רוקדים בחשכה: סופרים וצלמים חולקים את הרגעים האפלים של תל אביב

אתגר קרת

"צריך להיכנס באימ־אימא שלהם", אומר השמן עם הסיגריה. "להיכנס פנימה שכונה־שכונה ולנקות את כל עזה, שילמדו לקח פעם אחת ולתמיד". "אלה לא ילמדו כלום", אומר המזוקן שעומד לידו ונוגס בארטיק קרח. "כמו חמור אלה. תרביץ לחמור ילמד? צריך פשוט להרוג אותם ודי". "וואלה", אומר הסיגריה ופונה למוכר בפיצוצייה בזמן שהוא לוקח את העודף. "ומה אתה חושב?". "למה?" שואל המוכר. "סתם", אומר הסיגריה. "ראיתי אתה שקט כזה אז חשבתי אולי אתה שמאלני". "הבן שלי שם", אומר המוכר, "כבר שבוע שאני לא מצליח לישון מרוב דאגה". "גולני?", שואל המזוקן בתקווה. "גבעתי", עונה המוכר בלי חשק. "אל תדאג אח שלי", אומר לו הסיגריה. "שום דבר לא יקרה לו. ידפוק איזה כמה ויחזור מחייך. הלוואי ואני הייתי יכול להיות שם ולזיין אותם". ולמזוקן הוא זורק "תביא ביס". "אם הייתי יכול הייתי מתחלף איתו", אומר המוכר כמעט בלי קול. "כל פעם שאני קורא ב־ynet על חייל שמת אני נחנק. אשכרה, לא נכנס לי האוויר". "איזה אהבל יצאתי, הא, ציון?", אומר הסיגריה למזוקן וטופח למוכר בחוזקה על השכם, "ואני עוד חשבתי שאתה שמאלני".

ג'וליה פרמנטו

ללכת לבד בשדרות הר ציון זאת לא צורה. איזה צורה יש לזה? ואני, שאין לי שום צורה, צועדת בשדרה. וזה הרבה אחרי אחת בלילה. את הכניסה לבניין חוסמת מכונית, ועוד איזו, סובארו אימפרזה בגוון בונבוניירה. את כל הכניסה היא חוסמת. בסדר, זה לא בניין מגורים, זה רק אזור תעשייה. ואז בלי כוונה זה מגיע לי לאוזן: "אה, אה, אה". ברך שזופה מתחככת במכסה המנוע. רואים רק קצה של שמלה, זה ורוד־מטאלי מעורר קנאה. פתאום קפיצה. "מה את עושה?" היא מתחממת. בעל הרכב נסוג לאחור.
"מה? אני גרה כאן, בסאבלט. תראי, נכון שאין לזה צורה".
"נו, את מתחפפת?" היא צועקת כמו גבר ואני נאלמת כמו אישה. היא מושכת למטה את הוורוד־מטאלי ומתקרבת אליי מצח למצח. בעל הרכב ממתין, אם הגברת לא תגמור את עניינה הוא בעצמו יתחפף.
ואני יש לי דמעות בגרון, דמעות בטעם מגרש משחקים של בית ספר יסודי.
אני נוקשת על הכפתור של המעלית, עוד אדום, עוד אדום, מחכה לצרימה התעשייתית שתרד.
"אני אומרת לך תעופי מפה, מה את קשורה?". ואיך אני אסביר לה שאני בין דירות, שאני בין דירות ואין לי איפה להיות.

גיא עד

זה היה מזמן. שישי בלילה. בדיוק חזרתי ממשמרת מלצרות בבוננזה, הסרחתי מצ'יפס וסיגריות, התקרצפתי ונכנסתי למיטה. נרדמתי בשניות. כשהטלפון צלצל ראיתי שהשעה ארבע לפנות בוקר. חבר טוב שלי היה מעבר לקו."אימא שלי נעלמה", הוא אמר לי. "היא התקשרה היום ולא הייתי נחמד אליה", הוא סיפר כשנכנסתי לדירה שלה, ברחוב שלום עליכם, שם קבענו. "ובלילה היא לא ענתה, אז הגעתי מיד". הייתה היסטוריה. הוא לא משוגע. "הדלת הייתה פתוחה. היה אור בכל הדירה, הארנק כאן. כאילו ירדה לרגע". הוא ישב קפוא על המיטה שלה ועכשיו הצטנף על הכרית. ניגשתי לחלונות והצצתי למטה. קומה שלישית. חושך. ירדתי עם פנס. התחלתי לחפש מסביב, אבל היא לא נמרחה על שום שיח. היא פשוט התפוגגה. אחר כך התיישבתי בפינת האוכל והתקשרתי לחדרי מיון, אבל כלום.

בשמונה בבוקר הגיעה מונית. היא יצאה ממנה, עם הנהג, שליווה אותה למעלה. קראתי בהתרגשות לחבר שלי. הוא הגיח מיד מהחדר, הוציא שטר מהכיס ונתן לנהג. אימא שלו חיבקה אותו ואמרה שהיא רעבה.

לביא תדהר

מישהו ניסה להרוג אותי מאז שחזרתי לארץ. חמש בבוקר. יריות. בחוץ הבהבו האורות הכחולים של ניידות המשטרה. "מה זה, עוד פעם?". יצאנו החוצה. רחוב התקומה, יפו. משאית עולה באש.

בין בלומפילד לתיאטרון אלהמברה. כבר חודשים המקום בבנייה: התיאטרון הנטוש הופך לאטו למפקדת הסיינטולוגיה בישראל. "מה זה הפעם?". גם בפעם שעברה התעוררנו מאש. מישהו ניסה להצית את הבניין. פועלים פלסטינים ישנו בקומה מעל אך נמלטו בשלום.

אנחנו גרנו ליד, בשרידיו של בית קולנוע ערבי, חולקים חצר עם שף, רקדנית בטן, קבוצת פועלים פיליפינים ושני רוסים מובטלים. ישראל, 2010. "יש לכם מזל, הבניין היה מלא במכלי דלק. במשאית היה מספיק חומר נפץ להרים את כל המבנה, כולל אתכם". מישהו ניסה להרוג אותנו כבר יותר לשנה.

"תגידו, נהיה בחדשות?". "עזוב אותך, זה יפו". חזרנו לישון. "ערבים, זה תמיד ערבים". בסוף תפסו אותו, את הפינקלשטיין הזה, אבל אנחנו כבר לא גרנו שם.

גון בן ארי

ילדות בכפר חקלאי בן 70 משפחות גרמה לכך שכשעברתי לתל אביב עשיתי את זה מתוך תיאבון מביך לריגושים. הייתי בן 19 ועדיין לא השכלתי לפתח תיאבון משלי, כך שהתיאבון שלי היה ציות עצלני לדיבר ההוליוודי: באתי לעיר כדי לחיות "חיים מלאים" או משהו בסגנון. המטרה: עונג אינסופי.

יום אחד, בדירה שלי ברחוב פרנקל, התעוררתי לקול אנחות. כשהסתכלתי מהחלון לרחבה המוארת־בקושי מאחורי הבניין ראיתי שמונה גברים רזים מזריקים זה לזה הרואין בתחת ומוצצים אחד לשני. זה נמשך שלושה שבועות, כל לילה. ניסיתי להמשיך לישון, אבל כמו בכי, אנחות עונג הן צליל שהמוח האנושי מתוכנת לא להתעלם ממנו. מה גם שנראה שהן מצביעות על טעות בסיסית בתיאבון שלי: כשהסתכלתי החוצה ראיתי את הפְּנִים. מכסה המנוע של השאיפה לעונג הורם ומתחתיו רחשה השאיפה המקורית, הבוערת, אל המוות. אנשים שרצים לכיוון עונג אינסופי, התברר, לא חיים "חיים מלאים". הם מגיעים הנה, עירומים ומחוררים בחצר אחורית של מישהו אחר. לקחתי משהו לשתות ויצאתי למרפסת לראות יותר טוב.

מתן חרמוני

זה לא היה רגע אפל, אלא רגע מופז ומואר, ועוד מכל המקומות – בבריכת גורדון, בשש בערב, עם לא מעט מתרחצים, חלקם אנשים ידועים למדי, מה שנקרא סלבס. במסלול לצדי שחה שחקן־זמר־חקיין מפורסם. הוא שחיין מצוין ועבר אותי בקלות, למרות שאני עצמי שחיין די טוב – בשנות ה־80 זכיתי בכמה מדליות כסף וארד באליפויות הנגב השונות; בזהב מעולם לא זכיתי.

בעקבות השחקן־זמר־חקיין השחיין מיהרה אישה שחיינית. גם היא הייתה שחיינית טובה, אפילו טובה מדי, כלומר, ניכר בה שהיא בת גיל מופלג, אבל היא שחתה מהר מאוד, אמנם עם הראש מעל המים כדרך נשים זקנות, אבל במהירות גבוהה במיוחד. וככל שניסיתי אני לשחות מהר יותר – אני שחיתי חתירה והיא חזה – ככה הגבירה גם היא את הקצב והדביקה אותי. היא חייכה. מה שלומך, היא שאלה.

הייתה לי פעם דודה, ב־1973 היא התאבדה. לא בדיוק דודה אלא בת משפחה רחוקה. אמרו לי שהיא נפלה ושברה את הראש, אבל האמת היא שהיא תלתה את עצמה. זו הייתה הדודה הזו ששחתה במסלול לידי. חשבתי שטעיתי, שזה היה מה שנקרא חזיון תעתועים או מקסם שווא. אלא שלמחרת, בבן יהודה פינת ז'בוטינסקי, פגשתי את בעלה. הוא מת עוד לפני שנולדתי.

גדי טאוב

שלוש וחצי לפנות בוקר בערך, שנת 2005. עמדתי עם עומר, חבר ואח, מחוץ לאחד המועדונים של אלנבי. בחורה קטנה, שיער קצוץ קוצים, לורי אנדרסון סטייל, צבוע בבלונד, יצאה מהמועדון. דם על הפנים. עיניים חצי עצומות, מתנדנדת. היא ירקה שברי שיניים של עצמה לתוך כף היד. שלולית קטנה על כף היד, במקום שבו צריך להיות פרפר נחמד: דם, רוק, רסיסי שן.

בתקופה ההיא, לפני שבעלי המועדונים התארגנו והביאו ניידת משטרה שתחנה שם בסופי שבוע, הייתה הרבה אלימות. לא היה מי שישמור על הסדר חוץ מהשומרים, והשומרים, כל אחד צוק איתן בפני עצמו, ניהלו מלחמה נגד ערב רב של בליינים, עבריינים, פסיכופתים, מיואשים וגברברים נעלבים שחיפשו דרכים להחזיר לעצמם כבוד שהם איבדו בגלל בחורה, בגלל קללה, בגלל שלא נתנו להם להיכנס.

אבל שבחורה תחטוף ככה, דבר כזה לא ראו אפילו אז. עומר טס למשרד של המועדון, איתר תוך דקה את האירוע על הבאק־לוג של מצלמות האבטחה. האירוע הפך לפתיחה של "אלנבי". במציאות התוקף נמסר לטיפולה של משטרת ישראל. עד היום יש לי פייל על המחשב, סרטון באור הרפאים האינפרה אדום של מצלמות האבטחה. דחיפה אחת, שלושה אגרופים לפרצוף. חושך. אנשים מסביב לא שמו לב, המשיכו לרקוד.

יואב כ"ץ

הרופא במוקד ביגאל אלון קרא את הא־ק־ג ואמר שאני בהתקף לב. פחדתי לשאול מה זה אומר, והוא כבר הלך להביא אספירין לדלל את הדם. קודם לכן המתנתי דקות ארוכות מול הדלת הסגורה עד שהלחץ בחזה הכריע את הנימוס. דפקתי על הדלת ולא פתחו. פותחים בשבע, ועכשיו עשרה ל־. דפקתי בכוח. עובד ניקיון פתח וכשראה את פניי קרא לרופא. השכיבו אותי, חיברו מכשיר, התקשרו לאמבולנס. נטלי הגיעו מהר, הם על דרך השלום. עברתי לכיסא־אלונקה, התעוקה בסרעפת הפריעה לנשום. הפרמדיק חיבר אלקטרודות ואמר שהסירנה זה לא בגלל מצבי, אלא בגלל הפקקים. מבעד לחלון ראיתי את עזריאלי, ניסיתי להבין דרך איפה אנחנו נוסעים לאיכילוב, ניסיתי לחשוב על דברים משמעותיים, מילים אחרונות, הראש היה ריק. פחדתי. דינת סימסה שהילדות אצל הורי בויצמן והיא בדרך. סימסתי נשיקות. אוהב אתכן. במיון בקושי הייתה מיטה פנויה. אח ערבי חיבר אותי שוב. הוא הסתכל ואמר שלדעתו זה לא התקף לב והכול בסדר, אתה צעיר. כאב לי פחות.

תנועת מגש / דקלה קידר

1.

– סיימתי שבוע כפיקולו. אפשר כבר לקחת שולחן?
– תתעמקי בתפריט, נחליט בשבוע הבא.
– זה… גם… השבוע יהיה בלי תשלום…?
– את בהתלמדות.
– אימא שלי שואלת אם יש… החזר אולי על האוטובוס… כי אני באה מהמושב לתל אביב.
– אז אולי לא כדאי לי להעסיק ילדה בת 17 במסעדת שף.

2.

– עברו שבועיים. אני מקבלת היום שולחן , נכון?
– מה זה רוטב ביארנז?
– ברנייז…
– בי־אר־נז. מצרפתית.
– בי־אר־נז. חמאה. חלמונים…
– וטרגון! אלוהים אדירים!
– טרגון. כן.
– שמת לב מי יושב בשולחן חמש?
– כן. זיהיתי.
– ואת חושבת שאת בשלה לשרת אותו?

3.

– כבר שלושה שבועות אני כל יום כאן עד אחת בלילה. אפשר בבקשה לקבל שולחן, רק לניסיון?
– בואי נראה את תנועת המגש שלך.
– מה?
– תצעדי עם המגש עד שולחן 11.
– איך הייתי?
– כפופה.
– ועכשיו?
– המגש רעד.
– ועכשיו?
– איפה החיוך?
– הנה. איך?
– לא, לא דמעות.
– אני רק רוצה שולחן.
– צר לי. עוד אין לך תנועת מגש. נדבר עוד שבוע.