טיים אאוט timeout

שבת המכה: המאבק על פתיחת בתי העסק בשבת רחוק מסיום

מדינת ישראל נגד מדינת תל אביב
| מאת: עידו קינן

מכות, יריקות ואינספור חקיקות: מדיזנגוף עד חולדאי נראה שלא הרבה השתנה במאבק על אופייה החילוני של העיר מאז שהוקמה. עם תום המלחמה הקרב על השבת מתעורר מהשנ"צ. האם מדינת תל אביב תיכנע למדינת ישראל? מבט לאחור מגלה שכבר עשרות שנים הצדדים מדקלמים כמעט את אותם הטיעונים

  • https://static2.timeout.co.il/media/2014/09/sizes/DSC4183-H_wo_680_382.jpg
Am : Pm. צילום: יולי גורודינסקי

"בתל אביב מתגוררים אלפי רווקים ואנשים מחוסרי משפחה, הסועדים רק במסעדות", כתב ראש עיריית תל אביב הראשון, מאיר דיזנגוף, במכתב לקבוצת חובבי ציון מפולין, שבו הסביר להם למה העירייה לא יכולה לסגור את בתי האוכל של אותם הימים בשישי־שבת. "חשוב לזכור כי לתושבים המתגוררים בדירות קטנות, חנויות המזון הן לעתים המזווה", כתב ראש עיריית תל אביב הנוכחי, רון חולדאי, בסטטוס פייסבוק שבו הסביר למה העירייה חוקקה חוק עזר עירוני חדש שיתיר פתיחת מרכולים בשישי־שבת. כמעט 80 שנה עברו בין מכתבו של דיזנגוף ב־1935 לסטטוסו של חולדאי ב־2014, ומאבקי השבת של תל אביב רחוקים מלהסתיים.

ההיסטוריה של מאבקי הדת בתל אביב מתחילה הרבה לפני הקמת המדינה, בימים שאחרי כיבוש העיר העברית הראשונה מהעות'מאנים על ידי המנדט הבריטי. סביב שמירת השבת בפרהסיה התנהל "מאבק תרבותי קשה במיוחד", כותבת ד"ר ענת הלמן במאמר "תורה, עבודה ובתי קפה: דת ופרהסיה בתל־אביב המנדטורית" בגיליון 105 של כתב העת "קתדרה לתולדות ארץ ישראל ויישובה". בספרה "אור וים הקיפוה" היא מציינת עוד כי "הסכסוך על שמירת השבת לא התקיים באופן חד משמעי בין דתיים לחילונים. מצויות עדויות על דתיים ושומרי מסורת שחיללו שבת, ועל גורמים חילוניים שהביעו תמיכה פעילה בשמירתה" (סקירת מאבקי השבת בראשית ימיה של תל אביב מובאת ממחקרה של ד"ר הלמן).

ממשלת המנדט אישרה חוק עזר עירוני שמועצת העירייה חוקקה ב־1926, ובו נקבע איסור על עבודה בבתי חרושת ופתיחת חנויות ובתי מסחר, למעט בתי אוכל. רוב העסקים נסגרו אחרי תקיעת חצוצרה או שופר בשישי ולא נפתחו לפני מוצאי שבת (בשוק מחנה יהודה בירושלים נשמר המנהג עד היום, כש"משגיחי שבת" חרדים מסתובבים בצהרי שישי ותוקעים בחצוצרות או בוובוזלות כדי לזרז את בעלי הדוכנים לסגור את הבאסטה). עם זאת, תושבים ומבקרים הסתובבו ברחובות ועל שפת הים, ורצו לבצע קניות שהיו כרוכות מן הסתם בחילול שבת.

יותר מ־50 שנה עברו מאז חוק השבת של העירייה ועד ששלמה "צ'יץ'" להט, ראש העירייה ארבע קדנציות ברצף בין 74' ל־93', הפך את תל אביב לעיר בלי הפסקת שבת. "אבא שלי היה הראשון שבסוף שנות ה־70, כשהיה ראש עיר, החליט לשנות את פני העיר תל אביב־יפו ולפתוח את המסעדות, את בתי הקפה ואת בתי העינוג, וזה חוקק כחוק ב־1980 אם אני לא טועה", מספר בנו, חבר המועצה היום עו"ד דן להט. "עד אז תל אביב הייתה סגורה לחלוטין בשישי. בשעה שלוש בצהריים – בום, הכל סגור, אין יוצא ואין בא. הוא ניהל מאבק אישי בנושא הזה. זה התחיל מפתיחת בתי הקולנוע, עבר לפתיחת בתי הקפה והמסעדות, ואז הגיע החוק העירוני לפתיחת בתי עינוג בשבת. זה שינה את פני העיר ואחר כך את פני המדינה. אבל כל חוק עירוני צריך אישור של שר הפנים. אני לא יודע מי היה שר הפנים (ב־1977־1984 היה זה יוסף בורג מהמפד"ל, ע"ק), אבל העובדה היא שגם אז, מי שכיהן הבין שאי אפשר לעצור התפתחות של עיר מסויימת".

רבע מאה עברה מאז המהפך של צ'יץ' ועד שקובי ברמר החליט להחזיר עטרה ליושנה. "הם גילו לי במאבק הזה עם הזמן דברים חדשים על היהדות שלי. נגד מי אני עובד, עם מי אני נלחם", מספר יו"ר פורום המכולות על המלחמה שלו נגד פתיחת מרכולים בשבת בתל אביב. מוריס, אביו של ברמר ובעליה של מכולת משפחתית ברחוב שינקין, עתר ב־2007 עם עוד כמה בעלי מכולות לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב נגד עיריית תל אביב, על שאינה פועלת לאכוף את החוק האוסר להפעיל בתי עסק בשבתות.

תל אביב בשנות החמישים

תל אביב בשנות החמישים

כשדיזנגוף גער בביאליק

הקרב על השבת נע בין דת והלכה לבין סוציאליזם ולאומיות, כשלא תמיד ברור אם מדובר בנימוקים אותנטיים או בניסיון למכור אותה גם למי שלא מוטרדים מקניית גזוז בשבת. בשנת תרפ"ב (21'־22') הוקם הסניף התל אביבי של אגודה בשם "משמרת שבת". חבריה הציפו את העירייה במכתבי מחאה, פרסמו מודעות, ערכו אספות והפגנות, לעתים הכו ותקפו מחללי שבת (האגודה נדרשה לפצות בעל בית קפה שפעיל שלה ירק לו במכל גלידה), עקבו אחרי מקומות מחללי שבת ופנו לאנשים בניסיון לשכנע אותם להפסיק זאת, או פנו בנושא לוועדת השבת שהרבנות הקימה בשנת תרפ"ו (25'־26'), שנועדה לברר תלונות בנושא חילול שבת בפרהסיה, והעבירה את התלונות לרבנות או לעירייה.

הרבנות מצדה הפיצה כרזות שהציגו את השבת כנכס לאומי וחלק מהעבריות החדשה, את שמירתה כמעשה סוציאלי ואת חילולה כהדוניזם ומטריאליזם. דיזנגוף, שב־1930 נזף בחיים נחמן ביאליק על חילול שבת במסיבות עונג שבת, השבתרבות של הימים ההם, ראה גם הוא בשמירת השבת ערך לאומי יותר מדתי, שמירה של הצביון "העברי הלאומי של העיר", וטען ש"ליכודם ומיזוגם (של תושבי העיר) לחטיבה לאומית ציבורית אחת בארץ זו ובעיר תלויים הרבה בהשלטת צורות ומנהגים משותפים בחיינו". עם זאת, הוא כתב למשמרת השבת ב־1933 על נסיעה בשבת כי "אין עלינו לשכוח שאנו עומדים לפני זרם גדול – זרם החיים הדורשים את תפקידם ואין שום כוח שבעולם שיכול לעוצרם גם ברצון הכי טוב".

האקטיביסטים למען השבת של ימינו הם בעלי המכולות, וגם אצלם הנימוק הרשמי הוא חברתי. "הדרישה לסגור בתי עסק גדולים בשבת היא מאבק חילוני אמיתי, לא כפייה דתית. זו דרישה של אנשים שרוצים לחיות ולא רוצים להיות עבדים לעסק שלהם. זו הזעקה של העסקים הקטנים המשפחתיים, שאין להם מי שיעבוד שבעה ימים בשבוע", אמר ברמר בראיון ל־ynet ביוני 2013, היום שבו בית המשפט העליון הפך את החלטת בית המשפט המינהלי ופסק לטובת סגירת העסקים בשבת.

העירייה נוהגת לקנוס עסקים שפתוחים בשבת בכ־700 ש"ח כל שבוע, סכום משמעותי עבור בעלי מכולות משפחתיות אבל זניח עבור רשתות הסופרמרקטים העירוניים AM:PM של דודי וייסמן וטיב טעם של שלום חגי, שמשלמים אותם כדי להמשיך ליהנות מהכוח הצרכני החילוני, שלא עוצר ליומיים מדי שבוע. לפי ברמר, המאבק נולד מהקנסות שהעירייה נתנה לו ולעמיתיו כשפתחו את המכולות בשעות הלילה בימי חול: “שמונה שנים מושך אותי ראש העיר. ב־2006 פניתי אליו ואמרתי לו, ‘תחליט למי מותר ולמי אסור לפתוח', ביקשנו גם אנחנו לעבוד. הוא ענה, ‘אני מחליט, אני לא מתייחס אליך', ומאז אנחנו מתקשקשים בבית משפט".

קובי ברמר במכולת. צילום: זיו שדה

המכולת של קובי ברמר בשינקין. צילום: זיו שדה

אז אתה אומר שאם לפני שמונה שנים העירייה הייתה מפסיקה לקנוס אותך, גם אתה וגם בעלי מכולות אחרים הייתם עובדים בשישי־שבת?

“לא, אבל היינו עובדים עד יותר מאוחר בערב. רציתי לעבוד יותר באמצע השבוע. עזוב, בשבת לא הייתי פתוח ואני לא אפתח אף פעם, זו לא שאלה בכלל. אבל ראש העיר, גם עכשיו, בכל החוקים שהוא מעלה, דואג רק לאינטרסים של הגדולים. עכשיו מתגלה למה, אני לא רוצה לספר לך למה אבל אנחנו מבינים את הקשר של ההון־שלטון".

כשבית המשפט המינהלי דחה את עתירת בעלי המכולות בפברואר 2012, השופטת אסתר קובו הסבירה שחוק הרישוי עוסק בחופש העיסוק – לא בשמירה על השבת, אבל גם לא בהגנה על עסקים מפני תחרות. "הבעיה של בתי העסק הקטנים היא בעיה אחרת לגמרי", אומר רוני מילוא, ראש עיריית תל אביב בשנים 1993־1998. "היא לא נוגעת רק לפתיחת מינימרקטים בעיר, אלא גם למרכזי קניות מחוץ לעיר. בסופו של דבר השיקול צריך להיות מה משרת את הציבור יותר טוב. זה שבעלי עסקים קטנים קצת נפגעים זה מצער, אבל זו לא סיבה לא לפתוח את העסקים בשבתות. גם המהפכה התעשייתית פגעה בעסקים מסוימים, ולמרות זה היא בסופו של דבר ניצחה והתקיימה. זה גורלו של עולמנו, שהעסקים גדולים פוגעים במכולות. אז לא נפתח סופרמרקטים בגלל זה?".

המאבק הנוכחי נפתח בהחלטה של בית המשפט העליון שפתיחת עסקים נוגדת את החוק, והחלטת שר הפנים לא לאשר את חוק העזר העירוני המתוקן. מה היה המצב החוקי אז?

“אז לא הייתה מניעה חוקית לפתוח עסקים, ואם היה צורך לתקן חוק עזר אז תיקנו אותו. שר הפנים אז, זו הייתה ממשלת רבין, לא התנגד לפתיחת העסקים. היום יש בעיה עם שר הפנים ולכן יש בעיה עם העסקים".

מעניין שלאריה דרעי מש"ס לא הייתה בעיה עם זה ולגדעון סער כן.

“דרעי כיהן זמן מאוד קצר ומוגבל (שלושה חודשים, ע"ק) ונזהר ממהומות".

איך היית פותר את הבעיה היום?

“אצלי העסקים היו פתוחים בשבת, נקודה. לא הייתי מפעיל פיקוח עירוני כדי לסגור אותם. שאלת המפתח היא מהו שירות טוב יותר לציבור, ובתל אביב החילונית פתיחת עסקים בשבת היא בהחלט חלק מהשירות לציבור".

ח"כ הורוביץ ממרצ, שהעלה כמה פעמים בשנים האחרונות הצעות חוק (שנפלו) להפעלת תחבורה ציבורית בשבתות ובחגים, חושב שהן התחבורה הציבורית והן המרכולים הם חלק מאורח החיים המודרני היומיומי, והם צריכים להינתן בלי הפסקה מלאכותית. הטיעונים הסוציאליסטיים לא משכנעים אותו: "כל הסיפור של העבודה בשבת, שזה כאילו הנימוק של המרכולים, שאנשים ייאלצו לעבוד בשבת, זה דבר שאני לא מבין. אסור לפי החוק להעסיק אדם ביום המנוחה על פי הדת שלו. זו עבירה פלילית. אם מכריחים מישהו, זה כמו להעביד ילד בניגוד לחוקי העבודה. הוא צריך ללכת להתלונן. בפועל אין בעיה כזאת, כי הרבה אנשים מעדיפים לעבוד בשבת. הם מקבלים 150 אחוז במשכורת ומעדיפים לקחת את יום החופש שלהם ביום אחר. במרכולים למשל יש ערבים שמעדיפים לעבוד בשבת, והיום החופשי שלהם הוא יום שישי".

תמונה ל"פסק זמן". ניצן הורוביץ. צילום:איליה מלניקוב

ניצן הורוביץ. צילום: איליה מלניקוב

ניפגש בבית המשפט

גם בשנות ה־20 של המאה הקודמת לקחו העסקים את העירייה לבית המשפט, אבל בכיוון ההפוך. ב־1928 תבע בעל בית הקפה אלטשולר את העירייה, ובית המשפט המחוזי קבע שחוק השבת נוגד את החוק המנדטורי לחופש מצפון ודת. בית המשפט העליון דחה את ערעור העירייה וביטל את חוק השבת. ב־1932 חוקק חוק שבת חדש, שהטיל איסור פעילות עסקית בשבת רק על יהודים, ונמנע מהגבלת תנועת רכב פרטי. גם החוק הזה החריג בתי אוכל לטובת הרווקים – ודיזנגוף במכתבו הזהיר מפני החטאתם בחטא גדול יותר – "אם לא תינתן להם האפשרות לסעוד בשבת, בסדר ידוע ובזהירות ידועה, ילכו רבים מהם למסעדות טרפה של ערבים ביפו הסמוכה, ויביאו לידי חילול שבת וחילול השם כאחד".

ב־1935 החליטה העירייה להדק את שמירת השבת בחוק, משום שבעלי המסעדות ובתי הקפה הרחיבו את הפרצה של סעודות הרווקים, עד כדי כך שהשבת הייתה אחראית ל־50 אחוז מהכנסותיהם. ב־1937 חוקק החוק שמגביל את שעות והיקף הפעילות של המסעדות בשבתות, אולם העירייה לא מיהרה ליישמו, ממש כמו בעניין המרכולים בשבת. בלחץ הרבנים, ובהם הרב הראשי יצחק הרצוג, החלה העירייה באכיפת החוק, אולם ב־1938 השתכנעה לדון בתיקונו. בעלי עסקי המזון לא היו מרוצים מהתוצאה, ובתחילת יוני 1938 קיימו שביתה בת יום שהורגשה היטב: ההערכה היא שכ־60 אחוז מהתל אביבים נהגו לאכול מחוץ לבית באותה תקופה.

ובחזרה לימינו. העירייה הגיבה על פסיקת העליון בחוק עזר עירוני חדש, שיאפשר לפתוח עסקים בשבת, אולם רוב סעיפיו נפסלו על ידי סער בנימוק ש"חוק זה פוגע בצורה לא מידתית בערך השבת כיום המנוחה הכללי במדינת ישראל וחורג מן הכלל בדבר איסור מסחר בשבת בצורה בלתי סבירה". העירייה חוקקה חוק נוסף, וכעת הוא ממתין לאישורו של השר בתחילת נובמבר. נמרוד פרידברג, בעל חברת פיד־מדיה לשיווק דיגיטלי, הקים עם בת זוגו דניאל רוזנבאום את דף הפייסבוק המחאתי "תל אביב לא שומרת שבת", שצבר כבר 26 אלף אוהדים.

השניים תכננו לערוך הפגנה מול ביתו של סער, אולם דחו אותה בגלל מבצע צוק איתן, וכרגע הם שומרים על פרופיל נמוך. פרידברג מנמק: “אם סער לא יענה בטווח 60 הימים שבית המשפט הקציב לו, ההצעה מאושרת אוטומטית. זה לא שאני אומר שצריך לנקוט דממת אלחוט, אבל לדעתי הפגנה, בין שתהיה מאוד מוצלחת או פחות מוצלחת, תבצר אותו בעמדתו. אם אני צודק וההתנגדות שלו התמוססה – מעולה, הצלחנו. אם הוא כן יחליט לדחות את ההצעה המתוקנת של העירייה, יש עוד יותר טעם להפגין, כי סער בעמדתו פחות יושפע מהפגנות מאשר השופטים בירושלים – אם הוא פוסל הולכים לבג"ץ".

Am : Pm. צילום: יולי גורודינסקי

צילום: יולי גורודינסקי

הדרך לגיהינום עוברת באלנבי

המתח בין מדינת תל אביב החילונית למדינת ישראל המסורתית מבעבע כמו מנטוס בדיאט קולה לאורך כל המאבק הזה. “אין כאן שאלה שבדת בלבד, אלא שאלה ציבורית ולאומית. אסור לחלל שבת בפרהסיה. לכל עם ועם יש מסורת של השקפות, אמונות, מנהגים – השומרת עליו. זהו צביונו של עם הנותן לו קיום", נאם דיזנגוף בעצרת על חילול שבת בפרהסיה, דברים שהשופט אליקים רובינשטיין הזכיר בפסק הדין שבו קיבל בג"ץ את עתירת בעלי המכולות. גם חולדאי, כשביקש להסביר את החוק עוקף הבג"ץ שחוקקה המועצה, ביקש לגייס את דיזנגוף לצדו ואמר ש"האיזון העדין הזה שאותו אנו מנסים לעגן בחוק העזר מבטא יותר מכל את הרוח התל אביבית הסובלנית הפועמת בעיר מימי דיזנגוף וביאליק – עיר המאפשרת לכל אחד לחיות את אורח חייו ולבטא את עצמו כרצונו ואשר מממשת הלכה למעשה את חזונו של הרצל למדינת היהודים החופשית".

"אמנם ער אני לדימויה כיום כ'עיר ללא הפסקה'", כתב רובינשטיין, שכינה את האכיפה של תל אביב את חוקי השבת "ישראבלוף", "ואולם תל אביב אינה בארץ אחרת, וגם בה יש ציבורים המעוניינים בצביון משמעותי של השבת, והיא מחויבת לחוקי המדינה ולהיותה מדינה יהודית ודמוקרטית".

"המלחמה פה זה ממש לא על לקנות חלב וג'חנון בשבת בבוקר, זה הרבה מעבר", אומר פרידברג. "זו כניעה ראשונה, אבל ברור שזה לא ייעצר שם. אף אחד לא באמת מתרגש מנושא המכולות – פתוח או סגור, אפשר להסתדר, לעשות קניות בשישי ולהיערך לשבת. אבל בשבת הבאה זה הברים ובתי הקפה, ושבת אחר כך זה מוזיאונים, תיאטראות ובתי קולנוע, ואת זה אנחנו רוצים למנוע. צריכים לשמור על הסטטוס קוו, כל אחד יחיה כראות עיניו וכמו שטוב לו, כפי שהיה עד עכשיו בתל אביב. חסימות רחובות בירושלים – זה גם מפריע לי, אבל זה כבר מאבק של ירושלמים". חבר המועצה להט דרמטי הרבה יותר: "אנשים צריכים להבין שזה מאבק שמשפיע קריטית על אופי המדינה ולא רק על העיר. אנשים לא לגמרי מבינים עד כמה".

ב־1934 התקיימה בתל אביב הפגנה נגד חילול שבת ליד בית הכנסת הגדול. ההפגנה הידרדרה לאלימות, ו־15 מהמתפרעים הובאו בפני השופט הבריטי בודילי, שגזר עליהם עונשי מאסר של עד חצי שנה. "הנך יכול להיות דתי ולנסות לזכות בגן עדן", אמר השופט, "אך אין לך שום זכות להפריע לאנשים המוכנים ללכת לגיהינום, גם אם דרכן זו עוברת ברחוב אלנבי". התערבות בענייני דת, נאמר בישיבת מועצת העיר מ־1923, תביא "לנו צרות אין סוף שלא נוכל לצאת מהן". 91 שנה אחר כך, העירייה עדיין שקועה בבוץ הזה.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: d270ae6c61fb1d0