טיים אאוט timeout

פסטורליה בקו 25

| מאת: נדב נוימן

נדב נוימן יכול היה להיות נער הפוסטר של שגעון המיקרודוסינג. בשבועות האחרונים הוא נגמל מפייסבוק, כתב שירים טובים, התחיל עם בחורות, התמודד עם משימות ביורוקרטיות ופיתח אמפתיה לבני אדם. הוא נכשל רק עם העניין הקטן הזה של ה"מיקרו" במיקרודוסינג

צבע העיר. כיכר דיזנגוף. עיבוד: רוי גיא

ניסוי המיקרודוסינג הגדול:

אסיד על הבוקר: האם מיקרודוסינג אחראי לכך שמאיה לקר הפסיקה לאכול בשר?
פסטורליה בקו 25: נדב נוימן ניצח בירוקרטיה, כתב שירה ולקח יותר מדי אסיד
מה רע בבאסה: יובל אביבי חשב שגם הפעם הסמים הבריזו לו. הוא טעה
נער הפלסבו: גיא פרחי קיבל רק בקבוק מים ועדיין עבר חוויה פסיכדלית מפוקפקת

בחודש האחרון נגמלתי כמעט לגמרי מההתמכרות שלי לגלילה אינסופית של הפיד. היד הפסיקה להישלח באוטומט אל הטלפון בכל פעם שאני לבד. רמת החרדה שלי בסיטואציות חברתיות ירדה למינימום. דיברתי עם יותר אנשים זרים מבדרך כלל. התחלתי עם בחורות. כמות הקפה שאני שותה ביום ירדה בחדות. נהניתי לראשונה זה שנים מקנאביס, שלרוב עושה אותי חרד ופרנואיד. התגברתי על חרדת הביצוע שלי בתור הנדי מן והשתמשתי לראשונה במקדחה לבדי כדי להתקין מדף (שביקשתי מהנגר להכין). הפסקתי לכסוס ציפורניים. חדלתי לדבוק בהישארות בבית בערבים. התחלתי לפדל בשבתות עד פארק הירקון וחזרה לדרום העיר. הפסקתי לסבול מקיפול כביסה וממשימות ביורוקרטיות יום־יומיות שונות. חזרתי להאזין למוזיקה באופן יזום. אחרי תקופת יובש קשה, כתבתי לפחות שיר טוב אחד בשבוע. נהייתי יס מן. אין לי פסיכולוג חדש בצפון הישן, פשוט התחלתי לקחת כמויות קטנות של LSD, סתם ככה, מדי בוקר, ארבע או חמש פעמים בשבוע.

אני אחד מהנודניקים האלה שמספרים לכל מי שרק מוכן לשמוע שהמדינה (כל מדינה) מדכאת באופן בלתי מוסרי בעליל את התודעה שלנו. קפה כן, קנאביס לא; ריטלין כן, פטריות לא. ברור לגמרי שכל מדיניות הסמים שלנו שגויה מהיסוד ושיש סמים, ממש כמו תרופות, שיש להם פוטנציאל לעשות שינוי חיובי מאוד בחיים. LSD הוא אחד מהם.

אין קלישאה היפית גדולה מזו, אבל החוויה הראשונה שלי עם אסיד שינתה לי את החיים. ההגדרות והשמות של האובייקטים התפוגגו, הזמן והמרחב התעוותו לגמרי, הכללים החברתיים נראו לפתע חסרי פשר והעולם התגלה כיפה ומצחיק הרבה יותר ממה שחשבתי שהוא עד אותו יום. מאז אני מבין את הערך העצום שבחומרים פסיכדליים ומקפיד לשמור אותם בחיים שלי. בעזרתם הפסקתי לעשן סיגריות, נעשיתי בטוח במיניות שלי והפסקתי להסתבך עם המגדר שלי. אבל למיקרודוסינג מעולם לא התייחסתי ברצינות, כי מה יכול להתחרות באלוהים של שפינוזה שמתגלה לך מבעד לכל כנף דבורה ועלה דשא? מה יכול לנצח את ההרגשה שאתה נוגע בדבר כשלעצמו, מתקרב להכרה של הממשות עצמה, על אפו ועל חמתו של קאנט? למה להשתמש בחומר מקודש כתוסף תזונה או תרופה פסיכיאטרית? אז זהו, שזה לא אותו טורניר, וזו בכלל לא תחרות, מתברר.

הסטודנט הטוב

זה התחיל ביום שישי אחד. התעוררתי ב־6:45 אחרי כארבע שעות שינה לא רציפות. שתיתי קפה בחופזה ורצתי לתחנת האוטובוס להספיק לעלות על קו 25 לאוניברסיטה. בדרך שרטתי את השעון שלי ופספסתי את האוטובוס ברגע האחרון. אחרי המתנה של כ־20 דקות הגיע עוד אחד. הוא היה מפוצץ ועל הראש שלי השעין אדם זר את בית השחי שלו. על פניו – כל הסיבות לשנוא את העולם. אבל לא רק שלא התעצבנתי, לאט לאט התחיל להיות לי נחמד ופסטורלי במידה. לנוף שנשקף מהחלון הייתה איזו איכות שונה. זה לא שהעצים הזדווגו עם עצמם או שהעננים התעשנו לתוך הליבה האינסופית שלהם, אבל משהו מתחת לפני השטח, בנסיעה שלוקחת תמיד נצח ומלאה בחוסר סבלנות, היה שלו ובעל משמעות. האם דמיינתי? האם הרגשתי כך כי אני מכיר את החומר ויכול לשער דברים שלא באמת קורים? ייתכן, אם כי אחר כך, באוניברסיטה, קרה משהו יוצא דופן.

לצערי, וקשה לי להודות בזה, בשנים האחרונות הפכתי מכור לרשתות חברתיות. אני לא מיוחד בזה, נכון, אבל על עצמך תמיד קשה יותר להעיד דברים כאלה. הסימפטום פשוט ומוכר: גלילה אינסופית של הפיד כמו זומבי. והנה, באותו בוקר בקושי נכנסתי לפייסבוק אפילו פעם אחת והקשבתי בקשב יוצא דופן בשיעורים. גם לאלה שאני לא מחבב בדרך כלל. לרוב אני בורח אל הפייסבוק כל שלוש דקות, כמו לפתוח את המקרר ולסגור כי אתה לא באמת רעב, אבל לפתע – ולאורך כל השבועות שעקבו – היה ברור לי בבהירות שכמוה לא הרגשתי הרבה זמן שלא קורה כלום בתוך המסך. כלומר, שום דבר בעל חשיבות שאני עלול לפספס, אך כאן, בחוץ, קורה הכל, הכל רוחש פעילויות. אפילו לבהות בקיר נראה יותר אינסייטפול מלגלול את הפיד המשמים.

אבל הדבר המדהים באמת שקרה לי בשבועות האחרונים הוא כמות השירים שכתבתי ושהיו טובים לטעמי. יש משוררים שכותבים כמו מכונת ירייה, הופכים כל מחשבה חצי מעניינת לרצף רופף של מילים. מעטים מהם מצליחים לעשות את זה טוב. אני לא כזה. אם אני כותב שיר טוב בחודש, אני מרוצה. ובחודשים האחרונים נקלעתי למשבר סגנוני קשה. עד שהחוטים של התמונה המשפחתית מתקופת ילדותי, התרחקות הגלקסיות, המלנכוליה המתאימה והמצלול הרצוי נקשרים זה לזה, עובר הרבה זמן. בדרך המחשבה מתרחבת ומתכווצת, החוטים מתרופפים, חלקם נקרעים וחלקי שיר חדש מסתירים את התמונה, אבל אסיד עוזר להבנות את המציאות בתבניות רעננות ומפתיעות. זה סוד החיוך שמרוח ל"דלוקים" על הפנים. ובעוד טריפ אמיתי הוא כמעט בלתי אפשרי לתמלול ומסייע ליצירתיות רק כשהרושם ממנו מתפוגג והמוח חוזר לראות בשפה חברה ולא אויבת, שימוש המיקרו, מבלי להרגיש, עזר לי לקשור את החוטים האלה באופן ספונטני וכמעט מיידי לצמה מושלמת.

להתמודד עם היום יום

הכל היה טוב מכדי להיות אמיתי. ואם הכל טוב מדי, הדבר ההגיוני לעשות הוא להפוך אותו לטוב יותר. אם המיקרודוסינג עושה לי טוב, למה לא להפוך אותו לקצת פחות מיקרו וקצת יותר דוסינג? וכך קרה שהתחלתי מדי כמה בקרים לקחת כמות מעט גדולה יותר. עדיין לא טריפ, לגמרי בתפקוד מלא, אבל בכל פעם העליתי את הרף. לאט לאט מה שהיה אמור להיות שימוש אגבי וכמעט בלתי מורגש הפך לחלק משמעותי מחיי: החיפוש היום יומי אחר ההרגשה המסתורית שמזכירה במעט את החוויה הפסיכדלית העוצמתית. וככל שמגדילים את הכמות, המוח מפתח עמידות.

אם ביום הראשון כ־10 מ"ג דגדגו משהו בסינפסות, אחרי שלושה שבועות גם 30 מ"ג לא הספיקו. במקום להסתפק בכך שכמעט בכל ערב אני אומר לעצמי "היה יום טוב. וואו, החיים שלי טובים" (שזה, אם להודות על האמת, הרבה יותר ממה שאפשר לבקש), הפכתי הכל למשימה: לתפוס את האיכות החמקמקה הזאת, לבדוק איך אני מרגיש ארבע שעות אחרי הנטילה, לשמוע את הלהקה הזאת ולא אחרת בשעה הזאת ביום ולא באחרת, ליטול דווקא בצהריים לפני שיעור בפילוסופיה ולא בבוקר. בשלב מסוים אף הסתובבתי במערכת והכרזתי בגאווה שאני לא רואה סיבה להפסיק לקחת אי פעם. השיא (או השפל) הגיע כשמצאתי את עצמי באוניברסיטה מעט מעל הסף, מתקשה להיפרד מהאוזניות (אלבום הסולו הראשון של דיוויד קרוסבי, מושלם לשמש של שלוש אחר הצהריים) ומהדשא שרחש יותר מהרגיל ולהיכנס לכיתה. פתאום הבנתי: אני עושה אביוז לדבר הטהור הזה.

בפרק השמיני של סדרת המופת "הוראס ופיט" שואל אחד הקבועים על הבר לקוח קבוע אחר, ששותה תמיד רק קפה: "תגיד, מה, אתה פיכח?". "לא", משיב איש הקפה. "לא?". "לא, אני על אסיד, אני אוהב אסיד". "אסיד?! אז מה, אתה דלוק ברגע זה?", הוא שואל אותו מופתע. "תראה, אני לא לגמרי בטריפ אני לוקח את זה כל יום, אז אני כבר רגיל לזה. זה עוזר לי לשנות פרספקטיבה". בהמשך השיחה שואל שתיין קבוע אחר "למה הכל כל כך משעמם?", שאלה שעליה עונה איש הקפה: "בגלל זה אני תמיד על אסיד". אני לא רוצה להיות האיש הזה.

ריצ'רד אלפרט (ראם דאס), אחד ההוגים המרכזיים של התנועה הפסיכדלית בשנות ה־60, סיפר פעם שאחד הניסויים שהוא ערך עם טימותי לירי ושות' היה פשוט לא לרדת מהטריפ במשך שלושה שבועות. הניסוי נפסק כי הם היו צריכים בשלב מסוים להתמודד עם היומיום, והמסקנה, הוא סיפר, הייתה ש"אי אפשר להיות כל הזמן מואר באור הלבן האדיר. רוב הזמן אתה באיזו רמת ביניים של תודעה מוגברת. דבר נוסף שלמדנו הוא שאתה תמיד יורד בחזרה". כנראה לא רק על האור הלבן האדיר אי אפשר לשמור, אלא גם על איכות המעמקים הנסתרת. אבל אולי זה רק כי אני חזיר חסר סבלנות שנוטה להתמכר מהר. לפחות מפייסבוק נגמלתי.

לקריאת הפרויקט המלא

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV2 on: 9c1fb3a54fb92a3