טיים אאוט timeout

מה רע בבאסה

| מאת: יובל אביבי

יובל אביבי חשב שגם הפעם הסמים הבריזו לו. כשהם הגיעו, הם הביאו איתם הרבה עצבים ואף סימן לפריחה יצירתית

  • https://static2.timeout.co.il/media/2017/05/sizes/shutterstock_263947961_H_wo_680_382.jpg
הסנטר מעולם לא נראה כל כך טוב. עיבוד תמונה: רוי גיא. צילום: Shutterstock

ניסוי המיקרודוסינג הגדול:

אסיד על הבוקר: האם מיקרודוסינג אחראי לכך שמאיה לקר הפסיקה לאכול בשר?
פסטורליה בקו 25: נדב נוימן ניצח בירוקרטיה, כתב שירה ולקח יותר מדי אסיד
מה רע בבאסה: יובל אביבי חשב שגם הפעם הסמים הבריזו לו. הוא טעה
נער הפלסבו: גיא פרחי קיבל רק בקבוק מים ועדיין עבר חוויה פסיכדלית מפוקפקת

אני שונא סמים. אני אוהב אלכוהול. אלכוהול הוא חבר משעמם, קצת טמבל, תמיד שמח, תמיד רוצה לצאת לאותו מועדון וגם תמיד מוכן לצאת אליו. אין כל כך על מה לדבר איתו אבל לא משנה מה יהיה, הוא בא במצב רוח טוב, רוצה שאתה תהיה במצב רוח טוב, ולא ממש מבין למה להתווכח לאן הולכים – העיקר שיהיה בראש טוב, לא? סמים, לעומת זאת, הם חבר בוגדני וחרא שמבטיח כל השבוע להגיע ואז מבריז, או שמגיע ופתאום מוביל אותך למועדון סדו מזו בנצרת, ואז גם נוטש אותך לבד כשהוא עם האוטו. הוא חתיכת תחת, החבר הזה, הסמים. אי אפשר לסמוך עליו בשקל, הוא מסוג החברים שימשוך מתחת לישבן שלך את הכיסא רגע לפני שאתה מתיישב כדי שיהיו צחוקים. הוא יכול, מבחינתי, ללכת להזדיין, החבר הזה של הסמים.

זו נקודת השקפה אישית. בעוד אלכוהול משתק תמיד את התודעה ומגביר שמחה, עם סמים אין שום דרך לדעת מה יהיה. אתה מגיע לחוויה כשאתה אריה מלא ביטחון עצמי, מרגיש חזק ומוגשם, ואז הסם מחפש טוב טוב את הנקודה הזערורית ביותר של שנאה עצמית שהדחקת מתחת להרים של פאסון ובום! מפוצץ אותה לפאקינג 24 שעות של סיוט. אני לא סומך על סמים. אני לא סומך עליהם בכלל.

זה נכון גם לגבי מיקרודוסינג. לכאורה הברושור מבטיח נסים ונפלאות, בדיוק החומר והשיטה לבעלי אותו גרעין חרדתי זעיר שהסמים הופכים להר אברסט בנשמה שלך. קצת LSD במינון מופחת שנלקח באופן עקבי והכל יסתדר. תיקח, זה יהפוך אותך למרוכז, הם אמרו. זה יעביר את החרדה, הם אמרו. זה יגביר את היצירתיות. ובכן, אם ניגשתי לניסוי הזה כשאני בטוח שהסמים הם חתיכת חבר זין עלוב שבאמת לא ברור למה אני שומר איתו על קשר, הרי המיקרודוסינג הבהיר שגם קשר במינון נמוך, שלום־שלום בווטסאפ כזה, הוא סיכון שאי אפשר לקחת. אתם תיקחו את המיקרודוסינג שלכם, איילת ולדמן וחבריה, ותדחפו אותו בעדינות בחריצים הלבנים שלכם, חבורה של שקרנים.

זה לא אמור להשפיע מיד, המיקרודוסינג. אתה נוטל מינון הומאופתי של LSD שלוש פעמים בשבוע ובלי שום טריפ (אין שום טריפ, אכזבה קולוסלית השיט הזה) – זה פשוט אמור לפתור לך את הבעיות הניאו בורגניות שליוו אותך כל חייך: הדיכאון הכרוני באמפליטודה הנמוכה, תחושת השעמום מהחיים הגנריים, ייסורי אי ההגשמה העצמית, ההבנה ששימפנזה יכולה להחליף אותך ורק שישה אנשים ישימו לב – כל אלה יחלפו בעשרה מ"ל שלא יעבירו מחשבה פסיכדלית אחת בסינפסות שלך.

ובכן, בפעמים הראשונות זה עושה תחושת נימול בלחיים ועפעפיים כבדים. זהו. זה הקטע שבו החבר סמים מבריז. הוא לא עושה כלום. נאדה. הוא לא הגיע. הוא השאיר אותך מנומנם, לבד, בלי תוכניות. ביום חמישי. בפייסבוק נראה שכל השאר עושים חיים. אתה רוצה לישון.

אחרי כמה ימים הוא מגיע סוף סוף, ובחיי, חבל שלא גילית שהוא הבריז כי משאית דרסה אותו. אחרי שבועיים-שלושה מגיעות אותן תחושות מוכרות של סמים בעצימות נמוכה: עצבנות. חוסר מנוחה. ויברציות יתר. אדג'יות. בגדול, ההפך ממה שהבטיחו לי. אני מוצא את עצמי זז הרבה, מדבר המון (יותר מכרגיל אפילו), במהירות שיא. העולם חשוף, קוצני, בהיר מדי. אני עובד בטורים גבוהים. אין שום פריחה יצירתית, החרדה והדיכאון קופצים לביקור הנימוסין שלהם באופן המקובל. הכל אותו חרא רק שעכשיו אני גם מחושמל. אני מוטרד מאוד ושואל את עצמי אם אני עושה את זה נכון.

בניגוד לתרופות פסיכיאטריות – שגם הן באות לי מאוד, מאוד, מאוד לא טוב – לעולם המיקרודוסינג אתה מגיע לבד. עם תרופות נוגדות חרדה ואנטי דיכאוניות יש רופא מטפל שממליץ על מינון, מורה לקחת אותן בשעה ספציפית, לפני האוכל, אחרי החרבון, בלי לישון אחר כך, לבד, ביחד, אנא ערף. אם לא עובד – הוא מאתר בעיות, מחליף מינון, משנה תרופה. בודק. גם איתן, אינסטינקט נדיר בעולמי המנטאלי העיוור בדרך כלל מזהיר שזה לא הפתרון. איתי אי אפשר לדעת. גם עם הרופא הכי מכיל ועקבי וקפדן הן יחרבנו לי את כל החיווטים במוח. לא תודה אדוני.

להשלים עם הגזירה הבורגנית

אבל אפילו המעט הזה אינו קיים במרחב המרתק של מרשמים עצמיים בלתי חוקיים: אני עצבני וחסר מנוחה ולא ברור לי מה לעשות. לקחת מעכשיו יותר? פחות? בערב? על בטן ריקה? מישהו מוכן לענות רגע מה הדרך האופטימלית ליטול LSD מדולל בכמות מינורית? אין תשובה. יש ניחוש, והנחמה באיזה מחקר קליני, זניח ועלוב ככל שיהיה, לא מגיעה. נו מה נראה לכם, ברור שמה שעשיתי זה להגביר מינון ותנו לי לספר לכם משהו. לא. לא לא לא. זה שקר כל החרא הזה. בואו נעבור לטון רציני.

אחת לכמה שנים מגיעה הבשורה! מישהו מצא את הפתרון לדיכאון הבורגני שכמעט כולנו סובלים ממנו. למישהו יש פתרון לחרדה שהיא בעלת ברית של החיים הקלים מדי שנגזר עלינו לחיות. טיפול פסיכו־דינמי פעם בשבוע. טיפול פסיכואנליטי שש פעמים בשבוע. פרוזק. ציפרלקס. נזע חשמלי. מיקרודוסינג. ההמון מסתער על המצרך החדש בקנאות. הוא הרי סובל, ההמון, סובל נורא. הוא חש חסר משמעות, הוא חש שלא הגשים את עצמו, החיים קצת מבאסים, נו, הוא מתפקד והכל אבל למה לעזאזל הוא לא שמח ומלא ביטחון?

ובכן, I call bullshit. אין פתרון. תפסיקו לחפש. הדיכאון המינורי הזה, הקו הדק של הייאוש, הוא מנת חלקנו. אין תרופה, שום דבר לא יעביר את זה. אתם רוצים לקחת תרופות נוגדות דיכאון, אנטי חרדה? זה עוזר לכם? יופי. רוצים סמים? אדיר. רוצים לדבר עם מישהו שאתם לא מכירים על האבא האידיוט שלכם? תענוג. זה לא יעביר את הדיכאון הזה.

כל אחת מהשיטות האלה עובדת קצת. ההייפ עוזר כי הוא יוצר קהילה. כולם יחד מגלים את הדבר הבא שיניס את כל התחושות הקשות ויהפוך אותנו למאושרים. אבל אחרי זמן מה מגלים שזה לא באמת זה. שזה, כמו הכל עד עכשיו, ממש ליד. כן, התפקוד השתפר, התחושות התעמעמו, הליבידו הלך לאלף אלפי עזאזלים, אבל לא. החרדה מתפרצת ברגעים הכי לא נוחים. תחושת האפסות מזדחלת ללב כמו יד קרה ב־2:00 בלילה ומונעת שינה. הדיכאון החמקמק הזה, חוט שני בנפש אינעל העולם, עדיין שם. הוא לא הולך לשום מקום. הוא חבר מסוג אחר. הוא החבר שאתה לא סובל אבל ישן לך על הספה כבר 30 שנה.

זו הגזירה שלנו, של הבורגנים השבעים. זו לא גזירה רעה כל כך, תפסיקו להתבכיין. אלו החיים הכי טובים אי פעם, ואנחנו מחפשים מושלם. אין מושלם. כל דור מקבל את החרא שלו, וזה החרא שלנו – דיכאון. דיכאון קטן כזה, מצחין, שחי במוח ולא עוזב, מאפשר חיים תקינים ומבאסים. לא הייתי מחליף את החיים שלי עם 99 אחוז מהחיים שהתנהלו על כדור הארץ עד כה. אם תוחמים את זה ללפני שנת 1900 השיעור כבר מתקרב מאוד ל־100 אחוז.

פעם דברים אכלו אותנו. אתה הסתובבת מאושר ונטול דיכאון קיומי אבל מדי פעם אכלו אותך. אחר כך זה השתפר, בימי הביניים החיים של כולם היו צחנה אחת גדולה חוץ מהמלכים ואחת לכמה שנים באה מגפה שמחקה את רוב הקיום האנושי, אבל היי, כמעט לא אכלו אותם. ואנחנו מה? ביטוח בריאות, בירה בלי הגבלה, מטוסים מביאים אותנו לחוף בתאילנד. בתאילנד!!! חשבתם שזה יבוא בלי מחיר? יש מחיר! לא אוכלים אותנו, כולנו חיים כמו מלכים, אין מגפות! יש דיכאון. יש שעמום. יש עבודה מונוטונית של המוח יום אחר יום עד שבא לך ללעוס זכוכית. מיקרודוסינג, עאלק.

לקריאת הפרויקט המלא

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV2 on: 35bbb25404c29bc9