נווה צדק. מקרה מבחן

מבחינות רבות נווה צדק היא משל מושלם על תל אביב. יש לה עבר מהפכני ורומנטי, דימוי עצמי בוהמייני, שאיפות אמנותיות ועתיד שכרגע נראה כאילו מִשכנו אותו לטובת בעלי הון ותושבי חוץ.

זה כנראה לא מקרי שאין כמעט אזכור של נווה צדק בעיתונות ובספרים שמדלג על התואר "ציורי". אין שכונה "ציורית" מנווה צדק בתל אביב, וזו גם הסיבה שהיא מושכת אליה בחגים ובסופי שבוע מטיילים רבים שמגיעים לשוטט סתם כך בין סמטאותיה. אבל לתושבי נווה צדק ברור שה"ציוריות" הזאת בסכנה. צלם של מגדלי הדירות היוקרתיים מאיים על השכונה, והעלייה הדרמטית במחירי הדירות סגרה אותה סופית למי שלא מצויד בחשבון בנק מתאים.

מצד אחד מדובר במופת לשיקום אורבני מוצלח: קשה להאמין שהשכונה הזאת היתה הרוסה לחלוטין בשנות השבעים. והדינימיקה המוכרת ממקומות אחרים בעולם עבדה כאן היטב. קודם הגיעו האמנים והשחקנים, אחר כך זיהתה את העירייה את הפוטנציאל, ואז החלו המחירים להאמיר, השיפוצים משכו את הבורגנים ואחריהם הגיע תור העשירים. מצד שני: קשה להשתחרר מההרגשה שאיפשהו בדרך אבד הבאלנס הנכון. שהשיקום יצא קצת משליטה.

נווה צדק היא שכונה מובהקת של קיץ. בחודש יוני השכונה מתמלאת בתיירים אירופים, שרבים מהם רכשו נדל"ן בשכונה, השלימו את הפאזל השכונתי והצטרפו למשפחות האמידות שזרמו לכאן במרוצת שנות התשעים. "מגדל נווה צדק, למשל, שווק בצורה מאסיבית מאוד ליהדות צרפת. הביאו תיירים לראות אותו כאקט של שיווק ממוקד", מספר סוכן הנדל"ן גדי אבישר. "זה התחיל בנווה צדק לפני כשנה וחצי. המגמה הכוללת היא שיהודים בעלי אמצעים מחפשים להשקיע בדירת נופש שהם משתמשים בה כחודשיים בשנה. נווה צדק מושכת אותם. הייחודיות של השכונה היא כמובן ביופי שלה ובמגוון האמנות והמסעדות שהיא מציעה. יש את אלה שמעדיפים את המגדלים המפוארים, ויש כאלה שרוצים לגור בבניינים הקטנים שקרובים יותר לים. כחלק מהתהליך, מן הסתם, זה גם גרם לעליית המחירים הגדולה שעברה על השכונה".

אורן כץ, סוכן נדל"ן הגר ועובד בשכונה: "תמיד היו כאן תושבי חוץ שחיפשו בתים, בעיקר כי השכונה מאוד מזכירה להם את אירופה. הביקוש הזה יוצר כמה תנאים חדשים – מצמצם את היצע הדירות והבתים העומדים בפני תושבים ישראלים וגם מעלה את מחירי הנדל"ן ברמה ניכרת. מצד שני, יש לזכור שזה חלק ממה שמוריד את רמת הצפיפות בשכונה. אני מדבר על יהודים מאירופה, בעבר רק צרפתים והיום גם משאר מדינות מערב אירופה, שיכולים לעתים להגיע לכאן לעשרה ימים ואז לחזור הביתה להפוגה של כמה חודשים. בגלל הירידה בצפיפות לדעתי, בסך הכל, זה עושה טוב לשכונה. וזה כבר הגיע למצב שבו אחוז התושבים הזרים בנווה צדק הגיע ל-25 אחוז, אפילו כמעט ל- 30 אחוז".

התושבים הוותיקים של השכונה מזהים את הסכנה ומנסים להתמודד איתה. בעתיד הקרוב מתוכננות להיבנות בשכונה לא פחות מ_3,500 יחידות דיור נוספות, שיכפילו את מספר הדירות בה. המגדלים המתוכננים, שחלקם נמצאים בהליכי אישור מתקדמים, יקיפו את השכונה, ישקיפו עליה מלמעלה ויעמיסו על סמטאותיה העמוסות ממילא. מגדל נחושתן (38 קומות), מגדלי אלחנן (30 קומות) ומתחם לפיד (כ_40 קומות). ואלה לא הבעיות היחידות שמאיימות על עתידה. ציר שלבים, ציר תנועה עורקי של נתיבי איילון המתוכנן לעבור מבית הטקסטיל עד רחוב אילת ולנקז לתוכו תנועה עירונית דרומה לכיוון וולפסון ואילון דרום, ינתק את נווה צדק מהים ומהשכונה המתוכננת במנשיה. ומתחם תחנת הרכבת שגובל בשכונה ועמד נטוש עשרות שנים נמצא בסיומו של מבצע שחזור קפדני, בדרכו להפוך למתחם בילוי עדכני המשלב גם תיעוד היסטורי.

כל השינויים הללו מציבים אתגרים רבים לתושבי השכונה ובעיקר לוועד הפעולה האקטיבי שלהם. נווה צדק היא בסך הכל שכונה קטנה. תושביה מרוצים מעליית מחירי הדירות שלהם, אבל גם חוששים לעתידם. "הוועד השכונתי מתנגד לבניית מגדלים בשולי השכונה בטענה שזו בנייה שתחנוק את נווה צדק", מסביר כץ. "העירייה ומחלקת השימור שלה מגבילות את הבנייה כאן למבנים שבאזורים מסוימים מוגבלים ל_2.5 קומות ובאזורים אחרים יכולים גם להגיע לשלוש קומות וגג. המגבלות, אגב, הן לא רק לוגיסטיות אלא גם פעמים רבות עיצוביות. התערבות אחת מתבטאת בעיצוב החלונות, שחייבים להיות עם תריסי עץ ולרוב עם פרופיל בלגי והטיח מוגבל למספר מסוים של צבעים. אם את מעוניינת לבנות משיש, אסור לך. עוד מגבלה היא שחובה להקים גגות רעפים. אחרי זה, כשאת מסתכלת על השכונה מלמעלה, את מבינה כמה חשובה ההאחדה הזאת. זה מה שהופך את נווה צדק לכזאת אטרקטיבית".

החשש של תושבי השכונה הוא שהמרחב המוגן והשליו שלהם ייהרס. בשעה שהעירייה ושלל יזמים פרטיים מתכננים לבנות על אדמות השכונה ומסביבה, עדיין לא קיימת בה תשתית חינוכית עבור ילדי המשפחות שעברו אליה בשנים האחרונות. הצפיפות גבוהה כבר עכשיו, בין אם במדרכות ובין אם בחצרות הקטנטנות שלא משאירות מרחב למשחקים. התושבים, מצידם, מעוניינים לשמור על צביון ייחודי, יוקרתי, ומעדיפים שלא ייפתחו במקום סניפי רשתות שייפגעו בבעלי העסקים הפרטיים הפועלים בשכונה. מצוקת החניה במקום גבוהה. מתחם הבילויים המתוכנן לקום בתחנת הרכבת הישנה מאיים על השקט בערבים ובלילות. וכמובן, שאלת איכות הסביבה: אם ייפתח ציר שלבים השכונה צפויה לסבול מזיהום אוויר כתוצאה מגידול משמעותי במספר כלי הרכב. המגדלים מאיימים על האוויר ועל האור.

תפנית סוזאן דלל

שוכרי דירות בוהמיינים מהזן שהגיע לשכונה בשנות השמונים כבר לא יכולים לגור בה. נווה צדק היא היום שכונה יקרה מאוד. החל ממחירי נדל"ן (שנעים בין 10,000-8,000 דולר למ"ר), דרך האזור המסחרי שלה שמתרכז ברחוב שבזי ובסמטאות שסביבו וכלה במצרכים יומיומיים. וכך, לצד תושבי חוץ עשירים מגיעות לשכונה משפחות ישראליות מבוססות שיכלו להרשות לעצמן לגור בצפון המעונב אבל מעדיפות לגדל צאצאים דווקא באזור הדרומי, התרבותי והבוהמי יותר.

לא תמיד היתה נווה צדק שכונה מזמינה למשפחות. בשנות השישים והשבעים היא היתה שכונת מצוקה של ממש. בשלב מסוים היא אפילו יועדה להריסה. אבל אז התחילו להגיע האמנים והמגמה השתנתה. האירוע המשמעותי ביותר היה, כנראה, החלטתם של אנשי התיאטרון עודד קוטלר, נולה צ'לטון ודני טרץ' להעתיק את פעילותם לשכונה. הם הקימו את קבוצת התיאטרון של נווה צדק שהחלה לפעול במבנה ההרוס של בית הספר אליאנס. בחצר עמד פחון ששימש את להקת המחול ענבל שהקימה שרה לוי תנאי. בעקבות הקהל הגיעו אנשי עיריית תל אביב שהחליטו להשקיע במתחם התרבותי החדש. וכך נחנך ב_1989 מרכז סוזן דלאל, ששינה את פני השכונה.

שנתיים מאוחר יותר יצאה לדרך תוכנית נוספת שהובילה לשיפוצים מאסיביים וכללה הקמת מבני ציבור, מה שבעצם יצר את הבסיס למעבר משפחות צעירות ואמידות אל תוך השכונה. אבל בתחום הזה היו וישנן לא מעט בעיות. המבנים הציבוריים בנווה צדק כוללים היום כמה בתי כנסת, מקווה ואת "סלע" – המרכז לעולה במשבר. בכל הנוגע לביסוס מעמדה העולה כשכונה משפחתית יש עדיין עבודה רבה. השכונה סובלת ממחסור חמור בגני ילדים, רוב ילדיה לומדים בבית הספר בלפור (בית הספר הצרפתי על שם מארק שגאל בשכונה מאכלס בעיקר ילדי דיפלומטים), יש בה רק שתי גינות ציבוריות (האחת ברחוב הראשונים, והשנייה, גן ברוך, היא ברחוב שלוש פינת רח' שטיין), פינת משחקים תחומה אחת (ברחוב דגניה פינת רחוב אחוה) ובית חולים וטרינרי. מעבר לאלה מספר המתקנים הציבוריים בעלי ערך למשפחות בשכונה הוא אפסי. עדיין אין בה בית ספר, אין בה בריכת שחייה או מתקני ספורט למיניהם, אין בה בית מרקחת, לרוב הבתים הפרטיים שנבנו בה בשנים האחרונות אין חצר, ובחוץ יש מעט מאוד מרחב למשחקי ילדים.

א', עורך דין העוסק בנדל"ן, נשוי ואב לשניים, מתגורר כיום במרכז העיר ובונה למשפחתו בית פרטי במרכז נווה צדק. מבחינתו, אין הבדל גדול בין גידול ילדיו במתחם שינקין ובין גידולם בנווה צדק והוא מוכן ומזומן להעתיק את משפחתו לצפיפות היחסית. עבורם המעבר לשכונה הוא צ'ופר. "השכונה קרובה לים ולשדרות רוטשילד, ובכלל – בית פרטי באמצע העיר זה דבר נדיר", הוא מסביר את האטרקציה העיקרית. "זו תופעה שקורית בכל העולם. גם טרייבקה, למשל, התחילה כמקום מסכן. כמו נווה צדק, ברגע שהגיעו אליה אמנים היא התפתחה, והיום זה אחד המקומות הכי יקרים בניו יורק. זה מיד הביא לכך שזרמו אליה גם משפחות".

אם שינויים בנוף עירוני ובאוכלוסייה המתגוררת בו מלווים בדרך כלל בהתפתחויות בתחבורה ובפתיחת מוסדות ציבוריים, הרי שנווה צדק נשארה רק עם מוסד גדול אחד. "הפיתוח התחבורתי בנווה צדק לא קרה, אבל זה פחות רלבנטי כאן מכיוון שזו שכונה הממוקמת קרוב למרכז העיר", מוסיף א'. "פתיחת סוזן דלל, לעומת זאת, היא מה שהביאה את השכונה למה שהיא היום. לדוגמה, אם יפתחו מרכז תרבות או מכללה בשכונת מצוקה כלשהי ביפו, השכונה הזאת תתפתח גם כן, ועם הזמן גם תביא אליה משפחות". לגבי מוסדות חינוך, בכל מקרה אין תקווה בשנים הקרובות. אין בנווה צדק מטר מרובע אחד שאפשר לחלום להקים עליו בית ספר.

ובכל זאת הגיעו לשכונה במרוצת השנים לא מעט אנשים שתרמו לדימוי הנחשק שלה כשכונה של בעלי מקצועות חופשיים, אמנים, יוצרים, מפורסמים ואנשי תקשורת. הרשימה כוללת את שלום חנוך, דוד טרטקובר, אורי ליפשיץ, רחל טל שיר ויוני סער הוותיקים יחסית, וכן את אסי לוי, בן דרור ימיני, דושי לייטסדורף ואודי עזריה, גל גבאי, נטע גרטי, השף חיים כהן ואחרים.

המעצב דוד טרטקובר עבר לשכונה ב-1980, שנה שמסמנת את תחילת תקופת הפריחה השנייה של נווה צדק. "כשבאתי לגור כאן הייתי מסתכל החוצה מהחלון והכל היה שחור. השכונה התחילה להתפתח רק אחרי המעבר שלי, כשהתושבים התחילו להיות מעורבים. הגינה הציבורית הראשונה בנווה צדק (גינת שטיין_שלוש) התחילה בכלל מיוזמה של תושב ששתל אקליפטוסים ברחוב. אני זוכר את השכן הזה כל יום מוציא החוצה את הצינור מהחצר ומשקה את העצים. רק מאוחר יותר העירייה הגיעה ומיסדה את הגינה הזאת. התהליך שהשכונה עברה במהלך השנים מאפיין תהליכי אורבניזציה בכל מקום בעולם. אמנים מחפשים מקום זול לגור בו ומוצאים מרחב שבו אפשר להיות בשקט. אחריהם כבר מגיע הכסף.

"בשנות השמונים המוקדמות עברו לכאן האדריכל גלעד דושני, יצחק חייזמן, שהוא גם נכד למייסדי השכונה, שמרית אור, ג'ניפר בר לב ואני. מאוחר יותר הגיע גם שלום חנוך. זו היתה תקופה שאפשר להשוות אותה למה שנווה צדק עברה בשנות העשרים, כי גם אז הגיעו התושבים בשביל למצוא בתים גדולים במחיר זול. בסך הכל מי שהגיע בשנות השמונים הוא זה שקבע את הטרנד. מי שלקח את הטרנד ועשה ממנו את מה שהשכונה הפכה לו הם כבר בעלימ הממון. הנה, קשה היום להיכנס ולגור בשכונה בגלל שהיא כל כך יקרה".

האסתטיקה האירופית ושימור הבתים מייצרים לשכונה דימוי של מרכז תרבותי סואן, אבל במציאות התל אביבית ערכה התרבותי ירד מעט בשנים האחרונות. גלריה שלוש, מהוותיקות והחשובות שבגלריות האמנות בעיר, עזבה את נווה צדק לרחוב חיסין. למעשה, חוץ ממרכז סוזן דלל ההיצע האמנותי בנווה צדק כולל את המרכז הקהילתי נווה צדק, את מוזיאון נחום גוטמן, בית רוקח המשופץ ואת גלריה דרזדנר שברחוב אחוה 24. טרטקובר נוטה להסכים; "המימד של התרבות קיים, ובעיקר בגלל מרכז סוזן דלל ומוזיאון נחום גוטמן, אבל אין לה יותר מדי ייחוד תרבותי. אני גם לא חושב שיש כאן הרבה שימור, כי בסך הכל כל אחד משפץ בהתאם לרצונו".

לא גריניץ' ווילג'

אחת השאלות המעניינות היא מה אפשר ללמוד מהסיפור המיוחד של נווה צדק לגבי העתיד של שכונות אחרות בתל אביב. האדריכל ישראל גודוביץ', לשעבר מהנדס העיר, מאמין שבסופו של דבר מדובר במקרה חריג. "נווה צדק לא יכולה להיות דוגמה אמיתית שאפשר ללמוד ממנה, נגיד על העתיד של שכונה כמו פלורנטין. הרי גם שם ניסו לעשות דבר דומה ולא הצליחו. וגם ביפו זה לא הצליח. העירייה הרי השקיעה ביפו העתיקה, האמנים הגיעו, הכל היה בדיוק לפי התסריט של נווה צדק, ובכל זאת זה לא קרה. למה?".

למה באמת?

"אולי בגלל שביפו הרשות הערימה המון קשיים ויצרה המון בעיות. ברור שנווה צדק היא סיפור הצלחה, אבל מעניין לברר אם ההצלחה הזאת מיצתה את עצמה. יכול להיות שהתב"ע המשמרת שהשאירה את השכונה נמוכה עזרה לנווה צדק להיות מה שהיא. בסיכומו של דבר, ההצלחה של נווה צדק חריגה, ולדעתי אי אפשר למצוא מקום דומה לה בשום מקום אחר".

אבל ההצלחה הזאת לא גורמת לגודוביץ' לחבב את נווה צדק במיוחד. "אני מעולם לא הרגשתי לנווה צדק רגש ואהבה. אני רואה בה מובלעת צרה של אנשים שכמו המתנחלים התנחלו במקום רב חשיבות. קרוב לשוק הכרמל, קרוב לכל מרכזי העיר באזור רוטשילד, קרוב לים. ולצד כל אלה מדובר במין גטו כזה. ואני לא אוהב גטאות בעיר. אני מאמין שעיר צריכה להיות בזרימה מתמדת. קשה להסתובב בנווה צדק. הבניינים שם בנויים עד קצה גבול היכולת, תוך ניצול של כל הפסיקות וההקלות והתעלולים. ובסופו של יום יש שם דירות פלצניות שאני לא בטוח שאני הייתי אוהב לגור בהן. אני ממש סולד מזה. וכל זה נמצא בלב העיר ממש, אבל זה לא הגריניץ' ווילג' של מנהטן. ממש לא. לא גרים שם בוהמיינים אמיתיים, אלא אנשים עם דימוי עצמי גבוה מאוד שהתיישבו נכון, במקום שבו תל אביב התחילה. אבל המרחק שלהם מההתחלה של תל אביב זועק לשמים. הם לא מביאים לעיר משהו מיוחד, חוץ מזה שהנדל"ן במקום עלה. אז עלה… מחר הוא גם יירד".