ענבל בן זקן מוציאה קולקציה גברית ומסרבת להיכנע לקדמה. ריאיון
ענבל בן זקן נחשבה לאחת המעצבות היציבות בסצנת האופנה המקומית, אך בפועל מאחורי הקלעים התחוללה דרמה שכמעט הביאה לקריסת המותג שלה מיזו. כעת, עם השקת קולקציית גברים ראשונה, היא מספרת איך מתרוממים אחרי שהחיים מתפרקים ולא שוכחת להודות לננה שרייר
לאורך כל ההיסטוריה ניסו טובי המוחות להבין איך עובד הקונספט הזה של גברים ונשים. החל מהעונה גם מעצבת בגדי הנשים ענבל בן זקן תורמת את חלקה הצנוע למדע ומתחילה לעצב עבור בני המין השני. בימים אלה היא משיקה קולקציית קפסולה המונה חמישה דגמים שלתפיסתה הם פריטי מפתח במלתחה הגברית. הבגדים נוצרו בצלמם של הפריטים מקולקציית הנשים הנוכחית, על כל הקווים והדיטיילים האלכסוניים שמאפיינים אותה. כך למשל אפשר למצוא מכנסיים מחויטים שהולכים ונהיים צרים יותר לקראת אזור הקרסול, חולצה מכופתרת עם אלמנט קיפולי דמוי אוריגמי בגב וקרדיגן עם שיפולים אלכסוניים.
"זה כרגע יותר בגדר טסט", מבהירה בן זקן. "התחום הזה עדיין די פריג'ידי בארץ וכבר יותר מעשור שהחנות הזאת היא מקדש של נשים, אז צריך לראות איך זה יסתדר עם אנרגיה זכרית. יכול להיות שזה יהיה מקסים. מי יודע, אולי אפילו ייצאו מכאן כל מיני זיווגים?".
הפנייה אל מחוזות הזיפים נולדה לאור בקשות הקהל, לדבריה. בן זקן, רקדנית וכוריאוגרפית במקצועה, מעצבת לפרנסתה גם תלבושות ללהקות מחול הפועלות מעבר לים. "אני נוסעת המון לחו"ל וכל הזמן שואלים אותי למה אי אפשר להשיג את מה שאני לובשת בגרסה של גברים", היא אומרת. "אחרי הכל גם גברים רוצים להתלבש טוב".
על הדבש ועל העוקץ
היא לא משתתפת בירידי אופנה ובשווקים, לא מוכרת אונליין ולא תמצאו את המותג שלה בשום מקום חוץ מאשר בחנות שלה בנווה צדק. ענבל בן זקן אוטוטו מציינת 14 שנות פעילות למיזו, ועדיין היא מעדיפה לשמור אותו קרוב לחזה. קשה להאשים אותה לנוכח העובדה שהיא כמעט איבדה את המותג לפני שלוש שנים.
"עקצו אותי", היא חושפת לראשונה בפומבי. "זאת הייתה עסקת נדל"ן שהתבררה כפיקטיבית. איבדתי הכל – את הבית המהמם שהיה לי בנווה צדק, את החסכונות, ההשקעות. פשוט הכל". העוקץ הסתכם ב־5 מיליון ש"ח שהלכו לבלי שוב ובפרידה מבן הזוג שהיה גם שותפה למותג. חייה של בן זקן השתנו מהקצה אל הקצה, ובן לילה היא הפכה מקלישאת הבורגנות התל אביבית לחומרים שמהם עשויים מוספים של "ידיעות אחרונות".
"עד אז חייתי באופוריה ופתאום הייתי צריכה לבנות את החיים שלי מהתחלה, להיערך מחדש וגם לפטר מלא אנשים. הכל התפרק", היא מספרת. "יכול להיות שאם לא היו לי ילדים, הייתי אומרת Fuck It ופשוט מתחפפת מכאן".
איך הצלחת להשאיר את מיזו בחיים?
"זה הדבר היחיד שנשאר לי. נעמדתי על הרגליים האחוריות והחלטתי שאני לא הולכת לאבדון אלא מנסה להבין איך צומחים מכאן. בשנה הראשונה פעלתי מתוך תקציב מוגבל. יצרתי קולקציה מקסימה שקראתי לה 'בית'. זאת הייתה מעין חזרה למקורות של מיזו, הכל היה מונוכרומטי ומחושב. ניסיתי לרפא את עצמי בתוך הבית שלי ולהביא את זה לידי ביטוי בקולקציה. בעונה שאחרי זה כבר הייתי בבולמוס – יצרתי בגדים צבעוניים בטירוף כי הייתי חייבת שחרור. אף אחד לא הבין מה עובר עליי".
הקולקציה הזאת זכורה עד היום כחריגה בנוף המינימליסטי שלך. צילמת אליה את ננה שרייר.
"נכון. באותה תקופה הקפתי את עצמי בסביבה תומכת של נשים וננה הייתה אחת מהן. היא תמכה בי בצורה מדהימה. היא הייתה מגיעה לחנות מדי שבוע, קונה מלא בגדים ומביאה לי אוכל הביתה מהמסעדה כי לא היה לי כסף אפילו להביא לילדים שלי לחם מהמכולת".
והיום, שלוש שנים אחרי, איפה המותג עומד?
"השנה האחרונה הייתה דווקא שנה מצוינת לעסק, אבל אני כל הזמן עם היד על הדופק וחייבת להיות מודעת לכל שקל שיוצא או נכנס".
אז למה את עדיין סרבנית אונליין? שם הכסף.
"איך זה יכול להיות שכולם קונים אונליין? אני לא מצליחה להבין את זה. מה, אני זקנה מדי? זה פשוט לא מרגיש מתאים לעשייה שלי. מה גם שלהקים אתר מכירות עולה משהו כמו 25 אלף ש"ח שאין לי ולפתוח חנות ב־Etsy מרגיש לי כמו שוק".
יש כל מיני דרכים יצירתיות להתמסחר בלי לפתוח רגליים. לאחרונה הרבה מעצבים מתחילים להציע קווי בייסיק נגישים יותר, למשל.
"אז מה בעצם ייחד אותי בתור מעצבת אם לא אשאר נאמנה לעצמי? אני לא מוכנה לייצר סתם עוד טי שירט".
מיזו, 299־1,500 ש"ח, שבזי 51 תל אביב, 5164105־03