מוזיקה היא כמו אהבה שנפרדים ממנה. ואז חוזרים אליה. ומתחתנים

לפני שנים פגשה ענת מושקובסקי מוזיקאי ששינה את כל הפרספקטיבה שלה על החיים ועל אמנות. היא כתבה לו מכתב, עצוב-מתוק, על אהבה שלא הצליחה להתממש עד הסוף, אבל העירה אותה משנתה. עכשיו יצא מזה שיר שהוא סינגל ראשון מתוך האלבום החדש שלה
>> ענת מושקובסקי הוציאה ממש היום את "ג'יימי", סינגל ראשון מתוך אלבום באנגלית ובצרפתית שייצא במהלך נובמבר. השיר היפהפה נכתב בהשראת קרן קרפנטר והאלבום יושק בהופעה חגיגית בשבלול ב-24.12 עם שוזין ואפרת גוש.
>> הקול קורא: שוק התקליטים של תל אביב חוזר. והפעם עם ספרים
>> חיים ביחד אוכלים ביחד: ארוחת השותפות של יפו יוצאת לדרך
אחד הדברים המדהימים במוזיקה זה שלכל אחד יש את הסיפור האישי והמופלא שלו איתה. אין שני אנשים בעולם שחולקים איתה מערכת יחסים זהה.
הסיפור האישי והספציפי שלי עם מוזיקה עובר בין השאר דרך כמה שנים של מרחק ממנה, לפני התקרבות עמוקה מחודשת, קצת כמו שנפרדים ממישהו ואז אחרי תקופה בנפרד חוזרים אליו ומתחתנים.
כמו כל אחד, עברתי כמה תחנות גדולות ומורכבות בשנות העשרים שלי. אצלי זה היה סביב לימודי מדעים מדויקים שלא הייתי מחוברת אליהם, בניסיון לחיות חיים מסודרים ונטולי דרמות, נקיים, תוך דילוג על רגשות סוערים בתוכי שמחפשים ביטוי.
בשלב כלשהו, כשהתחלתי תואר שני בגאופיזיקה והייתי מבולבלת מכל האפשרויות שיש לחיים להציע, נפל בחלקי מזלי ופגשתי מוזיקאי ששינה את כל הפרספקטיבה שלי על החיים ועל אמנות. מהרגע שהתחברנו – הכל השתנה מבחינתי:
זו היתה הפעם הראשונה שנוכחתי לגלות שאפשר לעסוק באמנות מבלי להיות מפורסם או עשיר. שאפשר להיות מוזיקאי ולהגשים את "החלום" מבלי לכתוב להיטי פופ ולהופיע באולמות ענקיים. החיים שהוא חי היו אמיתיים ומורכבים ונגישים וצבעוניים, ו– מאוזנים. פתאום עיסוק באמנות ביום יום הרגיש לי כמו משהו בר קיימא, לראשונה יכולתי לדמיין את עצמי בתוך זה.

ואז הכל קרה: בבת אחת הרשיתי לעצמי להתחיל לכתוב. הרשיתי לעצמי להקליט חומרים שלי, ובהדרגה גם להוציא אותם ולהופיע איתם. נשאבתי לזה, כמו התמגנטות. אמנם בהשקעה ומאמץ, אבל בטבעיות. הכל הרגיש מדויק, אפילו הדברים הקשים שבזה. הבנתי כיצד זה מרגיש למצוא את הייעוד שלי. ולא כי הצלתי את העולם, ולא כי התפוצצתי מהצלחה, אלא כי הבנתי איך זה מרגיש להיות באלמנט שלי. לכתוב. לשיר. להתבטא. להתחבר.
לראשונה העיסוק במוזיקה לא הרגיש כמו תחביב, אלא כמו טבע שני, כמו השפה הכי אמיתית ובלתי אמצעית שיש.
עברו מאז אותו מפגש שנים על גבי שנים, ומוזיקה היא עדיין הטבע השני שלי, וכבר מזמן העיסוק העיקרי שלי, ה-דבר אותו אני חיה ונושמת.
ולאותו בחור מאז כתבתי מכתב, עצוב-מתוק. על אהבה שלא הצליחה להתממש עד הסוף, אבל כנראה היה לה תפקיד אחר בשבילי: היא העירה אותי משנתי.
תודה ג׳יימי (שם בדוי).