עפה על השפע
לא באמת ידענו למה לצפות כששלחנו משוררת לראיין מעושרת. נעם פרתום התלוותה ליום בחייה של אליאור, אמנית פופ ארט עם גלריה בת זונה, נחשפה לעולם שכולו לואי ויטון ולא הצליחה להחליט בעצמה אם מדובר בפרינסס או בפוסטמה
כשהציעו לי להעביר סדנת שירה לנשות “היפה והחנון" סירבתי. זה נראה לי לא קול בעליל, שלא לומר בלתי נסבל כאישה, לשתף פעולה עם תוכנית שכל מהותה מושתתת על בוז לנשים והקטנתן תוך החפצה מוחצת. כך יצא שצ'יקי ירש את הג'וב ועשה אותו בצ'יקיות טיפוסית, חיננית ונעימה, ובלי לתפוס תחת על היפות. בהמשך, כשביקשו ממני להשתתף בריאליטי של ערוץ 10 “נשות הכדורגלנים" כאוצרת ומחברת הכיתובים הנלווים לתערוכת תצלומי האינסטגרם של אחת המשתתפות, הדוגמנית שיר אלמליח, נרתעתי. בהקשר ההוא הרגיש לי מוזר ופטרוני לתפקד כסופרת צללים, על אחת כמה וכמה לאחר שהצצתי לה באינסטגרם וגיליתי שהיא מדבררת את התמונות שלה לגמרי אחלה. לכן הפעם, כש–Time Out ביקשו שאקח חלק בגיליון המיוחד לשבוע הספר ואראיין את אליאור, אחת המשתתפות הבולטות שמככבת בעונה השלישית של “מעושרות" בערוץ 10, בדרכי הסובייקטיבית, קולי העצמוני ועל פי ראות עיניי, הכרעתי שזו כנראה השאנסה שלי להשתתף בניסוי.
כך, ביום שישי האחרון הסתננתי לחיי העושר המופלג בתל אביב במשך יום שלם. אליאור מגדירה את עצמה כאמנית פופ ארט ובהתאמה לניחוח האולטרה פופי שנודף ממנה היא קוראת לעצמה אליאור ותו לא, ממש כמו מדונה הנערצת עליה – בטייטל אחד, בלי סרחי עודף או שייכות משפחתית – כדרכם של אייקוני אופנה ומותגים. מה אגיד לכם, לקח לי לפחות שלושת רבעי סופ"ש להתאושש מהטריפ הזה. זה היה כמו להישמט בבעיטה בתחת, בלי הכנה, לקמט במארג זמן־חלל שרקום כולו מההזיות הטלוויזיוניות של יוצרי “גוסיפ גירל" ולבלות בחברת בלייר וולדורף ממוצא עירקי, רק כזו שכבר חצתה את גיל ההתבגרות והיא בעיצומם של שנות ה־30, בגרסה מקומית לאפר איסט סייד שלא באמת ידעתי שקיימת.
חצי אלביס
הדייט שלנו נסוב על לו"ז שישי הסטנדרטי של אליאור והוא כלל סתלבט בדירתה במלון דניאל ההרצליאני שבה היא מתגוררת עם הבעל דן זה עשור, פלוס נוף לים והליכות על החוף קומפלט שבהן שניהם מחזיקים ידיים במופת של חמידות. הדירה שלהם נראית כמו מקדש פולחני לאלוהי הקיטש הקפיטליסטי ומלאה כולה ביצירות של אליאור – סמיילי מקאברי, כדור פורח מקושט כוכבים, מוישה אופניק על רקע סגול. צבעי האקריליק מסודרים בארון זה לצד זה ללא רבב, והבית כולו מלא באובייקטים ששאובים מתרבות הפופ – גולגלות יהלומים, מקרר בצבעי דגל אנגליה, בובות פרוותיות מ"רחוב סומסום" על המיטה (דן מרשה לה לא יותר משתיים בכל פעם) ועוד פיצ'פקעס וקישוטים שהיו יכולים לאכלס חנות מתנות שלמה. בית ברביות בגרסת תלת ממד מציאותית.
אחר כך נסענו במרצדס קבריולט של אליאור לגלריה שלה הממוקמת בביתו המוטרף של סבה שנפטר לפני כשנה. אחוזה דו קומתית רחבת ידיים ברמת השרון, עם תקרות בגובה שישה מטרים וחצר ענקית עם בריכה ופסלי אריות מאבן. כשיסתיימו השיפוצים, אליאור ודן יעתיקו את מגוריהם לכאן. הסבא, בצלאל מזרחי, היה מבכירי הקבלנים בארץ בשנות ה־70. הוא היה מקורב לרחבעם זאבי ולאלופי צה"ל נוספים ועמד מאחורי מבנים ציבוריים רבים כגון בסיסי צבא, בנקים, בתים של נבחרי ציבור ומלונות. בשנת 77' נכלל שמו בראש “רשימת ה־11" – מסמך שהוכן על ידי משטרת ישראל והודלף ל"הארץ" שבו מופו 11 החשודים הרציניים ביותר כראשי הפשע המאורגן בארץ באותן שנים. מאז הוכפש שמו הטוב ועסקיו נפגעו באופן משמעותי, וחרף העובדה שניצח במשפט דיבה מכונן נגד העיתון דבקה בו התדמית השלילית.
אליאור תופסת את הסיפור כטראומה משפחתית ובכל זאת מתייחסת אליו בקלילות. “בזמן שיצא השם הרע הזה כל מיני אנשים בצמרת השלטון, אנשים חשובים, לא רצו להתרועע ולא רצו פתאום להזמין, אנשים שאכלו ושתו אצל סבתא שלי שולה בבית", היא נזכרת, “שבוע אחרי שסבא נפטר פורסמה כתבה ב'יומן שישי' שבה וואנס אנד פור אול שמו טוהר, וכל האנשים שהיו מעורבים בפרשה הזאת אמרו ‘הבנאדם טוב, נקי כפיים, סליחה, הרסנו לו את החיים'. פשוט ככה. זה היה מאוד מרגש בשבילנו לשמוע. מה שהיה מאוד פגע בו. הוא יכול היה להיות אלביס בעסקים ונהיה חצי אלביס. וגם לי היו מציקים על זה בבית הספר בתור ילדה. היו אומרים סבא שלה, מאפיה, כן תהיה חבר שלה, לא תהיה חבר שלה. אבל לא אכפת לי מה אומרים. הסתכלתי על הכל כמו בסרט וכמו שאמרתי ב'מעושרות' – ‘נחמד להיות נכדה של קורליאונה ולחיות בסרט של ‘הסנדק'. אני אוהבת סרטים, אז אני בסרט. למה לא? תענוג. אני אוהבת דברים גדולים מהחיים. הייתי מתה שבצלאל היה כמו איזה טוני סופרנו ומי שהיה מציק לי הייתי שולחת אליו איזה חייל. היה יכול להיות כיף, אבל זה לא ככה אנפורצ'נטלי. אני במילא מציגה את עצמי רק בשם פרטי ואומרת כל הזמן שזה כמו מדונה. זה בגלל האמנות. מאז שאני ילדה אני רוצה להיות אייקון. הצעתי לדן שבמקום שנהיה בשם משפחה שלי או שלו נעשה שם משפחה קורליאונה. הוא לא זרם עם ההומור".
עידון מעל הכל
בכניסה לגלריה שלה מתנוסס בגדול הכיתוב: "לה גלרייה דה פותה מאדרה", או בעברית: הגלריה הבת זונה, "כי זה מה שזה", היא מעידה בלי להניד עפעף, ומתוודה על חיבתה הן לקללות והן לספרדית. החתימה שלה שמופיעה בתחתית הציורים בלוויית אבן סברובסקי בודדת השתמרה מגיל 8, וכך גם כתב היד הילדותי והמוקפד שכולל סימולי לבבות קטנים. החתימה מכילה את האות האנגלית P בצירוף שמה בלעז. או כמו שהיא מגדירה: “פי. אליאור – פרינסס או פוסטמה". את העבודות היא נוהגת לכסות במסה אדירה של אבני קריסטל. “היצירות האלה למשל משובצות ב־8,000 אבני סברובסקי", היא מציינת. “הן משדרגות את הציור ונותנות לו יוקרה וגלאם והופכות אותו מתמונה לתכשיט", היא מסבירה ומחווה בידה אל עבר אסופה של ציורי קלפי טארוט שאמורים לכסות קיר שלם ולייצג את פתיחת הקלפים של החיים המושלמים.
לפני שנפגשנו עשיתי ריסרץ' קטן וביררתי עליה בקרב בוהמת האמנות התל אביבית הצעירה. כולם התייחסו אליה כאל קוריוז, מישהי עשירה כקורח ש"יוצרת" כדי להשלות את עצמה שהיא עושה משהו עם החיים שלה, מציירת ציורים חסרי ערך ארטיסטי שנראים כמו ציורי קיר בחדרי ילדים – ואז מפגיזה אותם באבני חן. אבל אליאור נמצאת בליגה משל עצמה ואין לה בכלל עניין לנסות להתקבל לסצנת האמנות הלוקאלית. החלומות שלה הרבה יותר גרנדיוזיים. “לא למדתי אמנות, אז זה לא שקראתי הגדרה של פופ ארט ואמרתי טוב, מתאים לי", היא מספרת. “בתור ילדה הלכתי בלובר ואמרתי ‘יא, איזה מגניב אם היה פה עכשיו איזה ציור של באגס באני' ולא ידעתי בכלל שאנשים מציירים באגס באני. מהמקום של הקולנס, של השיק, של הקטע, של ההומור, לצייר מה שאני אוהבת, הגעתי לזה. ככה הגדרתי את זה – אני מציירת את מה שאני אוהבת. אחר כך כשגדלתי הבנתי שהפופ ארט הוא שיקוף של תרבות הצריכה. מה זה הדמויות המצוירות והאופנה והקזינו והאיי דונט נואו שאני מציירת – זה הנוסטלגיה שלי, הילדות שלי, מה שאני חיה. זו תרבות הצריכה שלי".
בעבודות שלה אפשר למצוא את דמותה של הלו קיטי בתוך המונוגרמה הקלאסית שמעטרת את תיקי לואי ויטון, ז'יטון קזינו עגול מכוסה אבני סברובסקי ועליו הכיתוב לואי ויטון, ציור של אריק ובנץ מ"רחוב סומסום" מגלגלים ג'וינט, מודלים של הנסיך הקטן מצופים קריסטלים (המקור, היא מספרת, נמכר לפסיכיאטר אילן רבינוביץ', ואילו עברי לידר רכש העתק מיקס־מדיה צנוע יותר, מהלימיטד אדישן, שמשובץ קריסטלים בעבודת יד ועולה רק עשרות אלפי דולרים ולא יותר).
חוץ מזה אליאור יצרה תערוכה שלמה שהתמקדה בבר רפאלי. “בחרתי בבר כמודל כמו שאנדי וורהול צייר את מרילין מונרו, כי היא ישראלית וכי היא בינלאומית. זה היה ב־2007, הרבה לפני השער שלה על ה'ספורטס אילוסטרייד'. ראיתי אותה ואמרתי היא – היא תהיה כמו מרילין מונרו. ציירתי אותה כוונדר וומן, כמו על קאבר של אלבום של פינק פלויד על רקע דה וול כזה, גדולה מהחיים, וכמו על קאבר של ‘ווג' שמשלב שמות של סרטים. כתבתי – בר רפאלי ‘אז גוד אז איט גטס' למשל, שזה הסרט ההוא עם ג'ק ניקולסון. הציור הזה נקנה על ידי אימא שלה ותלוי בבית של ההורים רפאלי בכבוד רב".
בדומה לסבה, אליאור מכוונת את מכירת האמנות שלה לצמרת ההון־שלטון הישראלית. בין היתר קנו מיצירותיה גם גאידמק, האחים עופר, מנהל סוכנות הדוגמניות ואיש העסקים עופר רפאלי, וישי דוידי, מנכ"ל קרן ההשקעות הפרטיות פימי ואספן אמנות. הציור הכי יקר שלה מתומחר ב־180 אלף יורו ומוצג בגלריה אופרה במונטה קרלו. “במונטה קרלו האמנות שלי מתקבלת לצד דמיאן הרסט, בסקיאט, בוטרו, אפילו קצת פיקאסו. אמנות של מיליונים ואני, ליד. כששואלים אני אומרת שאני מציירת את האמנות של החיים הטובים", היא מצהירה. “אבל זה לא מהמקום של לצייר לואי ויטון שטחי עכשיו – זה בקטע של לצייר את מה שאני חיה". בניגוד לפופ ארט הקאנוני של אנדי וורהול, שצייר בקבוק קולה והמבורגר בממדי ענק במטרה לבקר את תרבות השפע ואת הסגידה לקפיטליזם, אליאור אומרת שהיא יוצרת בסגנון של “נובו פופ ארט" שהוא בשר מבשרה של הצרכנות האובססיבית וההתמכרותית ובהלימה מוחלטת איתה. היא עפה על השפע, חוגגת אותו ורוצה רק עוד ועוד ממנו. “אין לי שום ביקורת, אני בהערצה", היא פוסקת. “אני מציירת דברים מתוך אפרישיאיישן ליופי, לאסתטיקה, לשפע, לאופנה, לבלינג בלינג, לדיוק ולסדר, לדמויות המצוירות, ממקום של טוב, של עושר ושל שמחה, של זוגיות טובה וחוץ לארץ וקניות, וכסף וילדות".
כשהיא נשאלת למה החליטה להשתתף ב"מעושרות" היא מסבירה ש"גם התוכנית, כמו הפופ ארט, היא שיקוף של תרבות הצריכה ורציתי לחוות את זה עוד יותר מבפנים ועד הסוף בשביל האמנות שלי". כבר שנה היא עסוקה בצילומים האינטנסיביים לסדרה ומזניחה את הציור במטרה לקדם בה את האמנות שלה. “גם דן אומר שהאמנות שלי פונה לאנשים עם טעם טוב וכסף. אני מסכימה איתו", היא מעידה, “זאת אמנות לאספנים ולאנשים מיוחדים עם ספיריט ושיק כי זה סו נוט הכבשה של קדישמן. זה בדיוק האנטיתזה. מה יש לצייר 200 פעם כבשה שעושה מו? עם כל הכבוד לקדישמן, אמן ישראלי מוכר ושיהיה בריא וזה, אני ממש לא מתחברת לזה".
העובדה שאליאור לא משכילה, לא מתעניינת באמנות ולא מיישרת קו עם עולם האמנות הישראלי ומתוך התחשבות בסטנדרטים ובמוסכמות שלו, אמנם הופכת אותה לקשקוש בעיני יודעי דבר בתחום, אבל מקנה לה גם לא מעט חופש יצירתי. היא פועלת מתוך תשוקה ויצר ילדי טהור, ומה שמנחה אותה זה חשקים. בא לה שיהיה תיק של לואי ויטון עם הלו קיטי אז היא בוראת אחד כזה במכחול. היא יוצרת שעטנז סגנוני נטול כל חוקים שלא רואה בעיניים והיא לא בוחלת בשום ייצוג או אלמנט ועושה מה שבראש שלה ומה שכיף לה באופן אינטואיטיבי וללא רפלקציה או ניסיון לגבש אמירה מסוימת. רפרנסים לאמנות המודרנית המערבית של המאה ה־20 ניבטים מציוריה בערבוביה לצד מותגי אופנה ודמויות מצוירות ללא כל היררכיה. כך למשל היא מתארת ציור שלה שהתחבב עליי של כדור פורח כאשר הבלון נראה כסוכריה הפופולרית על מקל – צ'ופה צ'ופס (שאת הלוגו שלה עיצב דאלי בסוף שנות ה־50), ואילו התא לנשיאת נוסעים עשוי מדימוי השפתיים האיקוניות של דאלי הזורקות מיד לציורו המפורסם “שפתיה של מיי ווסט".
“היצירות שלי הן תרבות הצריכה בפני עצמן", אומרת אליאור. “אני צורכת את דמיאן הרסט ואת דאלי כמו שאני צורכת את הלו קיטי ולואי ויטון. לקחתי את העיגולים של דמיאן הרסט אבל עשיתי אותם לואי ויטון בצבעים של פוצ'י. הכדור פורח הוא בצבעים של שאנל. ציירתי את ספונג' בוב ליד השפתיים כי הוא משוגע כמו דאלי. האמת שהיצירה הזאת התחילה בכלל מאיזה פראו שקניתי לבריכה באיזה חנות ואהבתי את הצבעים ואת המנומר. הלכתי למספרה, הספר ניפח לי את השיער ככה כמו רעמה ואמר לי סובאז', יעני תסרוקת פראית, ומשם בא השם של הציור. זה מצחיק אותי".
מחוץ לכחול
לסיום יום הכיף שלנו ביחד הזמינה אותי אליאור למסעדת היוקרה טורקיז בלוויית ס' חברתה הטובה ביותר, אליס – משתתפת נוספת בסדרה, מענטשית עם הרבה חן ועדינות, ובתה של אליס. המסעדה רחשה אנשי עסקים כמו איל המלונאות פפושדו, מתווך הנדל"ן רוני מאנה שניגש לדבר איתנו וגם הראל בלו, הבעלים של מסעדת מונה ביץ' בחוף מנדרין ומסעדת סיטארה הנובורישית שנמצאת במתחם סי אנד סאן שבו נתקלנו. איש לא יכול היה להישאר אדיש לחבורת הנשים המטופחת והזוהרת הזאת ובעוברן מישהו אפילו פלט "אני איתך ועם בולבולים גמרתי" ובכך ציטט אמירה של אליס לפיליפ במסיבת הרווקות המטורללת שערכו לו, כפי שעדכנו אותי הבנות. בעוד הגברים מריירים עליהן, חלקם אפילו זיהו אותי כמשוררת ותהו על פשר הזיקה שלי לחבורה, הן הגנו אחת על השנייה באבירות אלגנטית ובכלל נהגו בי בנחמדות נדיבה והכניסו אותי בסוד העניינים לגמרי בטבעיות כאילו אני אחת מהחבר'ה.
במהלך השהות במסעדה גיליתי שאני יותר 'אאוט', כלשונה של אליאור, ממה שחשבתי. היא הסכימה לעשות עמי חסד, טו לט מי אין לעולמה, ולחלוק איתי את משנתה בנוגע לעושר: "אם את שואלת אותי מי זה גיל שוויד", היא אומרת, "את באאוט. מי שהמציא את צ'ק פוינט, מנכ"ל, רק מספר שתיים בארץ, רק מיליארדר, רק גאון. שמעת על שלדון אדלסון פעם? עכשיו הייתי בווילה שלהם שעה וחצי כדי לעשות תערוכה בלאס וגאס, שזה היה החלום שלי, תערוכה ב'ונישן' (המלון הוונציאני – נ"פ). אני פשוט החלטתי את זה לפני שנה ומשהו, וגיגלתי את זה וחייתי את זה ולמדתי את זה והשקעתי בזה והשגתי פגישה והייתי עכשיו בארמון שלהם. אז תגידי לי שבטעות. בטעות מגיעים למישהו ששווה 36 מיליארד וקובע מי הפרזידנט אוף דה יונייטד סטייט. ועוד אני מישראל, שאני חתול במושגים של אדלסון. אין טעות".
כשהבנות שמעו שאני מרמת אביב ג' במקור, הן בכלל התחרפנו. ההורים שלי תמיד היו אמידים בזיעת אפם וממש לא עשירים. הם לקחו משכנתה אינסופית וחיו מעל הפופיק רק כדי להקנות לילדיהם את החינוך הכי טוב, ובשנים האחרונות, בעקבות המוות של אבי כשהייתי בת 15, אמי כבר לא מסוגלת לתמוך בי כלכלית ואני לגמרי שמחה בעצמאותי על הרצף הזה. לכסף אף פעם לא היה ערך בעיניי. למשמע האמירה הזאת אליאור פערה עליי זוג עיניים משתאות. "תאמיני לי, את רוצה להתכלב. ילדה שגדלה ברמת אביב ג' והלכה לגור ביד אליהו. את בתודעה של עוני! את רוצה להיות חתול!", היא נזפה. "בחיים לא שמעתי דבר כזה!".
מבחינתה של אליאור, מי שרוצה כסף צריך לחשוב כסף. "אני קוראת חומרים, הרצאות, ספרים", היא הפטירה לי. "'ת'ינק אנד גרוו ריץ' של נפוליאון היל, אם שמעת. זה לא משהו פשוט – זו דרך חיים, דרך חשיבה. אני כל הזמן שומעת הרצאות מוטיבציה – הרצאה על כסף והרצאה על תודעת שפע והרצאה על דסיז'ן מייקינג והרצאה על כסף – כל הנושאים החשובים בחיים – וכותבת וכותבת כל הזמן את היעד הראוי. איים סו הפי אנד גרייטפול נאוו דאט יש לי תערוכה בווגאס בתאריך זה וזה ומכרתי במיליונים ואני עכשיו עשירה וכיף לי ובאו בראד פיט ואנג'לינה – אני רואה את זה, מדמיינת את זה, חולמת את זה, כל יום, כל הזמן וזה קורה. הנה יש לך פה דוגמה קרייזי. המפגש עם אדלסון. זה כמו עם 'הסוד', עם חוק המשיכה. את זאת שמזמנת אלייך את האירועים שיקרבו את המטרה. עכשיו אני כועסת למה אבא לא אמר לי תודעת שפע, כסף זה טוב, נוחת עליי כסף, למה אמר לי 'זה לא גדל על עצים וקשה להרוויח והעיקר הבריאות'. 96 אחוז מההון בעולם מוחזקים על ידי אחוז אחד מהאוכלוסייה והאחוז הזה יש לו חשיבה אחרת. הבעיה שלך זה שאת לא רוצה להיות עשירה. לא החלטת שזה מה שתהיי", היא חרצה.
התיאוריה של אליאור – שכאמור יש לה מרצדס אבל היא מקפידה להסתובב גם עם מחזיק מפתחות של פורש צמוד לזה של מכוניתה שלה, כדי למגנט אליה את הקארמה של מכונית היוקרה ולהשתדרג מבחינת מוביליות חברתית, תרתי משמע – לא ממש עשתה עליי רושם. ברור לי שאם אתעסק באיך להרוויח כסף כל היום ואמקד בכך את כל האנרגיות שלי אוכל להתעשר, אבל יש עוד כמה דברים שמעסיקים ומעניינים אותי בחיים האלה. בבועה כמו בבועה, אליאור אכן חיה בסרט ואף שנולדה לתוך חיי ממון ורווחה היא משתמשת בכל מיני תזות רוחניקיות דה לה שמטע כדי להרגיש טוב עם עצמה ולגרום לעצמה להאמין, באוטוסוגסטיה קלאסית, שכל מה שיש לה הוא בעצם תוצר כוחות התודעה שלה ומורכב מדברים ש"זימנה" לעצמה.
עם זאת, לצד התודעה הכוזבת והמנותקת, ממש כמו בלייר וולדורף, אליאור היא נסיכה אמיתית. היא חיה את הוויית השפע עד הסוף ומתענגת עליה ומפיקה ממנה הנאה ומחוברת לחשקים שלה באמת ובתמים. "אנ'לא קוראת עיתונים ולא שומעת חדשות וזה לא ממקום של אהבלה", היא מעידה בעצמה. "זה מכוון. לא רוצה שום סביבה חומצית וחומר רע שייכנס לי לראש. אני רוצה לחיות בעולם משלי, שהכל ורוד וטוב, והכל השראה ואמנות. אני חייבת את זה לאמנות שלי, להיות שמחה ומאושרת. אני לא יכולה לשמוע בטלוויזיה על ילדה שנאנסה ואחר כך ללכת לאכול במסעדה ולצייר ציור – אני אשב ואבכה כמו כלב חודש. אז אני חוסמת". מהבחינה הזאת אני רואה בה מקור להשראה. היא דואגת לאושרה בכל מחיר ולא מתביישת בשפע שנחת לחיקה אלא מתפנקת ומתפלשת בו בלי לדפוק חשבון. והיא צודקת. היא לא חטאה ולא פשעה, ולבריאות שיהיה לה.
בודלר כתב בשיר הפרוזה הקטן והמבריק שלו "השתכרו" מהי תמצית ההכרח הקיומי לטעמו: "צריך להיות שיכורים תמיד. בזה מסתכם הכל: זו / השאלה היחידה. כדי לא לחוש את משא הזמן הנורא / הרוצץ את כתפיכם ומכריע אתכם עד עפר, צריך / שתשתכרו בלי הרף. / אבל ממה? מיין, משירה, ממוסר. כרצונכם. אבל / השתכרו" (מצרפתית: דורי מנור). במובן הזה אפשר לומר שאליאור היא בודלריאנית פר אקסלנס, וברמה הזאת אני גם מזדהה איתה. כמו שאני משתכרת משירה ומרוח ומאהבה ומחברים, היא משתכרת מאהבה ומחברים ומשפע וחומר – משתכרת משפע אול דה וואי – ו־וואלה, אולי היא זאת שעושה נכון. בתכלס, בעולם של ימינו זה לגמרי יותר משתלם והיא מייצגת את תרבות החומר הזאת להפליא וגם מפיקה ממנה עוד חומר – ציורים מנצנצים ולא מעט מרשרשים.
ספר הביכורים של נעם פרתום, "להבעיר את המים באש", ראה אור בהוצאת חרגול