לא הבנתם כלום: הדיבור של ערן צור על אשתו הוא דבר אמיץ

אחד מהכללים הבלתי כתובים של ההתנהגות האנושית הסבירה הוא שאין בועטים באדם בשעת צערו. ובכל זאת, לא מעט קולות בחרו לצאת נגד ערן צור והבחירה שלו להתראיין בסוף השבוע האחרון, כחלק מקידום ספרו החדש "החיה בבטן".

צור איבד לאחרונה את אשתו אביטל, שסבלה מדיכאון קשה במשך שנתיים עד ששמה קץ לחייה לפני כחמישה חודשים. בשני ראיונות בסוף השבוע האחרון הוא סיפר על ההתמודדות והקושי, לקראת צאת הספר החדש והסמי אוטוביוגרפי שלו, שכולל בין השאר פרק שכתב ממש לאחר שקם מהשבעה.

לא מטאטא מתחת לשטיח. ערן צור (צילום: שרון דרעי)

בראיונות במוסף 7 לילות של ידיעות אחרונות ובכתבה של יונתן ריגר באולפן שישי הוא מדבר בכאב ובפגיעות רבה על ההתמודדות עם הפיכתו לאב חד הורי לשני בנים ועם האבל. בפוסט בבלוג שלו באתר הארץ, "עצוב למות כדי למכור ספר", יצא קובי ניב נגד צור, ופוסט באחת מקבוצות המוזיקה בפייסבוק עורר סערה כשביקר את החלטתו של צור לשוחח על מותה של אשתו בראיונות.

צור לא משוחח על מותה של אשתו רק כי "זה מה שהתקשורת דורשת", כפי שטוען ניב, אלא מתוך מחויבות חברתית לא מובנת מאליה. הודעת הפטירה של אביטל צור לא הייתה חד משמעית, ולא היה ברור ממנה שהיא שמה קץ לחייה. עכשיו, צור רוצה לדבר על המוות שלה כדי לא להשתיק ולטאטא מתחת לשטיח, להסתיר ולהתבייש, אלא להנכיח את ההשלכות הקשות שעלולות להיות למחלות נפש בכלל ולדכאון בפרט, להפסיק את הסטיגמה שנדבקת לחולים בדכאון.

במהלך הראיון בחדשות 2 הוא הצהיר שיש כאן מטרה ברורה לפוגג את חוסר הוודאות מאחורי מותה של אביטל. "זה גם חלק מהתהליך של להיפרד והתהליך של האבל, לפחות מבחינתי – לא להסתיר, אלא דווקא לדבר על הדברים", הוא אמר.

לאמנים יש שליטה מעטה מאד על הדרך שבה הם מוצגים בראיונות. היח"צ וההנהלה של האמן יכולים לנסות להכתיב תנאים למהלך הריאיון, לרכך את המכה ולבקש רגישות. אבל נדרש מאמץ רב כדי להוציא תוצר מכבד שאינו "צהוב", בעיקר כשמדובר בטרגדיות אנושיות. העיתונות פה אמנם רחוקה מאד מהרמה הנמוכה של העיתונים היומיים בבריטניה לדוגמא, אבל עדיין משחקת משחק שמבוסס על מלודרמה, טרגדיה או השילוש הקדוש – "סיפור אנושי מרגש".

ניב טוען ש"עצוב, דוחה ומדכא" שגופי התקשורת "לא עושים כתבה כי הספר עצמו מעניין". ובכן, ודאי: כל כתבה על אמן כלשהו בגופי תוכן שמכוונים למיינסטרים תעסוק תמיד בסיפור אישי. זה לא חדש, ולא הומצא במיוחד עבור צור. מדובר בהיתממות שמתעלמת מחוקי המשחק העתיקים: כדי להגיע למיינסטרים חייבים סיפור טוב. במקרה הזה מדובר בכוח יצירתי משמעותי ברוק הישראלי לאורך שלושים השנים האחרונות, שהרוויח את מעמדו בעבודה קשה ולא קיבל זמן מסך רק בגלל טרגדיה כזו או אחרת.

נכון, כלי התקשורת המובילים בארץ משתמשים בטרגדיות כי עצב מוכר. אבל צור אינו האשם בזה, ולא צריך לגזור על עצמו שתיקה רק כי הכותרת סנסציונית. יש לו את הזכות לקדם את היצירה שלו בכל דרך שימצא לנכון, גם אם היא פחות ממושלמת. במציאות שבה אמנים, בעיקר ותיקים כמו צור, נמצאים במלחמת קיום כלכלית יום יומית, מגוחך להאשים אותם בכך שהם משתמשים בכלים שעומדים לרשותם כדי להביא את הסיפור שלהם, טרגי ככל שיהיה, לקהל.

צור מואשם ב"ניצול" של הטרגדיה עבור קידום יצירת האמנות שלו, אבל ההפרדה בין האמן לאמנות במקרה הזה מלאכותית. את הפרק האחרון בספר כתב בעת שקם מהשבעה. החיים והיצירה כרוכים זה בזה, כפי שניתן למצוא לעתים קרובות ביצירה של צור.

ביקורת נוספת בפייסבוק יצאה נגד השתתפותם של הילדים של צור בכתבה באולפן שישי. לפי צור זה מלכד אותם, עוזר להם להתמודד, ומה יותר טבעי מזה שבמשפחתו של מוזיקאי המוזיקה והנגינה תהווה מזור הכרחי למשפחה אבלה? קל לבעוט באדם בזמן שהוא שוכב על הרצפה ומנסה להתרומם. אבל כמו שאמר מוריסי: "כל כך קל לצחוק, כל כך קל לשנוא, צריך להיות אמיץ כדי להיות עדין וטוב לב".