בוז לחופש הגדול

הנוער של היום הוא לא מה שאתם חושבים שהוא. יצאנו לדבר איתם

בן (18), מאשה (17), מאיו (17) ואלון (17) (צילום: שלומי יוסף)
בן (18), מאשה (17), מאיו (17) ואלון (17) (צילום: שלומי יוסף)

הימים ארוכים וחמים, הקיץ בשיאו, ורחובות העיר מתמלאים בבני נוער שטופי הורמונים. ירמי שיק בלום דיבר איתם ושמע מה הם חושבים על העולם, על ישראל, על ההורים ועל עצמם

3 ביולי 2019

יום ראשון, 22:15, גן מאיר. צלילי מטאל נשמעים מספסל שעליו יושבים נער אתיופי עם עגילי פירסינג, שני מטאליסטים בשיער ארוך ונערה בחולצה עם הכיתוב "Local Babe". שלומי הצלם ואני מתקרבים לספסל ואומרים שלום. אין תגובה. אני שואל למה הם לא עונים. בן, המטאליסט שחור השיער ונטול החולצה, אומר שאני נראה כמו סמוי. אני אומר לו שאני יותר גרוע מסמוי, אני עיתונאי. מאיו ומאשה משתפים פעולה. בן מגניב חיוך זועף בצד הספסל, אלון, המטאליסט הבלונדיני, מטפס בקלילות לגג המקלט הסמוך עם הרמקול. נוסף אליהם בחור תימהוני כבן 30, מתיישב וקם מדי פעם מכיסא מתקפל סמוך לספסל. הארבעה פונים אליו מדי פעם.

אז מי אתם?
מאיו: "אנחנו פיצול אישיות".

מה זה אומר?
מאיו: "זה אומר שאני והיא זה משהו מחובר ומטומטם כזה".

איפה הכרתם?
מאשה: "פה".

איך?
מאיו: "פשוט צחקנו על הרבה דברים, ישבתי איתה ובסוף זה זרם".

רגע, אתם זוג?
מאיו: "כן".

בן, אתה לא רואה שאתה גלגל שלישי פה?
מאשה ומאיו צוחקים, בן מחייך אך נותר מכונס. מתברר שמאשה ואלון מכירים מאנקורי ובן ומאיו מכירים מבית ספר שרת בבת ים. בן סיים השנה י"ב ומאיו פרש בי"א. הבילוי המשותף בגן גיבש בין הארבעה.

"בית ספר זה מקום שהחברה הרגילה אותנו אליו, ואני חשבתי לעצמי מה אני באמת רוצה להיות בעולם, איך אני באמת רוצה לבטא את עצמי והבנתי שבית ספר זה לא בדיוק מסגרת שאני מחפש"

אז כמה זמן אתם זוג?
מאיו: "מבערך לפני שנייה כזה".
מאשה: "הכרנו בחמישי".

אז אתם זוג ארבעה ימים?
מאיו: "כן".

כמה זמן אתם יוצאים לגן מאיר?
מאשה: "מגיל 15".

מאיו: "מגיל 16".

ולמה דווקא גן מאיר?
בן: "כי בבת ים הגנים מסוכנים נורא".

למה בבת ים מסוכן?
מאיו: "לא באמת מסוכן".

בן: "מה לא באמת, רק לפני שבוע עשרה ילדים כמעט הרגו שם ילד, הכניסו אותו לאשפוז. גם אין שום דבר מעניין בבת ים".

מאיו, למה פרשת מבית הספר?
מאיו: "מאידיאולוגיה. בית ספר זה מקום שהחברה הרגילה אותנו אליו, ואני חשבתי לעצמי מה אני באמת רוצה להיות בעולם, איך אני באמת רוצה לבטא את עצמי והבנתי שבית ספר זה לא בדיוק מסגרת שאני מחפש, כי זה שם גבולות שלא התחברתי אליהם. אני מחפש לחוות את החיים בצורה שלי, לחקור דברים, לנסות דברים".

אז מה מעניין אותך לחקור עכשיו?
מאיו: "בהתחלה חשבתי שזה להסתובב בעולם, אבל אני חושב שזה פשוט לחוות חוויות, להיפתח לעולמות חדשים, משהו חדש שיפתיע אותי. אני לא מחפש משהו ספציפי שהחברה הרגילה אותי אליו – עבודה מסוימת כמו כדורגלן או צייר. אני די אוהב לעשות את כל הדברים האלה אבל יותר מחפש את המקום שאני ארגיש בו חופשי".

מאשה ומאיו (צילום: שלומי יוסף)
מאשה ומאיו (צילום: שלומי יוסף)

אתה עובד?
מאיו: "אני מתחיל לעבוד פה בבית קפה בגן מאיר".

ומאשה, איפה למדת לפני אנקורי?
מאשה: "בחולון".

ואיך המעבר?
מאשה: "אנקורי זה בית ספר שנותן יותר חופש. מלמדים נטו לבגרויות".

מה היית רוצה לעשות כשתהיי גדולה?
מאשה: "אני בן אדם כזה שלא יכול להיות יותר מדי זמן במקום אחר, אז הייתי רוצה עבודה של להסתובב ולהיות בתנועה. לא בהכרח לנסוע לחו"ל, זה יכול להיות גם משהו של להחליף כל הזמן עבודות".

אלון קולט שאני מעשן טבק וקופץ מהמקלט כדי לבקש פילטרים. בן מתעסק בטלפון, מאשה מתיישבת על מאיו ומפנה מקום לאלון, שדורש להתראיין. הבחור שישב על הכיסא המתקפל קם ונעלם.

אלון: "סיימתי י"א באנקורי, כרגע אני מנסה להבין איפה להמשיך ללמוד כי שם לא אמשיך. אני בן אדם שצריך גבולות כי אם לא אני עושה מה בא לי. אני רוצה להתגייס, לא אכפת לי לאן. בהתחלה לא רציתי אבל הבנתי שזה יכול להועיל".

"אני לא מאמין יותר מדי במדינות, אני לא מסתכל על זה כדוגמה לעתיד. מדינות מגבילות חופש"

יש לך איזה חלום?
אלון: "לפתוח בר של מטאליסטים וגם לפתוח הוסטל לעזור לאנשים חלשים, כמו חבר שלנו סשה שאין לו מקום קבוע לישון, שיעזור לאנשים כמוהו. שתהיה לו קורת גג".

זה הבחור על הכיסא המתקפל? הכרתם אותו פה?
אלון: "כן, הכרתי אותו לפני שנתיים, בהתחלה חשבתי שהוא בן אדם ממורמר מהחיים. היום אנחנו חברים טובים. אני מזמין אותו אליי הביתה, הוא אוכל ונח אצלי".

מה המחשבות שלכם על העתיד פה?
בן: "המדינה גם ככה בזבל פה וזה לא שהיא תצא מהזבל".

מאיו: "אני לא מאמין יותר מדי במדינות, אני לא מסתכל על זה כדוגמה לעתיד. מדינות מגבילות חופש. אומרים שצריכים לדאוג לאנשים אבל זו לא דאגה, זה שלטון שמדכא אנשים".

אלון: "אם המדינה ממשיכה ככה בעשורים הקרובים היא תגיע לאבדון מוחלט. מעדיפים להתרכז בשטויות מאשר להתרכז בזה שבעוד פחות משלושה עשורים אנחנו בפיצוץ אוכלוסין ורמת זיהום מטורפת".

מאיו: "עצם העובדה שיש אנשים ששולטים ומחליטים מה יהיה ומה לא יהיה זה כבר סוג של לקיחת חופש, וחופש זה אחד המרכיבים הבסיסיים של האנושות ושל כל דבר שחי. ברגע שיש אנשים שמחליטים וכופים רצונות זה משהו שלא מסתדר, המוסריות לא עובדת".

אלון (17), בן (18), מאשה (17), מאיו (17) (צילום: שלומי יוסף)
אלון (17), בן (18), מאשה (17), מאיו (17) (צילום: שלומי יוסף)
בן ואלון (צילום: שלומי יוסף)
בן ואלון (צילום: שלומי יוסף)

אז מה צריך לעשות פה לדעתכם?
אלון: "בראש ובראשונה להפריד בין דת ומדינה".

מאיו: "זה לא רק בקטע של דת".

אלון: "הדמוקרטיה והדת לא מסתדרות. צריך להשקיע בשכבות החלשות של החברה, מעדיפים לדאוג פה לרווחה של המסוגלים. אני מצפון תל אביב ומעדיף שידאגו לאנשים שאין להם איפה לגור, שהדרדרו לסמים ולזנות".

מאיו: "למה? זה לא כזה רע סמים וזה. אני חושב שבכללי דמוקרטיה זה שקר של הדיקטטורה. זה כביכול חופש. אני פרשתי מבית ספר ולא מתגייס לצבא כי מייעדים אותנו לכל מיני דברים כשבתכלס אין באמת דבר שנועדתי אליו. זה החיים על פי הבחירה שלי ואם זו הבחירה שלי אני בוחר לא להאמין במושג מדינה".

ואיך ההורים שלך מגיבים לזה?
מאיו: "קשה להם עם זה, אבל זו בחירה שלי. גם כשקשה להם אני לא יכול לבוא אליהם בטענות. ככה דרך החיים שלהם. אני חי איתם אבל חי את החיים שלי באופן החוויה שלי".

בן, אתה עובד?
בן: "עובד, חוסך כסף, ניצבות בכל מיני סרטים, סבלות, ימית 2000".

היית בקטטה בימית 2000?
בן: "הייתי, היה משעשע. נגמרה צ'יק צ'ק. זה היה כולה חמש דקות עד שהאבטחה קיפלה את הבן אדם. לא סתם יש מאבטחים ערבים מפחידים, כל המאבטחים שם ערבים, כמעט כולם שם ערבים. גם החבר'ה שהתפרעו ערבים".

ואתה מתגייס?
בן: "לא, קיבלתי פטור".

אז מה בא לך לעשות?
בן: "שירות לאומי בשנה הבאה, בספרייה, מקום שקט".

ומה היית רוצה לעשות בחיים?
בן: "אני חוסך כסף לעזוב את הארץ בגיל 21 לסיביר, לבוריאטיה, לקנות שם בקתה וזהו".

בן (18), מאשה (17), אלון (17), מאיו (17) (צילום: שלומי יוסף)
בן (18), מאשה (17), אלון (17), מאיו (17) (צילום: שלומי יוסף)

מה יש שם?
בן: "אין שמה כלום. רק ראש שקט ופחות בעיות וזול יותר".

למה דווקא שם?
בן: "נולדתי בישראל אבל בגיל חודשיים חזרנו לרוסיה וכשהייתי בן 12 חזרנו לישראל. עכשיו אני גר עם אימא שלי ואחותי. להן סבבה פה, אני רוצה לחזור לסיביר. כל הילדות שלי שם, סבא וסבתא שלי שם. תכלס יותר טוב שם מפה בהרבה. אין שמה חדשות, לא יקרה לך דברים כמו פה. הורגים פה, אונסים פה. אונס של בת 7 – אין דבר כזה שם. הכל שקט, כל אחד לעצמו בעיקרון".

מה עושים שם?
בן: "זה טבע אחי. אתה הורג חיות ואוכל אותן. אני יודע לדוג, לצוד, לפשוט עור של חיות, לנקות אותן, להכין מהן אוכל. הבעיה שפה בארץ רגישים לחיות, לא מבינים שבמקומות מסוימים חיים מזה, שחיות זה אשכרה אוכל. שמה הייתי הולך בילדות עם סבא שלי, יורה באיילים בראש, יורים בדובים בראש מרחוק ואז מפשיטים אותם".

ההבדל הוא שכשאתה צד את הבשר שלך זה אחרת מלקנות אותו בסופר.
בן: "נכון, זה יותר אדרנלין. תחשוב מה זה שאתה מפספס ירייה והדוב רץ אליך. אתה יודע איזה פחד זה?".

כמה אתה רוצה לחסוך?
בן: "פחות ממיליון שקל. בקתה עולה 150 אלף שקל. אם אתה רוצה להישאר שם לכל החיים אתה צריך לחסוך מיליון ככה ואתה מסודר לכל החיים".

הצופיפניקים

23:30, יותר מ־20 נערות ונערים בגינת שינקין מתקבצים באזור הנדנדות. אני אומר שאני מ־Time Out והם עטים עליי כמו ארבה. כולם בני 15, עולים לכיתה י' בעירוני א', תל אביבים מלידה וחברים בצופים בשבט קהילה. אני שואל איך מבלים בגינת שינקין, הם מצחקקים וזורקים משפטים על אלכוהול וסיגריות במבוכה נערית. נוצר ביניהם דיון על אם כדאי לפתוח את הנושא, בעיקר בגלל החשש מההורים. עדן, עדי ורות מתנדבות לדבר.

עדן: "הרבה פעמים חושבים שהנוער שלנו מוגזם עם כל הקטע של הסיגריות והשתייה ויש הרבה שזה באמת נכון לגביהם. אולי זה יישמע סתמי ואני כולה בת 15, אבל בגלל שמגבילים אותנו זה מעניין אותנו יותר. זה מאכזב שההורים מסתכלים עלינו כילדים קטנים, מסתכלים עלינו מלמעלה ולא סומכים עלינו שנדע מה לעשות".

את מרגישה שאת יכולה לדבר עם ההורים שלך בצורה פתוחה?
עדן: "אני לא באמת משקרת להם אבל יש דברים שאני לא אגיד כי הם ירימו גבה. נגיד, יוצאים והולכים למסיבה ומלא משתכרים ומתחילים הקאות וכאלה, ואז הם לא רוצים שאלך למסיבה או שאחזור ממש מוקדם".

עדי: "מה את רוצה? שהם יביאו לנו וודקה וסיגריה ויגידו לנו תנסי? מה זה להגביל אותנו? ברור שהם מגבילים אותנו. אני מבינה אותם אבל חושבת שהם מגזימים. אני מבינה למה ילדים משקרים על זה".

"ההורים צריכים לתת לנו את החופש לעשות את הטעויות כדי שנלמד. כשמגוננים עלינו כל כך יש את הרצון יותר למרוד"

אני יודע שזה עוד רחוק, אבל כשתהיי אימא, לא תגבילי את הילדים שלך?
עדי: "אני אנסה להטמיע בילדים שלי לא לעשות את הדברים האלה, אבל אני לא אגיד להם לא לצאת לכאן או לשם. זה דברים שקורים ואני מעדיפה שלילדים שלי יהיו חיי חברה. הם גם ככה ייתקלו בזה, זה יהיה בכל מקום. זה לגיטימי שהם יסתקרנו מה אלכוהול עושה ואיך סיגריה מרגישה, זה ממש הגיוני".

עדן: "כשאני אהיה אימא אני אשתדל לתת לילד שלי יותר חופש. אני פשוט אעשה איתו עסקה כזו שאני נותנת לו את החופש אבל הוא צריך להיות יותר אחראי. נגיד כל שעה־שעתיים תשלח לי ווטסאפ, תתקשר. מהצד של ההורים שלנו אני יכולה להבין את הפחד שלהם שאנחנו יוצאים בלילה לרחובות והם לא יודעים מה קורה, ואני כן רואה דברים רעים שקורים בחוץ, אבל אני יודעת עליי ועל החברים שלי שיש לנו שליטה עצמית, אבל כדי שההורים יידעו את זה צריך לעזור להם לדעת".

רות: "ההורים צריכים לתת לנו את החופש לעשות את הטעויות כדי שנלמד. כשמגוננים עלינו כל כך יש את הרצון יותר למרוד. אני ספציפית למדתי המון מהטעויות שעשיתי, ויצאו לי מזה דברים יותר נבונים מאשר כשגוננו עליי".

עדן (15) (צילום: שלומי יוסף)
עדן (15) (צילום: שלומי יוסף)

יש לך דוגמה?
רות: "למדתי ללכת בחבורה של בנות ולא לחזור לבד הביתה. קרו לי כל מיני מקרים כשחזרתי מאוחר הביתה לבד ועברו לידי חבורת בנים שהתחילו איתי באופן לא נעים, וזה מפחיד. למדתי מזה שאני צריכה ללמוד להגן על עצמי, להיות עם בנות ביחד, כי זה לא קורה כשאת בחבורה".

כשזה קרה סיפרת את זה להורים שלך?
רות: "לא, העברתי את זה מעל הראש, אבל אני לא חושבת שזה צריך להיות ככה".

רוב הנערים והנערות בחבורה אומרים שהמסגרת הבית ספרית מיושנת ונוקשה, ושהם רוצים לעבור לבתי ספר אקסטרניים. שיה, גם היא בת 15, לומדת פיזיקה במסלול חמד"ה בעירוני א', "כדי לקבל משהו טוב בצבא, 8200, כי אני רוצה שאחרי זה ייקחו אותי לעבודות טובות. זה מבט לעתיד".

ואת מסתדרת עם המסגרת של בית ספר?
שיה: "כן, אבל זה קשה. ביסודי הייתי בבית ספר לטבע והיה יחס ממש אישי ועכשיו זה ההפך. לרוב המורים אכפת רק מציונים, כאילו אנחנו מכונות. אני תלמידה טובה ומשקיעה כי זה חשוב לי, אבל מי שזה לא 100 אחוז חשוב לו לא מסתדר".

"אם היינו לומדים בשיטות שונות דברים שאשכרה היה לנו חשוב ללמוד, היינו מקבלים גם ידע לחיים. אני זוכרת דברים מכיתה ד' אבל לא זוכרת כלום מהשנה"

איך לדעתך צריך להיראות בית ספר אידיאלי?
שיה: "כזה שנותן יחס אישי ואת הנכונות והאכפתיות, שלא רק שנוציא בגרות טובה אלא שאשכרה נלמד משהו. אפילו שאני נחשבת חרשנית, אחרי המבחן אני לא זוכרת כלום. אם היינו לומדים בשיטות שונות דברים שאשכרה היה לנו חשוב ללמוד, היינו מקבלים גם ידע לחיים. אני זוכרת דברים מכיתה ד' אבל לא זוכרת כלום מהשנה. אני זוכרת שלמדתי על דבורים ועל חיות ואקולוגיה, דברים שאני מיישמת גם היום, אבל חומר משנה שעברה אני כבר לא זוכרת".

מה היית רוצה לעשות בחיים?
שיה: "כסף".

אחת הנערות אומרת לשיה שזו תשובה נורא שטחית. שיה: "למה שטחית? זה משהו שנורא חשוב לי".

למה?
שיה: "כי כשהייתי קטנה לא היה הרבה כסף, בגלל זה עזבתי את בית הספר לטבע. זה משהו שליווה אותי כל החיים. עכשיו אנחנו בסדר אבל זה משהו שתמיד היה לי חשוב וגרם לי להעריך כסף".

את עובדת בקיץ?
שיה: "אני גם בייביסיטר וגם לאימא שלי יש סטודיו למחול, ויש קייטנה של ילדים קטנים שאני מטפלת שם. נגיד, שלשום שמעתי את אימא שלי בטלפון אומרת שהיא צריכה מנקה לסטודיו ואמרתי שאני רוצה. הרגע חזרתי משם. אני צריכה את הכסף גם כי אני רוצה להשתתף בהוצאות של הצופים ולעזור בבית. חשוב לי להשתתף כי זה לא מובן מאליו".

"אנחנו נחשפים למצעד הגאווה אז עולות שאלות לגבי המיניות שלי, ולמצעד השרמוטות – אז עולות שאלות לגבי איך שאני מתלבשת. תל אביב זו ההפך מבועה"

כשתהיי גדולה ותעשי מלא כסף, זה חשוב לך איך תעשי אותו?
שיה: "אני לא מספיק מכירה מספיק עבודות כדי לדעת".

מה הכי היית רוצה. ככה, ב"שלוף"?
שיה: "אבל זה לא בהכרח עושה הרבה כסף".

מה זה?
שיה: "אני אוהבת עיצוב פנים".

את יודעת שלא בהכרח עושים מזה מיליונים?
שיה: "כן, אבל אני לא רוצה מיליונים, אני רוצה מותרות, שאני ארגיש תמיד בנוח ושאם בא לי תהיה לי את האופציה".

אני שואל את הקבוצה איך זה לגדול בתל אביב, ורות אומרת: "לגדול בתל אביב פותח אותך לכל כך הרבה דברים. יש המון התנסויות, לא רק של אלכוהול ודברים רעים. יש התנסויות כמו מוזיקה ואמנות וללכת ברחוב ולראות אנשים מכל מיני סוגים, וללכת לצד אחד של העיר ותהיה בו תרבות מסוימת ואז ללכת לסבתא שלי בשכונת התקווה ולראות אנשים שונים לגמרי עם תרבויות שונות לגמרי, או לראות בנווה שאנן מלא אנשים מכל הצבעים, וזה ממש מעניין שזה חמש דקות מהבית שלי".

כלומר, הטענה שתל אביב זו בועה לא נכונה כי אתה יכול להיחשף למגוון של תרבויות ואנשים.
רות: "בדיוק. דווקא לגור במקומות כמו מושב זה הרבה יותר בועה – אותם אנשים, מלח הארץ כזה, אותו הדופלקס, אתה משקיף לשדות ויש כסף ואת הכלב שלך. פה אנחנו מתמודדים עם הרבה דברים בגלל שכל כך פתוח לנו. אנחנו נחשפים למצעד הגאווה אז עולות שאלות לגבי המיניות שלי, ולמצעד השרמוטות – אז עולות שאלות לגבי איך שאני מתלבשת. תל אביב זו ההפך מבועה".