"אמות אם יהרסו לי את הבית": תושבי אבו כביר נאבקים בפינוי השכונה

הם מדברים על שכונת אבו כביר כמקום מקולל ואף על פי כן מוכנים להקריב את חייהם כדי לעצור את הפינוי שלה. סיפורה של משפחת גולן, שלושה דורות באבו כביר, הוא הסיפור הטרגי של השכונה כולה

נשארים למרות הכל. משפחת גולן (צילום: שלומי יוסף)
נשארים למרות הכל. משפחת גולן (צילום: שלומי יוסף)
5 ביוני 2019

תושבי אבו כביר נאבקים נגד פינוי השכונה שבה נולדו, גדלו והזדקנו. 25 משפחות עתידות להיות מפונות באופן מיידי, ללא דיור חלופי או פיצוי הולם. אותם תושבים ותיקים יושבו בדירות עמידר בעידוד הממשל הצבאי. אז, בשנות ה־50, הם היו יהודים וזה הספיק כדי "לשמור על הקרקע"; עכשיו הם לא עשירים מספיק כדי להשביח אותה.

גם בגבעת עמל, בשכונת הארגזים ובכפר שלם תושבים ותיקים יושבו ומפונים בנסיבות דומות. אבל באבו כביר העירייה מכחישה בכלל שמדובר בפרויקט נדל"ני, וטוענת כי ההריסה הכרחית לשם הרחבת פארק החורשות הסמוך. התושבים, למודי ניסיון מר, לא מאמינים למילה. הם משוכנעים שעוד כמה שנים תפציע תוכנית מגירה לבנות במקום מגדלי יוקרה.

שמעון גולן (72), תושב השכונה מאז 1953, מספר שהוצע לו פיצוי של חצי מיליון ש"ח בלבד עבור דירת משפחה ובית עסק (מוסך רדיאטורים). לאחותו הקטנה, שושנה יחזקאל, הוצעו 100 אלף ש"ח בלבד עבור דירתה. לחנה, אחות נוספת, לבנה ולשני נכדיה הגרים יחד הוצעו כמיליון ש"ח בסך הכל. "אנחנו לא מבקשים הרבה. לא רוצה וילה אלא דירה כמו שיש לי", ממררת שושנה בבכי.

"כל החסכונות שהיו לי, העירייה עיקלה. אנשים צברו חובות ארנונה והעירייה הציעה ויתור על חובות בתמורה לוויתור על הנכס", מספר שמעון, "איזה מין צדק זה? זה הסיפור של החיים שלי". זה לא רק סיפור החיים הנוגע ללב של שמעון, וגם לא רק של משפחת גולן. זהו סיפורה של שכונה.

מקום מקולל

משפחת גולן עלתה מאיראן בראשית שנות ה־50 ושוכנה תחילה בפחונים סמוך לבית שמש. שמעון היה בן 6 כשהגיע לשכונה, ואחותו שושנה בדיוק נולדה. 12 אחים הם היו בסך הכל, אבל רק 10 שרדו. שמעון הלום קרב מאז מלחמת ששת הימים. "הבאתי שלושה ילדים. הגדול לא התחתן ואני לוקח את זה על עצמי. הוא נשאר בבית לשמור עליי, כי היו תקופות שהייתי קצת אלים", מספר. כיום הוא גר באבו כביר רק חצי מהזמן: "אני נמצא בבית ולא נמצא. יש לי דירה באבו כביר ואני שם כשאני לא מרגיש הכי טוב וכשאני לחוץ". הילדים שלו ואשתו חיים בראשון לציון, אבל הוא מתקשה להתרחק מבית ילדותו.

משפחת גולן (צילום: שלומי יוסף)
משפחת גולן (צילום: שלומי יוסף)

"המצב בשכונה קשה. בעלי והילד נכנסו לסמים. בעלי נפטר, ואת הילד תודה לאל הצלתי והכנסתי לגמילה", מספרת שושנה. "הזניחו אותנו. יש כאן נרקומנים וזונות וכל מיני יצורים שילדים לא צריכים לראות. אין מועדוניות לנוער, אין מתנ"סים, אין מסגרות לזקנים או קופת חולים. זה מקום לא טוב לגדל בו ילדים". סיפור שחוזר אצל כל בני המשפחה הוא על קרוביהם שנפטרו – לטענתם בעקבות אימת הפינויים. "נפטרו לי שלושה אחיינים ואח אחד בגלל בצע כסף. הם חששו לגורלם אם ייזרקו מהשכונה", מספר שמעון. בן אחותו עזב את באר שבע בעקבות מקרי פגיעה מינית בתוך המשפחה ועבר להתגורר איתם באבו כביר. "הוא מת מרוב פחד מה יקרה אם יצטרך לחזור לבאר שבע. הוא הלך לישון לילה אחד ובבוקר לא קם".

הם מדברים על השכונה כמקום רע ואפילו מקולל, אבל מוכנים להקריב את חייהם כדי לעצור את הפינוי. הם אוהבים את השכונה אהבת נפש, אבל סולדים מהחיים בה ובעיקר פגועים מההזנחה ארוכת השנים. עבור הדור הראשון אבו כביר הייתה מעין ברירת מחדל. עבור שמעון, שושנה, חנה ואחיהם, אבו כביר היא בית, על כל המשתמע מכך, והם נאחזים בו. אבל הם גם עשו הכל כדי להבריח את הילדים ממנה, והתחננו שיגדלו את נכדיהם במקום אחר. "אני אוהבת את השכונה שלי. נולדתי שם, גדלתי שם, אבל בעזה יותר טוב", אומרת שושנה בקול חנוק.

כשאני שואל את שמעון לגבי הפינוי, שיכול להתרחש בכל יום בחודשים הקרובים, הוא משיב: "אני חושב על אובדנות. לא אכפת לי שתקליט אותי: אני אמות אם יהרסו לי את הבית, אבל אלה שיבואו להרוס לי את הבית – להם מגיע למות".

תגובת עיריית תל אביב־יפו: "בניגוד לנטען, מדובר בשטח המיועד להרחבת הריאה הירוקה בדרום העיר – פארק החורשות לשימוש הציבור הרחב ולא להקמת פרויקט נדל"ן כזה או אחר. לפי פסיקת בית המשפט המחוזי נקבע כי על הפולשים לפנות את השטח באופן מיידי וללא כל פיצוי, הואיל ואין להם כל זכויות בקרקע. יצוין כי למרות זאת ולפנים משורת הדין הוצע להם פיצוי על ידי העירייה. העירייה נכונה תמיד לקדם משא ומתן, אולם פועלת בהתאם לפסיקות בית המשפט".