ליל הבכורה: "אני שרה כדי לספר לעצמי את הסיפור שלי מחדש"

אווה קליימן, מוזיקאית תל אביבית בתחילת דרכה, תופיע בפסטיבל "בכורות" שייפתח ביום רביעי הקרוב ויימשך עד מוצ"ש ויחשוף לקהל את מיטב הקולות החדשים באינדי התל אביבי. ההופעה שלה תיערך ב-21.12 בשעה 20:30. בשירים חשופים וכנים, עמוקים ובועטים, קליימן מביאה את חוויותיה כצעירה בעיר הגדולה, ככדתל"שית וכעולה ותיקה בנמצאת תמיד בכמה עולמות במקביל. עוד פרטים על הפסטיבל כאן

>> שירי אוהדים מליברפול והיפ הופ מישראל. זאת העיר של תומר גרשנמן

עד לפני שלוש שנים היה לי טייטל מפציץ שעמלתי קשה להשיג: עיתונאית, שחקנית ודוגמנית. עבדתי כתחקירנית בתוכניות דוקומנטריות, השלמתי הכנסה כדוגמנית ושחקנית בפרסומות. מה עוד בת 26 יכולה לאחל לעצמה? אז זהו, שעזבתי הכל. ומעכשיו, אם תשאלו – אני מוזיקאית. 

כמה שנים לפני, כשהשתחררתי מהצבא, נעלמה לי הקרקע. לא היה לי במי למרוד או לאן ללכת. הייתי מוצפת מחוויות קצה של גיל התבגרות אינטסיבי (שהיה עמוס באלכוהול על הגג של הסנטר ומסיבות טבע) ורציתי שקט – למצוא עבודה עם משמעות לקום אליה כל בוקר. בגיל 20, כשחברים שלי נסעו לטייל בדרום אמריקה, אני התחלתי חיים בוגרים ועצמאים. גרתי עם שותפים בדירה קטנה ברוטשילד, מסדרת בטבלת אקסל חובות לארנונה ומים, מפרידה כביסה צבעונית, והתקבלתי לעבוד בתוכנית התחקירים של אמנון לוי.

הייתי קמה לימי צילום בשעות שחברים היו מזמינים אותי לנסוע איתם לאפטר במצפה רמון. הייתי קוראת את ההודעות האלה בהתנשאות – שמחתי שיש לי שגרה להיאחז בה, שמחתי שיש לי משמעות, אהבתי את העבודה שלי, היה לי שקט תעשייתי בראש. באיזשהו שלב התחיל לעלות לי קול בראש שמשהו לא שלם לי. באותה תקופה עבדנו במתכונת קורונה, הייתי הרבה בבית, והפסנתר שהיה לי בפינת החדר התחיל לצעוק לי – היי אווה, בואי אלי, תנגני, תספרי לי עם האצבעות שלך על הקלידים מה שעל ליבך. ואז זה הכה בי – מוזיקה! זה מה שהתעלמתי ממנו כל כך הרבה שנים!

התחלתי בפעם הראשונה בחיים להיות במגע עם החלומות שלי, המוזיקה, פנטזיה שזנחתי מזמן. התחלתי לשאול אנשים – "מהו החלום שלך?", כתגובה שמעתי גמגומים, ראיתי איך כולם זזים באי נוחות. לדבר על חלומות זה לא פשוט לאף אחד. זה משהו כל כך אינטימי. למדו אותנו להדחיק אותם, לא לבזבז זמן על משהו נשכח מהילדות. חשבתי על זה המון. ההבנה שאני רוצה לעשות מוזיקה בערה בי. כבר לא יכלתי שלא – נפתח מעלי סטופר, עזבתי את העבודה והתחלתי לכתוב שירים.

המאבקים הפנימיים היו גדולים. הצורך להתנצל לא עזב אותי. מגיל קטן התרגלתי להתנצל, תמיד הלכה איתי תחושה שאני לא בסדר, זה נכפה עלי מילדות. עליתי לארץ בגיל שנתיים, הורים צעירים, שתי מזוודות והרבה אידיאלים ציוניים. ככה התחלנו. חייתי במסגרות דתיות והייתי צריכה ללמוד להשתלב בין עולמות. בבית דיברו על ציונות ואמונה, אבל בחוץ פגשתי מבטים חשדניים שאמרו שאני "לא מספיק ישראלית", "רוסיה" ו"גויה". על פניו נראתי רגיל – ידעתי עברית, הייתי תלמידה טובה, השתלבתי חברתית בבני עקיבא. אבל מדי פעם, היו הבלחות, הערות, מבטים. והם חדרו אלי. הם ביססו אצלי את האמנה שאני רק אורחת זרה, מקומות שאמורים להיות "שלי" נלקחו ממני שוב ושוב.

כשחזרתי לנגן בפסנתר, באותה דירה בזמן הקורונה, סופסוף הבנתי, אולי לראשונה בחיי, איפה זה המקום הזה שהוא "שלי". מה יש בתוכי שאף אחד לעולם לא יקח לי. שם המפלצת נחה. לא הייתי צריכה להוכיח יותר שום דבר. פתאום הכול הסתדר. עבורי לשיר היה כמו להיות אדם עיוור שפתאום התחיל לראות הכל בצבע. ברגע שעשיתי את זה פעם אחת – כבר אי אפשר היה לחזור אחורה. תחושת החנק שהרגשתי בשנים של עבודה בטלוויזיה נעלמה. הנגינה הפכה לשפת אם חדשה, שבה כל תו הוא משפט שלא נאמר שהיה תקוע בין השיניים עוד מהגן, כשצחקו עלי. פתאום הוא צליל, והוא כואב נורא, אבל משחרר כמו ששום דבר אחר לא עשה לפני.

עם הזמן המוזיקה הפכה ממשהו אינטימי בחדר, לכלי ביטוי שיצא לעולם. הבנתי שהיא לא רק מפלט, אלא גם גשר. גשר שמאפשר לי לחבר בין החוויות שלי – כעולה, כדתל"שית, כאישה, כמי שחיה כמה עולמות במקביל, שעדיין שואלת את עצמה לפעמים איפה נמצא "הבית". אני שרה כדי לספר לעצמי את הסיפור שלי מחדש.

הפערים התרבותיים בישראל הם לא דבר חדש, זה כמעט חלק מה-DNA של המקום הזה, אבל לא תמיד יש לנו כלים לדבר עליהם באמת. השירים שלי הם שפה שעוקפת את הקשיים האלה. דרך שיר אפשר לספר סיפור בלי להתנצל, לשתף כאב ולתת מקום גם לחוויות שהן לא תמיד מה שנעים לשמוע. המוזיקה יוצרת חיבור בין אנשים ממקומות שונים, שעברו תחושות דומות לשלי. פתאום אנחנו יכולים להיות ביחד – חלק ממנגינה מורכבת.

בהופעה הקרובה שלי, אעלה לבמה עם כל המטען הזה – הזיכרונות, הפערים, המקומות שבהם הרגשתי זרה. אבל אני גם אעלה עם התחושה שיש לי מקום, ושאפשר למצוא שייכות דרך יצירה. כל שיר שאשיר, כל מילה שכתבתי, הם חלק מהגשר הזה שאני בונה, לא רק עבורי אלא עבור כל מי שמרגיש או הרגיש אי פעם שאין לו קול. אז ב-21.12 זה קורה, אני אעלה על הבמה המפוארת של מרכז ענב, עם הרכב רוקנרול ופסנתר כנף, אני אשיר את השירים שחצבתי מדם ליבי בהופעת בכורה. וכמו שאמרתי: להגשים חלומות זה נורא מפחיד, אז אני מזמינה אתכם להתארח בלב שלי, בסלון של החוויות שלי, לחבק את השירים שלי, לדרוך על הגשר שבניתי. דרך הצלילים והסיפורים נוכל לגעת אחד בשני ואולי גם להרגיש קצת פחות לבד. תבואו.