קוראים את העיר

הסיפור האמיתי של תל אביב: זיכרונות עירוניים ב-110 מילים

(צילום: Getty Images)
(צילום: Getty Images)

לכבוד יום ההולדת ה־110 של תל אביב ולרגל שבוע הספר, ביקשנו מישראלים לכתוב סיפור קצר של עד 110 מילים על זיכרון ילדות שקשור בתל אביב. לפרויקט, בהובלת עיריית תל אביב־יפו, בית אריאלה, Time Out ופרויקט הסיפור הקצר, הוגשו יותר מ־600 סיפורים. אלה הסיפורים הנבחרים

12 ביוני 2019

הגתה את הרעיון: תמי שם טוב

הנהגים

נמרוד הלפרן, תל אביב

אני זוכר יום שטוף שמש יפה במיוחד, ואוטובוס קו 4 שנסע במסלול הרגיל. לפתע, מול קולנוע מוגרבי, נעצר הנהג באמצע הכביש. הוא סינן קללה עסיסית, פתח את דלתות האוטובוס, יצא החוצה והחל לצעוד במורד רחוב אלנבי לכיוון הים. במשך דקה ישבו הנוסעים ההמומים בשתיקה עד שאחד קם ממקומו וצפצף בצופר האוטובוס. אך הנהג כבר התרחק, ואז, מירכתי האוטובוס, צעדה קדימה אישה גדולת גוף ובלי אומר התיישבה במושב הנהג והכניסה להילוך את המנוע. האוטובוס המשיך במסלולו ועצר בכל התחנות, עד שהגיע לכיכר מגן דוד, שם ירדה האישה. נוסע אחר תפס את מקומה עד כיכר המושבות ואז עוד אחד, וכך עד שהגיע לתחנה המרכזית.

באסה

יעקב בקר, תל אביב

איי! מים… מים… איי!… איי! בקעו הקולות מרצפת המחסן של מכבי האש. לדוד נזל דם מהאוזן. פיני, שנפל עליו, רק נחבל. שנות ה־60 מגרש הכדורגל באסה ( כיום בלומפילד) ביפו. ארבעה ילדים מתפלחים למשחק נגד קוסטה ריקה. טיפסנו על מבנה עם גג אסבסט בעזרת נערים בוגרים מאיתנו. המבוגרים שבמתפלחים מזהירים – זה יתמוטט! ואכן, בטי"ת השנייה של המילה זה קרה – הגג קרס וארבעתנו נפלנו לתוך מחסן מלא בגרזנים, מטפים ועוד ציוד כיבוי. נשארתי עומד על מדף כשראשי מבצבץ מהגג. החולצה נקרעה ונשרטתי בחזה (לאמי סיפרתי שזה קרה מחוד של מטרייה בתור לסרט בקולנוע מקסים). הצלחנו להתפלח למגרש. הפסדנו 8:2.

שתי המיות

עדנה גורוני, קריית טבעון

בבקרים ברחוב יעל העירו אותי רעשי גרירת פחי האשפה, הטחה מצלצלת של המכסה וקול הצעקה לנהג "סע!"; גם שיעול המתנע של משאית שהסיעה תרנגולות בדרכן האחרונה, נוצות לבנות נרעדות מגעגועים בדפנות הכלובים הריקים; ולפעמים גם החובטת בשטיחים בגזוזטרה ומתחתיה הנזעקת שבדיוק תלתה כביסה.

בשבת בבוקר, בקול דממה דקה, התעוררתי להמיית צוצלות ושירת מתפללים. חלון החדר נפתח אל העץ ואל השטיבל הקטן שבבניין הסמוך. בתענוג השֶׁקט נמהל צער. שוב אוכל ארוחת בוקר לבדי, אימא ואבא גמרו מזמן. השבת והדממה נמתחו אל האינסוף. הצער התערבב בתענוג. כמעט לא היה הבדל בין התחושות, ומן המזיגה נולד געגוע. אולי לא געגוע. אולי המיית הלב והמיית הגוף. אולי המיית הלב והמיית הצוצלות. שתי המיות. המיותיים.

פילים אסירי תודה

ענבר כהן, תל אביב

המרפסת של סבא וסבתא הייתה המקום האהוב עליי בכל תל אביב. מיקום מופלא של מרפסת, בקומה השלישית של בניין המשקיף לגן החיות. בבית של סבא וסבתא לא היו זורקים אוכל לפח. לירקות ולפירות שהיו קצת נרקבים סבא מצא פתרון מושלם: הוא היה יוצא אל המרפסת עם המכנסיים הקצרים וגופיית הסבא הלבנה וקורא לפילים. תוך שנייה היה מתעופף לו תפוח אדמה או גזר ונוחת אצלם בכלוב. הפילים אהבו את שיטת סבא לסילוק הרקובים. בכל פעם שירדנו לגן החיות, הם היו נעמדים על קו הגדר ומריעים. סבא היה אוחז בידי וישר היינו צועדים לסוף הגן, לומר שלום לפילים אסירי התודה.

גן החיות בתל אביב. צילום: לע"מ
גן החיות בתל אביב. צילום: לע"מ

השמלה הקרועה

שולמית חולי, תל אביב

יפו 1949. שכונת גבעת עלייה הייתה תחת עוצר הממשל הצבאי. גן הילדים שלי היה מעבר לגדר, מחוץ לתחום העוצר, כך שכל בוקר בהולכי לבד לגן, שהיה במרחק קצר מהבית הייתי צריכה לעבור את הגדר המסולסלת והקוצנית. החייל ששמר שם היה מרים חתיכה ממנה, ואני הייתי מתכופפת ועוברת. לכבוד יום הולדתי החמישי לבשתי שמלה חגיגית, וכשעברתי את הגדר הקוצנית, הסובבת את השכונות הערביות, נתפסה השמלה ונקרעה. בכיתי. גדר העוצר הרסה את השמלה היחידה והאהובה שלי. החייל שחרר את השמלה התפוסה, אמר שמחר תהיה לי הפתעה.
למחרת כשהלכתי לגן, הגדר לא הייתה שם. הממשל הצבאי על יפו הוסר. החייל המתין לי עם חיוך, בלון כחול וסוכרייה.

טרמפ

מרדכי אקשטיין, קריית אונו

כל יומיים היה מחלק הקרח מגיע בעגלה רתומה לסוס לרחוב נחמני (המקררים לא היו חשמליים והיה צורך להכניס קרח למקפיא כדי לשמור על טמפרטורה נמוכה). אנחנו, שני ילדים קטנים בני 5, היינו ממתינים לעגלה ליד בית הפגודה, שם היינו קופצים על המדרגה האחורית של העגלה כדי לתפוס טרמפ קצר.

העגלון היה מניף את השוט ומצליף אחורנית להפחידנו ולהוריד אותנו מהעגלה, אבל אנחנו היינו קופצים מהעגלה בחיוך גדול, רק כשהוא היה מצלצל בפעמון הידני ועוצר ליד עקרות הבית הממתינות לו על המדרכה כדי לקנות שליש בלוק קרח. היום אני משוכנע שהעגלון לא ניסה לפגוע בנו עם השוט, ואפילו הגביר את הליכת הסוס לדהרה קלה כדי לשמוע אותנו צורחים מאחור בהנאה.

תפילת ילד

משה דיין, תל אביב

אני זוכר שהצלתי חוליית מדביקי כרוזים. אחי ואני ראינו מהמרפסת בקומה השלישית בבית בכר, נחלת בנימין 58, שלושה רעולי פנים עם כובעי טמבל מדביקים כרוזי מחתרת על בניין הסוכנות היהודית – הראשון מורח דבק, השני מצמיד כרזה, השלישי מהדק כרזה לקיר. לפתע הופיע ג'יפ משטרה בריטית. השוטרים קפצו לדלוק אחר הבחורים כשנעליהם המסומרות מקישות על המדרכה.

נבהלתי נורא, ירדתי על ברכי, הצמדתי כפות ידיים ולחשתי, "אלוהים תציל אותם". ואז זה קרה! הראשון שפך את הדבק על המדרכה, והשלושה נסו לעבר חצר בנק מרכנתיל שממנו יש יציאה לשדרות רוטשילד. השוטרים החליקו על הדבק והתגלגלו על המדרכה. וכך, בזכות תפילת ילד בן 8, הם הצליחו לברוח.

שיזוף ים תיכוני

יאיר קידר, תל אביב

אני זוכר שבבוקר התחיל המבצע – פירות חתוכים, בגדי ים, מגבות, לקט מגזינים וספרי בלש. ואז, בתשע, הופיעה מונית מרצדס ספיישל עם שבעה מושבי עור בוהקים ומתקלפים שנוסעת לחוף בוגרשוב. מלפנים, ליד הנהג – ראשת השבט, סבתא צילה. לראשה כובע גדול לבן מקש, ועל האף מגן שמש לבן משולש. כשמגיעים לחוף הים – מוקפים במאות פולניות עם מגני שמש לבנים משולשים על האף – נפרשות המגבות, מונחים פלחי האפרסק והמילון, נשלפות חוברות "לאישה", והילדים נעמדים בטור – כדי שהשמש תתפוס והשיזוף יהיה שחום וים תיכוני, צריך למשוח אחד אחד בשמן שיזוף בריח קוקוס תעשייתי.

חוף הים של תל אביב (1938). צילום: לע"מ
חוף הים של תל אביב (1938). צילום: לע"מ

אהבה תל אביבית

דינה מוקמל פרידמן, ירושלים

אני זוכר אהבות לבנות על מרצפות מלוכלכות ברחוב גלבוע. בצהרי ימי החמסין, הדרך מבית הספר הייתה רצופה בסודות. צעדתי בשדרות רוטשילד, עם הילקוט לכתפי האחת, תלוי על בלימה, ובכיסי גירים. תרשום. תרשום. תרשום. כתב ידי היה יפה יותר מכתב חברי. כולם ידעו, והטמינו באוזניי שמות שמות. בועז אוהב את לאה. רפאל אוהב את נורית. גיורא אוהב את יעל. הגיר הלבן נכתש אל האותיות במסירות. כל אהבה קיבלה לב משלה וחץ העובר בעדו, על הקרקע האפורה ברחוב המבויש מאחורי רוטשילד. ואם מישהו שאל או אמר דבר על בועז או על רפאל או על גיורא, הכחשתי. כמו שבועת הרופא, שמרתי על סודיות אהבות חברי. תפקידי היה לכתוב. זו האהבה התל אביבית שאשמה בכל.

תל אביבי בנשמה

גלעד רוט, תל אביב

אני זוכר את הפעם הראשונה שביקרתי בתל אביב. התלוויתי לאימא שלי שבאה במיוחד מנתניה כדי להסתפר בדיזנגוף. חיכיתי לה ישוב בכיכר, ליד המזרקה, ונדהמתי מהמגוון האנושי שהיה סביבי בזמן ההמתנה: חבורת פאנקיסטים צבועי שיער שתו מבקבוקי זכוכית, אישה בלבוש מינימלי חלפה על פני איש חרדי, שני גברים צעדו כשידיהם שלובות. השמש זרחה, מוזיקה נשמעה מתוך חנות התקליטים הקרובה וריח של קרפ מתוק התגנב לאפי. אז, בדיוק ברגע ההוא, הבנתי שכשאגדל אגור בעיר הזאת ושתל אביבי זה לא רק מלידה, אלא כזה שהוא גם קצת בנשמה.