"עלינו להמציא כל כך הרבה קולות כדי לומר 'אנחנו בכל מקום'"
12 אמניות, מרחב אחד פועם ופתוח, וניסיון להגדיר את המקום החדש שנשים יכולות ליצור. האמנית הילה בן ארי מזמינה לפרויקט אמנות רב-תחומית ייחודי בסופ"ש הקרוב ביפו \\ טור אישי
התקופה שלנו סוערת מבחינה מגדרית. יותר ויותר נשים משמיעות את קולן, מנכיחות את היצירה שלהן, נותנות ביטוי לכאב שהושתק. הפרספקטיבות האלו מפסלות מחדש את המרחב שבו אנחנו חיות וחיים. אפשר לחוש בווליום המתגבר, שכבות של הסתרה מוסרות ומבעדן מתחילה להתבהר נוכחות אחרת.
הזהות הנשית נמצאת במרכז המחקר האמנותי שלי. אני עסוקה בשאלה איך הגוף הנשי יכול ליצור תנועה בתוך מגבלה, ואיך הוא יכול ליצור נוכחות וקול, שאלות שקשורות למצב הנשי ולכל זהות שיש בה אחרות. את היוזמה לפרויקט התחלתי לפני מספר חודשים, והיא נבעה מתוך תחושת דחיפות ליצור ולפעול מחוץ לגבולות הסטודיו בתקופה מאתגרת זו.
התחלתי בפנייה אל אמניות מתחומים שונים והזמנתי אותן להצטרף לפעולה יצירתית, מהירה, שנסמכת על היכולת הטרנספורמטיבית של האמנות לנסח אפשרות ומחשבה חדשה. במחשבה על הפרויקט שכולל חיבור בין תחומי יצירה ובין אמניות שונות, נפתחו שאלות נוספות כמו איך ניתן ליצור מרחב פתוח של ריבוי קולות – מרחב בעל גבולות גמישים, המאפשר שיתוף וחבירה.
כתביה של ההוגה לוס אירגראי היוו השראה לפרויקט. בספר "מין זה שאינו אחד" היא כותבת: "יש לנו מרחבים כה גדולים להתחלק בהם. קו האופק, עבורנו, לא יפסיק לתחום עצמו, תמיד פתוחות – פרוסות. מתפשטות ללא הרף, עלינו להמציא כל כך הרבה קולות כדי לומר אנחנו בכל מקום". הטקסטים של אירגארי עוסקים, בין השאר, בכינון מחדש של מקום ומרחב מחייה. המקום החדש שנשים יכולות ליצור קשור בעודפות של הגוף הנשי, בנזילות, בנדיבות, בתחום פתוח שמתהווה ללא הגבולות המוכרים, שמיועד לשיתוף וההדדיות בין המינים.
דרך הפרויקט אני מבקשת לשרטט מעין מרווח שבו ניתן, ולו לרגע, לקיים את אותה אפשרות אחרת ולתת לה נוכחות. מרכז מנדל ביפו, שמארח את הפרויקט, הופך למתחם משותף שבו 12 אמניות חולקות מרחב ויוצרות יחד מקום. עבודות האמנות והמופעים השונים יתוו מהלך של תנועה וזליגה בין החללים השונים ובין פנים וחוץ. מרחב פועם שא.נשים יוכלו לשוטט בו, לחוות את היצירות במוקדים השונים, את החיבור ביניהן, את בו הזמניות והערבוב.
היצירה "מתרגלים אמפתיה # 2על2" של להקת יסמין גודר בוחנת מצבים של חבירה ושל מפגש עם האחר וממוססת את קווי הגבול הידועים בין מופע וקהל. העבודה, שהיא חלק שני בפרויקט האינטימי-מונומנטלי שיסמין מפתחת בשנים האחרונות, תוצג בגרסה חדשה במיוחד לאירוע ותיצור רשת של קשרים, שתהדהד ברחבי המרכז.
שרון קנטור תציג את "The Black & Whites' Pop-Ups" אלבום לואו-פיי אלקטרוני מרהיב בו היא מנגנת בכל הכלים: מקלדות, גיטרה, בס ותופים. האלבום יוצר מרחב של הקשרים ומתיך יחד את הביתי והמוכר עם העתידני והסייבורגי.
המשוררת ליאורה כהן תקריא שירים מתוך ספרה, בהם הגוף הנשי/אימהי מכיל ופולט, בולע ונבלע. גופניות דחוסה וסמיכה, נוזלי גוף וחלב אם מתגוששים עם השפה, מתערבלים בה ובונים אותה מחדש.
ראידה אדון תציג עבודת מיצג- וידאו, בה הגבולות הנזילים של ה"אני" לכודים בסבך הזהויות. העבודה "אני ונפשי" היא מעין מחול משותף של ראידה עם בת דמותה על המסך ועם המרחב הטעון שמקיף אותן, שהוא אלים וחובק כאחת.
גם רחל אניו תציג סדרת עבודות שמבוסס על דמותה. היא כותבת "רוב היצירות שלי עוסקות בי כאישה, שחורה, שמנה או מלאה, לא באמת משנה. תמיד יצרתי כי הרגשתי שחסרה לי פלטפורמה שמדברת ונראית כמוני, כשהבנתי את המשמעות של המקום בו אני נמצאת."
הגיבורות בעבודות הוידאו של ורד נסים הן נשים מזרחיות, פועלות ניקיון, שבשל מעמדן סיפור חייהן נתפס שולי וקולן לא נשמע. כזו היא גם אמא של ורד עצמה – בעבודה שממוקמת בספרייה, מקריאה האם שיר מתוך ספר של ויקי שירן, כאשר הביוגרפיה שלה ושל גיבורת השיר מהדהדת זו את זו. בעבודה שתוצג באולם התיאטרון, ניצבת המשוררת לורן מילק בחצר זנוחה וקוראת עדות של אישה. המילים הפשוטות מצטברות למעין פואמה על כאב ודיכוי והחצר האחורית הופכת למרכז הבמה.
הפרויקט "Hands Free" של ליטל שרוני החל מפנייה בפייסבוק, בה ביקשה מנשים לשלוח אליה צילומים של כפות ידיהן. בעקבות הצילומים שנשלחו אליה מחברות, מכרות ומנשים זרות, היא יצרה סדרה של 70 רישומים, בהם כפות הידיים השונות התהוו לכדי דיוקנאות נשיים אינטימיים וחשופים.
סמירה סרייה חוצבת בשפה בעבודת ספוקן וורד חדש שיצרה במיוחד לפרויקט. ב"קווים לדמותה" היא נעה בזליגה מהירה בין ערבית ועברית, ויוצרת אנליזה רב ממדית לשפה, לזהות מגדרית, ולשאלות פוליטיות של גבול ומרחב.
תנועה והתנגדות הם במוקד מחקרה של אביטל ברק, שתציג עבודת Lecture Performance ותזמן א.נשים לחבור לחוויה חזותית, גופנית והגותית. היא כותבת: "..תנועה מחברת בין המרחב והזמן. לתנועה יש קצב, יש עצמה, יש מומנטום…. בשישה מהלכים פשוטים נבדוק מה קורה לתנועה בגוף שלנו כשהיא נפגשת בכוחות שונים המופעלים כנגדה"
בעבודותיו של יאיר ורדי, האור כאנטי חומר מוצרן לנוכחות פיזית וגופנית. במיצב "אַתְּ הֶעָנָן" נוצרת טרנספורמציה אופטית שמתגלמת לפיזיות חמקמקה ועוטפת, ובמיצג "פנס רחוב" אלומת האור מומרת לחומר של ממש, כאשר שטחה יכוסה כולו בגפה טיפ אדום. פעולת הגיפור של יאיר תחל בשבת עם שקיעת השמש ותסתיים בזריחה, ותמשיך להדהד את האירוע שעות אחרי הנעילה.
המארג בין העבודות יתווה דרך מפגש בין ציר הזמן והמרחב, בין עבודות שיוצגו לאורך כל האירוע לבין מיצגים ומופעים שיתרחשו בפרקי זמן קצובים ומשתנים. העבודה של אלינור סלומון תיתן ביטוי גרפי למפגש זה. העבודה "קומפוזיציה למסכים" תיצור רשת הכוונה פועמת ברחבי המרכז ותנתב את זרימת הקהל.
את עבודות הוידאו שלי יצרתי במיוחד לפרויקט ולמבנה המסועף שלו. בעבודה "מרווח זך" שתמוקם בסף הכניסה, בין שמיים וארץ, מופיעה דמות נשית שנעה במקצב משתנה של סגירה ופתיחה. העבודה "ללא חלל נתון", תוקרן בתנועה, תקיף את חללי המקום מבפנים ותשרטט את הגבולות הנזילים והחדירים במעין סריקה מתמשכת.
על הפרויקט "מתרגלים אמפתיה" \\ יסמין גודר
מזה שש שנים העבודות שלי מתמקדות במפגש האנושי המתקיים במרחב של המופע. הן בוחנות את הפוטנציאל הטמון בחיבור בין א.נשים זרים, בין פרפורמרים.יות לצופים.ות, בין א.נשים לבין עצמם.ן. מעניין אותי לקחת את המופע ואת הדברים שקורים בו ממילא, כמו העצירה של החיים, הערוץ הרגשי שנפתח, והאינטראקציה האנושית המוכרת והזרה, ובמודע ליצוק לתוכם הצעות חדשות למפגש.
מאז 2019 אני נמצאת בפרויקט מתמשך בשם "מתרגלים אמפתיה" המורכב מסדנאות, מפגשים קהילתיים ומופעים. המושג החמקמק "אמפתיה" נבדק כל פעם מחדש דרך הערוץ של המחול והגוף, מתוך האמון שיש שם מידע עשיר ומעמיק.
התפשטות וירוס הקורונה בהחלט השפיעה ואתגרה את ההתפתחות של כל התכנים הללו ואת האפשרות להמשיך לעבוד איתם באותו האופן. דברים בסיסיים כמו להחזיק ידיים של מישהי זרה, שלא לדבר על לנשוף אוויר בקרבתה, הפכו למסוכנים וכל אותן פעולות שחיפשו לחבר ולשחרר אנשים נכנסו לגדר ה"אסור".
כך נולד הפרקטיס "מתרגלים אמפתיה # 2על2" שבו שני רקדנים מופיעים מול שני אנשים בקהל במרחק של שני מטר בלבד. עניין אותי לקחת את אותם 2 מטר כפויים ומגבילים, ולקיים דרכם מפגש אנושי ואינטימי שאינו מילולי, שמאפשר השהיה, התבוננות ונוכחות משותפת. ליצור מעין "safe space" שבתוכו ניתן להיפגש, לצחוק על עצמנו ולהשתעשע עם אחרים. תרגילי המראה ב-"2על2" משנים משהו במרקם הפנימי שלנו, באופן שבו הם מחברים בין ההאזנה לגוף של עצמנו ובו זמנית לגוף של מי שמולנו. הרקדנים הופכים לסוכנים של המסע המרגש הזה.
"פרטיטורה למרחב פתוח" הוא פרויקט אמנות רב תחומי שיזמה הילה בן ארי, אמנית פלסטית שעובדת בדיאלוג עם תחומי המחול והתיאטרון. הפרויקט נוצר בשיתוף להקת יסמין גודר, באירוח מרכז תרבות מנדל ביפו ובתמיכת המחלקה לאמנויות, עיריית תל אביב-יפו. ישתתפו בו 12 יוצרות מתחומים שונים – אמנות פלסטית, מחול, מוזיקה, שירה וספוקן וורד. חמישי 18.3 +שבת 20.3 בין השעות 18:30 – 22:30. עוד פרטים כאן.