אני נאבקת לחיות. אני מסרבת ליפול. אני פשוט אמריא אל על

>> לאחר שאוריה ריקרדו, נערה מלאת אור ושמחה שאהבה מוזיקה ואהבה לרקוד, נרצחה בפסטיבל נובה בשבת השחורה, הבינה אמה, חני ריקרדו, שהיצירה "קדיש" שהחלה להלחין חודשים לפני השבעה באוקטובר לזכר מלחיני גטו טרזין (טרזינשטאט) שניספו בשואה, תוקדש לבתה. ב-7.10 היא תוצג בבית האופרה במשכן לאמנויות הבמה וב-15.10 בתיאטרון ירושלים. כרטיסים ופרטים נוספים כאן

עוד מעט וכבר שנה.
זה לא נתפס. השבוע החלו ימי ה-11 חודש. יש מי שמציין 11 חודש מיום הרצח, יש את מי שמציין 11 חודש מיום הקבורה, יש שמציינים בתאריך העברי וכאלה שבתאריך הלועזי. אבל החל מלפני ארבעה ימים ולאורך כל חודש ספטמבר יהיו מלא ימים כאלה. 1500 איש, לא סופי, כל יום נקברו עשרות אנשים.

>> אחרי לילה היסטורי של מחאה בתל אביב: איפה מפגינים היום?
>> הדמעות של יונית לוי אמרו הכל: אי אפשר להסתיר יותר את האמת

יחד עם אוריה שלי נקברו 20.
ומאז אנחנו עמלים להיעמד על הרגליים. יש מי שמצליח יותר ומי פחות. לומדים לנשום מחדש, לפעמים מצליחים להוסיף עוד קצת אוויר בנשימה. לרוב נחנקים. לומדים ללכת, לומדים את הגוף מחדש. ויש את התקפי השכול, שלמסתכל מהצד יראה הדבר כהתקף שיגעון: בכי, בכי של יגון שיש לו גוון מצמרר, קריאה בשם הבת שלי, פעם אחר פעם אחר פעם. ואז זה נרגע, ורק בוכים.

אבל אני נאבקת לחיות. וכמו שאוריה ציוותה – להגיע לאושר, כי מגיע לי להיות מאושרת. ויש חברים וחברות שמהרגע הראשון היו שם, התאגדו סביבי כרשת מגן ודאגו לחבק, דאגו שאוכל, שאשתה. והם ממשיכים – ארוחה פה, ארוחה שם, טלפונים, שיחות. חברים בנפש.

ויש גם כאלה, כמו "החברה", שמאז ההלוויה, זכיתי לקבל ממנה שני טלפונים שבהם אמרה לי שכל כך קשה לה עם זה (כאילו, שכחת עם מי את מדברת?) וכשהיא חושבת על אוריה היא בוכה (yay, ספרי על זה) ושהיא ממש מצטערת שהיא לא באה עד עכשיו (זה היה בפברואר) והיא תבוא ממש בימים הקרובים ונפגש. לפני שבוע האישה האטומה הזו שולחת לי, ל"חני'לה", Save the date לחתונה של הבן שלה. אני מסתכלת על התאריך. 27 בספטמבר 2024.
כאילו, משהו השתבש לה במוח.
כאילו כלום לא קורה במדינה הזו.

אז עזבו שספטמבר מלא באזכרות וכאב ויגון וצער. עזבו את המלחמה העקובה מדם שממשיכה וממשיכה. ואני יודעת שצריך לחיות ולהמשיך הלאה – אני דוגמא מאוד בולטת בכך, עם כל הכאב והיגון. אבל לקבוע חתונה לתאריך שהוא עשרה ימים לפני יום השנה לטבח, ואז לשלוח הזמנה לאמא שכולה מאותו תאריך… אטימות? טמטום? ניתוק? הכל ביחד?

אז אמרתי לה את שחשבתי. הרי ברור שחברה היא לא. ואז ביום הולדתה של בתי המתה, ב-21 באוגוסט, כשהלב שלי מפורק מכאב, היא הודיעה לי שמאחר ואנחנו לא חברות יותר, שאחזיר לה את הכסף שהילוותה לי לפני אי אילו שנים. עכשיו. מנותקת. אטומה. מן הסתם לא הגיעה עד היום, כדי שחלילה השכול שלי לא יפגע בבועה השמחה שלה. וכנראה ציפתה שביום חתונת בנה, אני אשים מסכה יפה, אחביא את השכול ואהיה חני השנונה והמצחיקה של ה-6 באוקטובר ואבוא לרקוד בחתונה של בנה. ממש.

בסופו של דבר מזל שיש לי אותי – זו שמסרבת ליפול. זו שלמרות 11 חודשים של כאב בל יתואר, חונק ומייגע – מסרבת ליפול. וכמי שמסרבת ליפול – סיימתי שנת לימודים בניו יורק בממוצע עגול ויפה, ועוד שלושה קורסים בשתי אוניברסיטאות בישראל. עשיתי ארבעה קונצרטים לזכרה של אוריה, שרתי עם תזמורת בניו יורק, סיימתי שנה שניה של לימודי פסנתר באוניברסיטה. נסעתי לבד לקריביים, לטיול שהיה אמור להיות של אוריה ושלי, הרציתי ונשאתי דברים ברחבי ניו יורק, ניו ג׳רזי ופנסילבניה.

וכתבתי יצירה. כתבתי יצירה לסולנים, מקהלה ותזמורת לזכרה של אוריה, שהבכורה שלה תהיה ביום השנה לטבח, בבית האופרה הישראלית, המשכן לאומנויות הבמה. הקמתי את המקהלה המדהימה שלי, מקהלת "אוריה קדיש טרזין" יחד עם טליה אילן (בית טרזינשטאט), חברנו אל צוות הפקה מפעים, ואני גם אשיר את תפקיד הסולו ביצירה.
איך? לא יודעת.
אולי בזכות מי שאני, ואולי בזכות זה שאני מסרבת ליפול, אני פשוט אמריא אל על. תודה לכל חברי מאז, ולכל הנשמות המופלאות שהצטרפו למעגל הזה מאז השבעה באוקטובר. We deserve to be HAPPY.

חני ריקרדו (צילום: מאיר כהן)