הקורונה עצרה את אחת הסצנות הכי סוחפות בתל אביב

תיאטראות בארץ לא הרבו להמר על הפקות מיוזיקלס, אבל בעשור האחרון זה החל להשתנות - בהתחלה טיפין טיפין ואז בשיטפון. כל התנופה הזאת נעצרה בגלל הקורונה

מתוך המחזמר "בילי אליוט" (צילום: יוסי צבקר)
מתוך המחזמר "בילי אליוט" (צילום: יוסי צבקר)
11 ביוני 2020

תמיד חשבתי שמיקי קם עשתה טעות שהיא נולדה בישראל. השחקנית־זמרת עם הקול הענק וטונות של אישיות יכולה הייתה להיות דיווה גדולה בברודוויי. במשך שנים רבות התיאטרון המוזיקלי בארץ היה קטן על מידותיה. העולם האסקפיסטי והמסוגנן הזה, שדורש התמקצעות ייחודית וקהל נלהב ומסור, נראה רחוק מאוד מאיתנו. פרט לימים ההם בשנות ה־60 כשגיורא גודיק העלה מיוזיקלס בתיאטרון אלהמברה ביפו (לפני שפשט את הרגל וחמק מהארץ), תיאטראות בארץ לא הרבו להמר על הפקות מיוזיקלס, ודאי שלא על יצירות חדשות ומקוריות.

בעשור האחרון זה החל להשתנות – בהתחלה טיפין טיפין ואז בשיטפון. ב־2012 ייסד עידן ליפר את המסלול לתיאטרון ולמחזות זמר, שמציע "הכשרה מקצועית למחזות זמר בשילוב מורים מהארץ ומחוץ", והביא איתו את רוח ברודוויי למרכז הקהילתי רוזין ברמת אביב. הפקות סוף השנה מאפשרות לבוגרים להתנסות בהעלאת להיטים מוזיקליים עכשוויים מברודוויי ואוף-ברודוויי כמו "המלצרית" ו"אוון הנסן היקר". אך לאן יפנו הבוגרים הנלהבים אחרי שזכו לגלם את תפקיד חייהם בהצגה של בית הספר? ליפר ובוגרי המסלול המשיכו יחד והרימו הפקות איכותיות של המיוזיקלס הקאמריים "ימים רגילים" ו"חמש השנים האחרונות", שמצאו בית בקפה תיאטרון הקאמרי.

בינתיים בבת ים, אורי פסטר ייסד את "חג המחזמר בת-ים" – פסטיבל תיאטרון שנתי שהציג מיוזיקלס מקוריים בבכורה עולמית, והניב את הלהיט "בילי שוורץ" (בכיכובה של מיקי קם). האיכות, איך נאמר, לא הייתה בשמיים, אבל הצלחת האירוע סיפקה עוד הוכחה לכך שיש ביקוש, מצד היוצרים ומצד הקהל (הפסטיבל בוטל בשנה שעברה עקב קשיים תקציביים של העירייה). הפיכתו של "עלובי החיים" (עם מיקי קם) בהבימה ב־2016 ללהיט קופתי אימתני פתחה את הסכר. התיאטראות הרפרטואריים והמסחריים החלו להפיק עוד ועוד להיטים מוזיקליים עתירי תקציב. בזה אחר זה עלו על הבמות "סיפור הפרברים", "שגעון המוזיקה" ו"אנני" (עם מיקי קם), "בילי אליוט", "היירספריי" ו"מאמה מיה" (עם מיקי קם). וב־2019 עלה בבית ליסין גם מחזמר מקומי חדש ונהדר על פי הסרט "אפס ביחסי אנוש", עם קאסט צעיר ועתיר כשרון.

הסימן הברור ביותר שבתל אביב מתחילה להתפתח סצנת מיוזיקלס של ממש הייתה הסבתו של בית החייל בוויצמן פינת פנקס לתיאטרון שמעלה אך ורק מחזות זמר. תיאטרון תל אביב פתח את שעריו ב־2019 עם "פלאשדנס" ו"צ'פלין" המאכזבים (רק מיקי קם בתפקיד הדה הופר הייתה ראויה לציון). אבל "בית הספר לרוק", שהעלה על הבמה קבוצה של ילדים מוכשרים וחינניים, כבר היה כיף אמיתי ועשה חשק לעוד.

כל התנופה הזאת – כולל "לא רק בלונדינית" עם אניה בוקשטיין שרק החלה לפסוע את צעדיה הראשונים – נעצרה בגלל הקורונה. חובבי מיוזיקלס כבדים מצאו מזור באינטרנט: כמה הפקות מצולמות של להיטים מוזיקליים הוצעו לצפייה חינם לתקופה של יום יומיים, בניסיון לגייס תרומות לתיאטראות ולמערכות הבריאות של בריטניה וארה"ב. כך יכולנו לצפות בהפקות יוקרתיות של "צלילי המוזיקה" (עם קרי אנדרווד החלשה), "פנטום האופרה" ו"קאטס" (לראשונה ניסיתי לצפות בהפקה המקורית של המחזמר המשופם, ומצאתי שהוא בלתי נסבל מכל בחינה). אבל אף ש"היירספריי" ביוטיוב עם דיוות כמו קריסטין צ'נוות', ג'ניפר הדסון, אריאנה גרנדה והארווי פירסטיין היה ממש חביב, הוא עורר בי געגועים להפקה הסוחפת שראיתי בתל אביב עם רוני מרחבי, טלי אורן ואיציק כהן.