קרוב להפליא ורחוק להחריד
"למלא את החלל", הסרט המדובר של רמה בורשטיין, עשה לנו חשק לערוך היכרות רשמית עם השכנים ממול: החרדים התל אביבים. אז עשינו איתם שבת. בתמורה, הם הסבירו לנו איך הם מסתדרים עם כל המחשופים בעיר הזאת
אין כמעט תל אביבי שלא מכיר את הבניין המשונה ברחוב אחד העם 63, זה שקומת הכניסה שלו נאטמה בלוחות ברזל מעוטרים, ומדיף תמיד ריח של כלור. רק בודדים חצו את השער לגלות מקרוב את העולם שבפנים. והנה, בשבת בבוקר, שנים של סקרנות עומדות לבוא על סיפוקן. אני פוסעת לתוך המבנה וחולפת על פני אולם התפילה של הגברים. המשך המסדרון מוביל לחלל אחר ובו קומץ נשים ישובות לשולחנות חגיגיים, עמוסים בכל טוב. דג מלוח, קרקרים, עוגות מובחרות ומיץ ענבים. הנשים לבושות במיטב מחלצותיהן, רובן בשחור. הנשואות, שחלקן נראות צעירות מאוד, חובשות כובע מרשים המעוטר בפרחים שחורים. ילדה קטנה מחלקת לכל היושבות קיגל חמים וריחני. "גוד שאבס", הן מברכות זו את זו. אף אחת מהן אינה נועצת בי מבטים. הנוכחות החילונית שלי לא מפריעה לאף אחת. לא מפריעה, וגם לא מסקרנת.
נדמה שהדלת החוצצת בינינו, החילונים והחרדים התל אביבים, פתוחה לכיוון אחד. הם יכולים להתבונן בנו, ללמוד אותנו, אבל אנחנו יודעים מעט מאוד אודותיהם.
רגע אחרי שגרפה שבעה פרסי אופיר על סרטה "למלא את החלל", רמה בורשטיין התייחסה לכך, כשאמרה שזה אבסורד שהחרדים חיים כאן מתחת לאף שלנו, ואף אחד לא באמת מכיר אותם.
על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פחות משני אחוזים מסך אוכלוסיית תל אביב היא חרדית. הקהילה החסידית המקומית מתחלקת לשלוש קבוצות עיקריות: בעלי התשובה, חסידי גור וחסידי בעלז. "בעשור האחרון הקהילה פה מצטמקת בגלל יוקר המחיה", מסביר הרב ישראל איזקוביץ'. הוא תושב אלעד המתפרנס כמרצה לענייני חסידות, קבלה ויהדות. בעשיית "למלא את חלל" הוא היה אמון על מציאת הלוקיישנים והדריך את השחקנים ברזי הקהילה.
"האדמו"ר מגור הקודם והאדמו"ר מבעלז הקודם ביקשו להשאיר בתל אביב קהילה חסידית ולכן הקהילות הללו ממשיכות להתקיים פה, אבל בקושי רב", מסביר איזקוביץ', "היה ויכוח בזמנו, מה עדיף – התבדלות או סטטוס קוו. לקהילה פה יש יכולת להבין שדו־קיום זה לגיטימי. מצד שני, לחרדי יש צרכים מסויימים, הוא צריך בית כנסת קרוב, מקווה לרחוץ בו כל יום, חינוך מיוחד לילדים, כוללים וישיבות, ולכן הם נשארים בחממה כזאת. מבחינת הקהילה החרדית בעיר, מי שגר פה מחוייב לכבד את הסטטוס קוו של המקום. בתל אביב לא תהיה מחאה על מצעד הגאווה, ואין פה כפייה של נורמות דתיות במרחב הציבורי".
חזיר כשר
בערב שישי, בבית משפחת לענס, שולחן השבת כבר ערוך. יקיר (31) וחווי (29) הם הורים לארל'ה (6.5), דווצ'ה (4.5) ושלוימל'ה (2.5). שניהם ילידי תל אביב. כשהיה נער, משפחתו של יקיר עברה לאשדוד, ואחרי נישואיו חזר לעיר. הוא מורה בחיידר של הקהילה, ומלמד שם ילדים בגילאי חמש־שש. חווי בעלת תפקיד בכיר באגודת עזר מציון. הילדים לבושים בחליפות משובחות, יקיר עונד את הכובע המיוחד לשבת, זה שנראה כאילו נתפר משלושה שועלים, אך למעשה עשוי פרווה סינתטית.
"אנחנו חסידי בעלז, שמקורה בגליציה", מסביר יקיר, "רבי אהרון מבעלז אמר שהוא רוצה לגור בתל אביב ב־1945, לאחר שנמלט מאירופה ולא פירט למה. יש כל מיני ספקולציות. בחסידות בעלז המוטו הוא אהבת ישראל, כולם שווים. כשהבחורים היו יוצאים לאסוף כסף לעניים הם היו אוספים לכולם ולא בודקים בציציותיו של כל אחד האם הוא ראוי לצדקה, האם הוא שומר תורה. הם היו מפרנסים את כל עניי העיר לא משנה מי ומה. המסר הזה התבטא בהתנהגות של הרבי: כשהוא היה שומע רכב נוסע בשבת והחסידים ניסו לסגור את החלונות שלא ישמע, הוא היה אומר 'תעזבו, זו בטח יולדת'. היה פה אדם שגידל חזיר. אחד התלונן והרבי אמר לו 'תעזוב, הוא מאמין שהמשיח צריך להגיע', כי כתוב שכשהמשיח יבוא יהיה מותר לאכול חזיר. או כשהוא היה רואה בן אדם הולך עם סיגריה בשבת וניסו לכסות את הרבי שלא יראה, אז הוא היה אומר 'תעזבו, זה בסדר, הוא שכח ששבת'.
"סוד הדו־קיום של השכונה הזאת, היא תוצאה של דברי התורה של הרבי והיסודות שהוא הנחיל לקהילה. ההרמוניה פה מדהימה, יש פה את AM:PM בשינקין, שהוא היחיד בארץ שסגור בשבת, וזה רק כדי לכבד את החרדים. לפני כמה חודשים, בזמן הדלקת נרות של שבת, הרמקול ניגן שיר עממי: שלום עליכם מלאכי השלום. השכנים התלוננו שזה מפריע להם, אז מצדנו מיד ניתקנו את זה. יש כבוד והדדיות".
ויש גם אויב משותף לחרדים ולחילונים בעיר – מחירי הדיור. "אנחנו משלמים על דירה ישנה של שלושה חדרים 5,500 ש"ח. באשדוד או בבית שמש היינו יכולים למצוא דירה יפה ורחבה ב־2500 ש"ח, אנחנו נשארים בגלל הייחוד של השכונה הזאת, אבל יוקר המחיה משפיע מאוד על הקהילה שלנו, אנשים לא יכולים להמשיך לגור פה".
מה היתרונות פה מבחינתכם?
"זה המקום שחיו בו אבות אבותינו. זה מקום נוסטלגי עבורנו, בית הכנסת פה לא השתנה כמעט 60 שנה. זה קשר שמחבר אותך לדור הקודם. אנחנו גם אוהבים את הפתיחות, הציבור החילוני פה לא מרגיש מעלינו ואנחנו לא מעליהם. לפני שנה, כשהייתה פה את מחאת האוהלים ובאו אנשים מבחוץ, בפעם הראשונה צעקו לעברי 'פרזיט'".
ומה הקושי בחיים פה?
"הצרכים החרדיים. אנחנו משפחות ברוכות ילדים ובבני ברק יש את רשת 'יש' וכל הסופרים זולים יותר, כך גם בצרכניות ההלבשה. אנחנו קונים הכל בבני ברק ועכשיו התחבורה הציבורית הפכה קשה יותר. יש כאן המון מכולות ברדיוס של חמש דקות כשצריך לקנות לחם, חלב או ממתקים, אבל כמויות אי אפשר לקנות פה".
מה הבילויים שלכם?
"ללכת לצ'ארלס קלור ולשבת מול חוף הים זה בילוי נהדר. יש פה הרבה גינות בשינקין וברוטשילד. יש מוזיאונים שאנחנו יכולים ללכת אליהם".
מה הסיפור של לוחות הברזל על מבנה החסידות באחד העם?
"לפני עשר שנים הייתה פה ישיבה, ובחורים שמגיעים מבני ברק וכאלה ונחשפים לדבר (חילונים ובמיוחד חילוניות – ל.ש) זה מאוד עניין אותם. המציאות הוכיחה שילדים שגדלו בתל אביב והלכו לישיבות היו יותר מוצלחים, כי כשיש פתיחות ואתה נגיש לדבר זה לא מעניין אותך. אבל כשיש משהו שמוסתר ממך, אתה מאוד רוצה לדעת מהו. בני ברקי שמגיע ללמוד פה זה (החילונים והחילוניות – ל.ש) מאוד מעניין אותו. אז הם היו עומדים הרבה ומסתכלים בחלונות, ולכן שמו את הלוחות. אבל הציבור של תל אביב לא צריך את הברזלים האלה. לא בכדי אנחנו אומרים כל יום בקריאת שמע: 'לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם'. כלומר: מה שהלב חושק וחומד העין רואה, ומה שהלב לא חומד, העין לא רואה. לכן אנחנו לא מסיטים מבט כשחילונים עוברים מולנו ברחוב, אנחנו פשוט לא רואים את זה".
לא צועקים שאבס
השעה 16:40, בעוד 40 דקות תיכנס השבת. חווי מגיחה לסלון, לבושה בבגדים הכי יפים שלה, לרגליה נעלי לכה שחורות, לראשה פאה וסרט תחרה לבן. היא מדליקה נרות שבת בתפילה חרישית ומצטרפת לשיחה. "אני נורא נהנית לגור בתל אביב, אנשים מצפים לשמוע שאנחנו בדרך לעבור למקום אחר, אבל אנחנו נהנים מהחיים העירוניים. יש לך הכל קרוב לבית ועד שעה בלתי מוגבלת – סופרפארם, בנק, מכולת, דואר – זה כיף. יש לך גינות קרובות לילדים, ואנחנו לא לגמרי מבודדים. יש כאן קהילה, אמנם לא גדולה, אבל יש חברות ויש חברה לילדים. למי שלא גר באיזור הדו־הקיום שלנו נראה מוזר, אבל במציאות שלי זה תמיד היה ככה. אם יש מכוניות בשבת לא צועקים פה 'שאבס', מה גם שבאופן טבעי התנועה בשבת יותר דלילה. המגורים כאן מוכיחים שאם אין גורם בעל אינטרס ללבות מריבה לא תהיה כזאת".
מה מפריע לך בתל אביב?
"אני לא הולכת למקומות שלא מתאים לי להסתובב בהם, כמו מועדונים. במקומות נייטרליים לעומת זאת, כמו פארקים ומסעדות אין מה שיפריע לי. יש הרבה מסעדות בתל אביב כשרות למהדרין. רק הנושא הכלכלי מפריע לי, הדיור פה נהיה יותר ויותר יקר, וזה השיקול היחיד שיכול להעלות את הדילמה אם לגור פה או לא".
כמה עולה פה גן ילדים חרדי?
"עד גיל שלוש הילדים הולכים לגן פרטי, משמונה בבוקר ועד אחת בצהריים, בלי צהרון, ואין אוכל – את מביאה מהבית, אז העלות היא 600 ש"ח לחודש. בגיל שלוש הילדים הולכים לחיידר והם שם עד התיכון. מגיעים לכאן גם הרבה ילדים מבני ברק בגלל שיש פה פחות ילדים ואז היחס אישי יותר".
לרקוד בעיניים עצומות
עם כניסת השבת, יקיר וארל'ה הבכור יוצאים לבית הכנסת שממול. חווי נשארת עם הקטנים בבית ומשעשעת אותם תוך כדי הכנות לסעודת השבת. אני מציעה להקריא סיפור לילדים. דובצ'ה מביא את הספר האהוב עליו "כבוד האב". במרכז העלילה: כהן גודל שאיבד אבן חושן יקרה, ובן אחד שמסרב להעיר את אביו גם לא בעבור חופן מרשרשים. הנשים מעבירות את השבת בקריאת מגזינים לנשים – ויש למגזר החרדי לא פחות משלושה כאלו, "העיתונים שלנו משגשגים, כי רוב החרדים לא צורכים את החדשות באינטרנט", מסבירה חווי, "יש כאן תכנים על שלום בית וחינוך, סיפורים בהמשכים. על יחסים שבינו ובינה לא תקראי כאן". רגע לפני שהיא הולכת לחתוך "סלט חי" כלשונה, היא נותנת לי לדפדף באלבומי החתונה. חווי נראית צעירה יותר מגילה האמיתי (היא נישאה בגיל 20) ויקיר מצולם בחלק מהתמונות כשעיניו עצומות. "זאת הפעם הראשונה שנגעתי באישה", הוא הסביר אחר כך, כשחזר מבית הכנסת, "התרגשתי. כשבדרך הביתה היא אחזה בידי, רעדתי בכל הגוף".
הם הכירו בשידוך כמובן, אין דרך אחרת. "שידוך זו עבודה מתישה", מספר איזקוביץ' שכבר אחראי על לא מעט שידוכים מוצלחים, "זה תהליך שמורכב מכמה שלבים. זה מתחיל בבירורים: 70 אחוז מהשידוכים נופלים בשלב הזה, לרוב על אי התאמה תרבותית. בשלב השני חופרים לעומק ומדברים עם מורים וחברים, ושם נופלים עוד 25 אחוז. במידה ויש התאמה מגיע שלב 'דור ישרים' ( ארגון המבצע בדיקות סקר גנטיות לבני זוג השוקלים להשתדך – ל.ש), שהוא דיסקרטי מאוד, ורק אחר כך עוברים לשלב של פגישות בין ההורים למיועדים ואחר כך בין בני הזוג עצמם. לי הספיקו שתי פגישות עם אשתי, כי אם אין סיבות שלא – אז כן. ככה אומרים אצלנו. על שידוך רגיל השדכן מקבל 2,000 דולר, אלף מכל צד. בשידוך של פרק ב' הסכום עולה ל־2,000 דולר מכל צד ובשידוכים שיש בעיות זה יכול להגיע גם ל־5,000־7,000 דולר. אהבה לא מקבלים, אהבה בונים. אנחנו משקיעים המון בזוגיות ובזמן איכות משותף".
עם שובו של יקיר מבית הכנסת הוא מחליף את הז'קט בחלוק מיוחד וצבעוני וכולם מתקבצים לסעודה. הוא מתחיל בקידוש. "עכשיו נשיר שיר לחווי, שטרחה עבורנו והכינה את כל האוכל המיוחד הזה", הוא מסביר ומקדיש לאשתו את "אשת חיל". חווי מסמיקה. "אצל החרדים משפחה זה לפני הכל", היא מוסיפה, "אצלנו לא משקיעים בקריירה כמו בעולם החילוני. למרות שיש ויש, אבל גם הנשים הקרייריסטיות שמות את המשפחה במרכז". אני שואלת על מעמדה בבית ובחברה בכלל, חווי מרוצה ממקומה. כאן גם לא תשמעו על הדרת נשים באוטובוסים: "יש פה תדירות גבוהה של אוטבוסים ולא נוצר אף פעם דוחק", יקיר מסביר, "הבעיה היא בערים שבהן האוטובוסים צפופים מאוד, ואז לא נעים". חווי: "זה באמת לא נעים, אבל כשמרוּוח זה לא משנה". יקיר שולף כמה בדיחות בנושא: "אנחנו צוחקים שלאוטבוס אסור לעלות על פסי האטה כי זה ריקוד מעורב, או שאסור לו לנסוע ברוורס כי אז הנשים מקדימה".
אחרי הבדיחות הם מרגישים יותר בנוח לתחקר גם אותי. ניכר שהם יודעים עלינו הרבה יותר ממה שאנחנו עליהם. הם נדהמים לשמוע שאני עובדת בממוצע עשר שעות ביום, ולא מבינים את העניין הרב של כולנו בטלוויזיה. לקראת הפרידה אני מציעה להם את שירותיי כגוי של שבת. הם מסרבים ואומרים שיש כאן די והותר סודנים ואריתראים ששמחים לעזור בעת הצורך.
"כשהגעתי בפעם הראשונה להתפלל פה בבית הכנסת והרב קרא לי ואמר 'אולי תגור אצלנו בקהילה'" נזכר יקיר, "אמרתי לו 'מה תל אביב? אני פוחד על הילדים' אז הוא אמר לי 'תדע לך שאני גר פה 60 שנה, ולא היה פה ילד אחד שיצא לתרבות רעה'. אצלנו אומרים 'שתייה טובה', כלומר, כשאתה נמצא עם המאכל הזה כל הזמן – אתה לא מתרגש ממנו. אבל האוכלוסייה בבני ברק, בירושלים ובבית שמש – שם יש להם בעיה, הם לא יודעים מה זה ציבור חילוני והם נחשפים לזה פתאום, פותחים את האינטרנט ומאבדים את הצפון. כשבן אדם חשוף לדבר וחי עם הביחד הזה, זה לא מסקרן".