ראפ מלחמה: איך ההיפ הופ הישראלי הצליח להגיב לטראומה בזמן אמת

לתופעות חברתיות לוקח זמן מה עד שהן מבעבעות באמנות – ואפשר לראות זאת בקלות גם בארץ – משברים גדולים בתולדות המדינה היו צריכים זמן כדי לשקוע, עד שיצופו מחדש בצורת יצירה. גם השבר הגדול של שבעה באוקטובר עוד לא לגמרי חלחל לתחום האמנות הפופולרית. כן, היו כאן שירים שנוצרו כמעט מיד אחרי השבת השחורה ההיא, והיו גם סרטים דוקומנטריים למכביר ומעט יצירות מתוסרטות זריזות עם מידת אפקטיביות משתנה. אבל יצירות גדולות, אפוסים שאמורים לתאר את מה שעבר עלינו באותו יום טראומטי, ומה שעדיין עובר – כנראה עדיין בשלבי העריכה. אולי רק מצלמים אותם. אולי הם יושבים עכשיו כרעיון בראש של מישהו. וברור שגם אחרי שנחזיר חטופים ונרגיע את הגבולות, נצטרך כנראה לא מעט זמן כדי להפנים מה קרה. ורק אז תצא התגובה האמנותית לדבר.

>> מבול אלבומים: ינואר הנוכחי הוא כבר חודש היסטורי להיפ הופ הישראלי

זה נכון לרוב, למעט תחום מוזיקלי יחיד – ההיפ הופ הישראלי. חורף 2025 הביא איתו מגמה ברורה בדמות שורת אלבומי היפ הופ שנכתבו, במישרין או בעקיפין, בתגובה לטראומה הגדולה ההיא. הבולט בהם, "הדרך לשביל הזהב" של רביד פלוטניק, אמנם שנוי במחולקת, אבל מהווה את היצירה המלאה הישירה ביותר עד כה לאירועי המלחמה והפצע המדמם שבלב.

אבל הוא רחוק מלהיות היחיד – "הביתה" של כהן אמנם יצא עוד בקיץ שעבר, אבל היה אלבום חורפי שמגיב לתחושות המלחמה, ו"כאב ודמעות", אלבום הדיכאון-ראפ הקצרצר של פלד, גם הוא מדיף ריח של מלחמה. לצידם, לאורך השנה האחרונה, יצאו אינספור שירי ראפ מנותקי אלבום שהתייחסו לתקופה הזו, ודי ללכת לשמוע את "השיר של נעם 2" של מאור אשכנזי ושורד מיגונית המוות נעם כהן – שיצא ב-12.11.23(!) – כדי להבין כמה הראפ הישראלי הגיב במיידיות.

גם אם נתייחס רק לשלושת האלבומים המרכזיים של התקופה, קל למצוא קווים מחברים – הם מלנכוליים יותר, אישיים יותר, אפילו מכונסים לפרקים. ה"בום שאקה לאק" של רביד הומר בגיטרה אקוסטית, ה"חרקות" של פלד בסלסולי דיכאון וה"30 אלף לחשבון למה לא?" של כהן, השתנה ל"גם כיף לי וגם לא". פחות חגיגי, בוודאי פחות שמח. וקשה להאשים אותם – גם אנחנו פחות שמחנו בשנה וחצי האחרונות.

ובכל זאת, נדמה שעיקר הביקורת הכוללת שהופנתה כלפי היצירות הנ"ל נוגעת במשהו עמוק יותר ומתייחסת לגל ההיפ הופ הנוכחי בכללותו – המבקרים טוענים שהראפרים מתעלמים מהמציאות שמסביב: אין בהם תוכחה על קריסת הדמוקרטיה, ההפיכה המשטרית, הרס המשטרה והצבא או מכונת הרעל. ראפרים ישראלים, כך טוענת ההכללה, מעדיפים להתעסק בעצמם.

שאלת המחאתיות של ההיפ הופ הישראלי עתיקה כמעט כמותו. גרסתו המקומית של הז'אנר פרצה לתודעת הקהל הרחב בצילה של מלחמה אחרת – אינתיפאדת אל אקצה, שהשתוללה ברחובות ב-2001, בדיוק כש-"חי מיום ליום" של סאבלימינל והצל, ו"מדברים על שלום" של מוקי נטחנו ברדיו. לכאורה, שני שירים פוליטיים שבישרו על תחייתו של ז'אנר חדש ובועט, אבל קריאה מדוקדקת בשירים מזכירה שלא באמת היתה שם איזו אמירה פוליטית אמיצה. הם, לכל היותר, השטיחו את המציאות לגלולה קלה לבליעה, אך לא הציעו טייק מקורי או גישה לוחמנית. מי יכל להתווכח, מימין או משמאל, עם ההצהרות של "המצב על הפנים", או "אם רק נבין שכולנו אחד, נראה הכל מתחבר"?

אם כן, מבחינה היסטורית לא היתה מחאה רבה במופעי המיינסטרים של הראפ העברי (למעט, בעיקר, הדג נחש). והמעט שהיה באותם השנים גם הוליד לא מעט ראפרים ישראלים (כולל כאלה ממש גרועים, לא חשוב שמות) שאהבו לכתוב שירים על "המצב" – כלומר, לשיר על פיגועים ומלחמות וקשה פה ורע לנו והמון יציאות שכונו בשם "היפ הופ ציוני". למרבה השמחה, הגל הזה שקע בערך באמצע העשור הראשון של המיליניום, וההיפ הופ חזר למחתרת. שם הלך ונולד הגל השני, שהתעורר לבסוף בסביבות 2010, בעקבות האלבום בעל השם הסמלי "תחיית המתים" של פרודוקס, והוליד את השליטים הנוכחיים של ההיפ הופ הישראלי.

ההבדל הבולט בין הדור הנוכחי לקודמו הוא בחירתם של הראפרים ללכת לכיוון של מודעות עצמית – טקסטים אישיים המלאים בחקר וביקורת עצמית, עיסוק עיקש בעולמם הפנימי. זה ההבדל בין "הפינאלי" ל"בדיוק כמו שאני" (או לחילופין, "סחרחורת") – הכיוון הוא פנימה. פחות התעסקות ב"המצב", יותר התעסקות במצב הלב. פוליטיקה, במובן הטהור של המילה, נשארה בחוץ כמעט לגמרי.

כל זה כמובן לא אומר שאין התייחסות חברתית: גם אם לא נחשיב הרכבי צד בולטים כ"פלא אוזן", שממשיכים לייצר מחאה כל הזמן, המחאה מסתתרת בין האישי, פשוט לא בדיכוטומיה של הפוליטיקה הישראלית. הראפרים המקומיים סירבו להתקטלג כ"רק ביבי" או "רק לא ביבי", ודיברו על מה שמפריע להם באמת. זה לא שהם הפסיקו להתעסק במה שקורה בחוץ – הם פשוט לא היו מוכנים לאמץ את השיח הרדוד, השטחי והדי רעיל שמסתובב בישראל של השנים האחרונות. הם כותבים את האמת שלהם, והאמת הזאת – מה לעשות – מורכבת יותר משחור-לבן. כמו אזרחים רבים, שפוסט ה-7.10 יושבים בבית ולא ממש יודעים במה להאמין או על מי לסמוך.

בשיר "גבול" של כהן, הוא כותב: "שואלים אותי מה עם ראפ מחאתי/ אבל מה יקרה אם באמת אומר את דעתי". השיר הזה, שסגר את האלבום "הביתה", היתה היצירה שהכי הזדהיתי איתה לאחרונה, בדיוק בגלל שהיא מלאת סתירות, מורכבת ולא חד משמעית – ממש כמו החיים של כולנו בתקופה הזו. "נראה לי כולם יבטלו אותי/ אבל הרגש אמיתי/ ופתאום קשה לראות את העתיד", הוא ממשיך. זו תקופה שבה אמיתות ישנות מתנפצות על קרקע המציאות, ופשוט אי אפשר להישאר סטטי, אלא אם אתה תקוע במקום.

הטראומה של ה-7.10 עוד לא חלחלה לגמרי לאמנות הפופולרית, כאמור. אלבומי ההיפ-הופ שיוצאים עכשיו – גם הם לא יותר מביטוי ראשוני של כאב עמוק וחד. והכאב הזה צף באלף דרכים – דיכאון אצל פלד, אמירה אצל כהן, רצון בהשלמה ובאחדות אצל רביד – אבל הוא תיעוד נדיר וחשוב של הרגע ההיסטורי הזה בתולדות העם. והראפרים הם אלו שמחזיקים את האצבע על הדופק הישראלי, וחורזים את רחשיו לצלילי מקצב הלב. צ'אק די – אולי הראפר המחאתי בהיסטוריה – נהג לומר ש"היפהופ הוא ה-CNN של הרחוב". ובכן, חברים, הרשו לי לבשר לכם שככה הרחוב מרגיש עכשיו – לא משוכנע, לא חד משמעי, מבולבל ומתלבט בין עקרונות ואינטרסים סותרים. וכזו גם המוזיקה – ואם אתם רוצים שזה ישתנה, המציאות צריכה להשתנות לפני כן. ועם זה קשה יותר להתמודד.