ישנו קשר אדוק במיוחד בין עולם הראפ לתחום הקומדיה, ולא רק כי בשני העולמות מדברים בפאנצ'ים. כבר כתבתי פה בעבר עלהמפגש בין מוזיקה וקומדיה https://timeout.co.il/%d7%9e%d7%95%d7%96%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%a7%d7%95%d7%9e%d7%99%d7%aa-2025/, אבל ראפ הוא ז'אנר שמתאים את עצמו במיוחד להומור, ופה בישראל יש לנו מסורת מכובדת של ראפ הומוריסטי – שני שירי הראפ הראשונים שהוקלטו פה היו "האשם תמיד" ו"חומוס מטמטם", וגם היום תוכלו למצוא ראפרים קומיים בכל פינה. נגיד, סתם ככה, הראפר ג'וני בוי שמופיע מחר (יום ב') בלבונטין 7, ובמקרה גם כותב את הטור הזה והוא בעצם אני. אבל מה קורה כשראפר קומי מוצא את עצמו בישראל של 2025, מקום וזמן בו נראה ששום דבר לא כל-כך מצחיק?
>>תכלה תשפ"ה וקללותיה: סיכום שנת דעיכה לתרבות בישראל https://timeout.co.il/%d7%aa%d7%a8%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%aa%d7%a9%d7%a4%d7%94/

כשהתחלתי להוציא שירים ופרוייקטים של היפ-הופ, ניסיתי לשמור על איזון בין "ראפ מצחיק" ל"ראפ קומי". מה ההבדל בעצם? ראפ מצחיק הוא שיר ראפ שמשלב בו הומור – כמו שכמעט כל הראפרים הגדולים (מאמינם עד סגול 59) עושים; "ראפ קומי" הוא שיר שעצם קיומו הוא בדיחה, כמו שירי הראפ של להקת ה"לונלי איילד" או חלק (אבל לא כל) משיריו של לוקץ'. היה לי שירים על התמכרות ל"וולט", שיר באטל נגד אדם זר, שיר על להיות אפס, וגם סתם שירים עם מלא פאנצ'ים ומשחקי מילים. הייתם יכולים לקרוא לי "ראפר קומי", ולא הייתה לי שום בעיה עם זה, בעיקר כי לפחות אתם קוראים לי משהו. אבל אז, השנה, הגעתי לגיל שלושים, ומשהו השתנה.

רוב ההומור בשירים שלי היה מה שנקרא "הומור עצמי". ירדתי על עצמי, דיברתי על החסרונות והפגמים הרבים שלי בצורה מצחיקה. אבל ככל שהמצב העולמי, המדיני והאישי שלי התדרדר, התחלתי לכתוב חומרים כנים יותר, רציניים יותר וכן – גם עצובים יותר. אני לא חושב שאיבדתי את חוש ההומור שלי, אבל אפשר לראות ירידה בכמות הפאנצ'ים ושינוי בקול הראפ שלי. זה קרה לרבים לפני, בארץ ובעולם. צ'יילדיש גמבינו, שבא מעולם הקומדיה, דיבר על איך הוא מרגיש צורך להפחית עם הפאנץ' ליינים, ולהקת "שאזאמאט" המצויינת עברה משירים כמו "הארי פוטר" ו"אשכנזי בתחנה" לשירים הרבה יותר רציניים, במיוחד באלבום האחרון שלהם.

וכך הוצאתי השבוע את "באסה" – EP של שלושה שירים שמתארים את תחושת הדיכאון, או לפחות "דיכי", שאני נמצא בה בזמן האחרון. השיר הראשון, "ליל דיכי", שלמרות משחק המילים לא באמת קשור לראפר הקומי היהודי-אמריקאי, עוסק בתחושה הזאת שרבים מאיתנו סוחבים ש"החיים זה לא הכול, ולא הכול תמיד מצחיק". השיר השני, "כאבי גב", הוא שיר קומי יותר עם וורס מצחיק מאוד של אלפרבר, אבל עדיין עוסק בקשיים של הזדקנות. השיר האחרון "שמוק שלושים", הוא הגרסה שלי לאותו שיר מפורסם של טונה, בו אני מתמודד עם הגעתי לנקודת הציון הזאת, ושואל "כמה עוד אפשר לכתוב ולדמיין ת'הצלחה?".

ראפ קומי הוא עדיין חלק ממני ותמיד יהיה, ואני עדיין נהנה לכתוב ולבצע אותו. אבל תחושת הבאסה הכללית חזקה מדי, אי אפשר להתעלם ממנה. היא אופפת אותנו, מקיפה אותנו מכל מקום. האם זה אומר שכל הראפרים הקומיים יהפכו ליותר עצובים? האלבום האחרון של לוקץ', "הבדואי מצהלה", הוא בהחלט האלבום הרציני ביותר שהוציא מזה הרבה שנים, שלא לדבר על ג'ימבו ג'יי ושאזאמט שכבר ציינו פה. המלחמה, המצב הפוליטי, תחושת הייאוש, אלו דברים שמשפיעים על כולנו, גם אלה שכותבים שורות מצחיקות בחרוזים.

מחר (יום ב') אני הולך לעלות על במת הלבונטין, ולשיר את השירים המצחיקים שלי – אבל גם את אלה הפחות מצחיקים. יצטרפו אליי עוד אמנים שמשחקים על התפר הזה – כמו למשל איתי גל, שהאלבום שלו "לא מחדש לכם כלום" הוא אולי לא אלבום ראפ, אבל דוגמא מצויית לשילוב הזה בין מוזיקה קומית למוזיקה רצינית שעוסקת בתחושות דיכאון. זה הגיוני סך הכול, אומרים שצחוק זה התרופה הכי טובה, לא? אז מה יותר לעזור לך למאת מהדיכאון מכמה פאנצ'ים טובים?
קרקס הראפ של ג'וני בוי, 15.9 (ב'), לבונטין 7 ת"א.לפרטים נוספים וכרטיסים https://levontin7.com/events/%D7%A7%D7%A8%D7%A7%D7%A1-%D7%94%D7%A8%D7%90%D7%A4-%D7%A9%D7%9C-%D7%92%D7%B3%D7%95%D7%A0%D7%99-%D7%91%D7%95%D7%99/

• יוצרים כותבים https://timeout.co.il/topic/%d7%99%d7%95%d7%a6%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%9b%d7%95%d7%aa%d7%91%d7%99%d7%9d/
• טור אישי https://timeout.co.il/topic/%d7%98%d7%95%d7%a8-%d7%90%d7%99%d7%a9%d7%99/
• ראפ https://timeout.co.il/topic/%d7%a8%d7%90%d7%a4/
• קומדיה https://timeout.co.il/topic/%d7%a7%d7%95%d7%9e%d7%93%d7%99%d7%94/