המשפחה הלסבית המהפכנית הגדולה שלי: עכשיו הסרט

השבוע מגיע הסרט "Rebel Dykes" סוף סוף להקרנה בישראל (תרגמו את זה כאן ל"לסביות מהפכניות"), ב-9.6 בסינמטק תל אביב. הרבה שנים חיכיתי לחלוק עם הקהל המקומי, בעיר שלי, את הסיפור של המשפחה שבחרתי לי, הלהקות שהמוזיקה שלהן כמעט ואבדה, והתפקיד המרכזי שהיה לרבל דייקס בקיומה של "פוליאנה פרנק", וכל זה חודש לפני הופעה נדירה בגגרין של ההרכב המקורי של פוליאנה. "רבל דייקס" הוא סרט מעורר ושובב. אם הייתי מראה אותו לטין אייג'ר שהייתי, היא הייתה מאוד מאוד מבסוטית. ובואו אספר לכן למה.

>> תשעה מסמכים שכמעט שינו את המדינה: המזימה הלהט"בית שסוכלה
>> הכי קורעים בלהט"ביסטן: 8 קומיקאים גאים שמצחיקים אותנו

גדלתי בסבנטיז ובאייטיז. הלסביות הספורות היחידות שהכרתי, בקולנוע או בספרות (בטלוויזיה ובמוזיקה לא היו, חד וחלק), סבלו מאוד לאורך כל הסיפור ומתו בסוף. כטין אייג'ר זה בלבל אותי מאוד : החוויה שלי כבחורה שאוהבת בחורות הייתה נהדרת. לא יכולתי לחשוב על משהו יותר כיפי מלהתנשק עם אישה, לעשות סקס עם אישה, לבלות עם נשים. הפער בין כל התענוג הזה לבין סיפורי האימה והצער שהעולם הציע לי כעתיד הוודאי שלי, פשוט לא התיישבו לי. הבנתי בגיל ממש מוקדם שאם אני לא מוצאת את התרבות שמדברת אותי, אני פשוט אצור אותה. אם זאת אהבה לבנות, סאטירה פוליטית, אוונגרד מוזיקלי מאתגר או בלדות מחאה צורבות לב – אני אכתוב ואלחין החוצה את עולמי הפנימי ואת החלומות שלי.

בלונדון גיליתי חדר משלנו, שבו יכולנו לרקוד, להופיע, להתמסטל, להזדיין, לשחק פול, לרכל, לעשות דרמות איומות עם האקסיות, להיאבק בבוץ, לחקור את הפנטזיות שלנו, להשוויץ עם מכנסי עור חדשים

 

הכרתי מעט מאוד לסביות בנות גילי. זאת אומרת, נתקלתי בלא מעט בנות שרצו לעשות סקס עם בנות, אבל בסתר. להיות לסביות או הומו היה מאוד לא קול באייטיז. אם רצית קריירה כלשהיא – באקדמיה, כעורכת דין, כרקדנית בלט או רואת חשבון – הסתרת את החיים האישיים שלך בכל מחיר. אני אפילו לא מזכירה כאן קריירה פוליטית, מוזיקלית או פיננסית – זה היה מאוד ברור שאין על מה לדבר. גם הסצנות ה"אלטרנטיביות"- הגל חדש של הפינגווין, עולם האמנות, הלהקות שניגנו במועדונים – היו גבריות וסטרייטיות. לסביות ופמניסטיות היו הפאנץ' ליין של בדיחות עם רגליים שעירות. ללסביות היו ימי שלישי בדיוויין, מועדון גייז שנפתח בדיזנגוף-ארלוזרוב, ולשם התנקזו כל מי שהעיזו – שוטרות, שחקניות, אסירות לשעבר ובעתיד וכמה צעירות כמוני.

עד שסיימתי צבא, איכשהו היה לי ברור שאם אני רוצה הרפתקאות, סקס ומוזיקה טובה, אני צריכה לחפש אותה מחוץ לישראל.  ברגע שאספתי מספיק כסף כעוזרת בית – נסעתי לאירופה. היקום חייך אלי. מיד בבוקר הראשון שלי באמסטרדם, בבית עם מדרגות בלתי אפשריות שבו יכלו נשים לישון כמה ימים ולשלם כפי יכולתן – פגשתי חבורה אנגלית של דייקיות שיצאו היישר מחלומותי: עיניים נוצצות, שיער מחומצן ומגולח, מעילי עור, תיאבון עצום להרפתקאות וראיית עולם פמיניסטית שהרוחב והעומק שלה המם אותי. מהשנייה הראשונה הן קיבלו אותי למשפחה.

כשהגעתי ללונדון כמה שבועות אחר כך, גיליתי שהן חלק משבט שלם שבמרכזו מועדון בשם "צ'יין ריאקשן": חדר משלנו, שבו יכולנו לרקוד, להופיע, להתמסטל, להזדיין, לשחק פול, לרכל, לעשות דרמות איומות עם האקסיות, להיאבק בבוץ, לחקור את הפנטזיות שלנו, להשוויץ עם מכנסי עור חדשים. סביב המועדון צמחה סצנה שלמה. ציירות, עובדות סוציאליות, מובטלות, סטודנטיות, שליחות על אופנועים, מורות ולא מעט מוזיקאיות מדהימות. חלקנו גרנו יחד בבתים גדולים ומתפוררים. היום אנחנו קוראות לחבורה הזאת – רבל דייקס.

הן לימדו אותי לבשל, לאהוב, להסתדר עם מעט כסף בעיר עצומה וקשוחה, לשמוח, ולהבין שכל המאבקים בעולם הם מאבק אחד לשוויון. שעד שכולן יהיו שוות, אף אחת לא תהיה שווה. סביבנו קמו להקות – אינדי, רגאיי, סינת' פופ, רוק – ולכולן היה מכנה משותף אחד: אף חברת תקליטים לא רצתה להחתים אותן. היינו שולחות קסטה, מקבלות חזרה תגובה מתלהבת, שולחות תמונה – ולעולם לא שומעות מהם יותר. האקסיומה המוחלטת של תעשיית המוזיקה הייתה שלסבית לא תמכור תקליטים. שאישה עם לוק שנחשב אצלם "גברי" היא לא אטרקטיבית למכירות, שהיא מאיימת על האסתטיקה המקובלת של איך אישה צריכה להיראות.

אם אתן רוצות ממש לצחוק, אספר לכן ששינייד אוקונר, סטרייטית (אז לפחות), שהייתה מסתובבת הרבה במועדון נפלא אחר שהיה מעורבב לסביות והומואים, ה"בל", הצליחה מאוד כמה שנים אחר כך כשהיא מאמצת לעצמה לגמרי את הלוק שלנו – ראש מגולח, דוק מרטינז, מעיל עור – וגם את הסאונד המלוכלך והגישה הפמיניסטית מלאת התעוזה. זה עיצבן אותי אבל גם שימח, כי האלבום הראשון שלה היה נהדר – אבל זה היה לגמרי כמו אלביס שהצליח עם הרוקנרול של השחורים, בעוד הם עצמם לא קבלו דריסת רגל במשך שנים. כל זה כמובן לא עצר אותנו, ועולם עשיר של להקות וסוליסטיות צמח באייטיז ובניינטיז.

בזמן הסגרים הגדולים של הקורונה הסרט הלך ונוצר. הלחנתי לו מוזיקה שמזגתי לתוכה את כל חדוות החיים והכרת התודה שלי על החלומות שלי שהתגשמו בזכות החבורה המופלאה הזאת

 

בתקופה הזאת חזרתי לישראל לביקור והקלטתי עם אחי, רזי, ועם שני חברי ילדות – עמי ושבי – כמה שירים בבית על טייפ ארבעה ערוצים, את מה שהפך לאלבום הראשון של פוליאנה פרנק, "חיה ומתה בארון". את העולם העשיר שגיליתי עם הרבל דייקס תרגמתי לשמונה שירים מלאי שאלות והומור שיצאו מעומק הלב. ערבבנו בטבעיות בין אנגלית לעברית, בלדות ואוונגרד, סימפולים מספרי ילדות, שיר נקמה על אקסית ששברה את ליבי וסאטירה על המאצ'ו הישראלי. עם ההצלחה המפתיעה של האלבום הגיעה הופעה גדולה בתל אביב – השנה היא 1989 – ואיתה ראיונות לתקשורת. אני יושבת מול עיתונאי ששואל אותי, בזהירות, אם "מרבל וומאן" הוא שיר אהבה לאישה. אני מסתכלת בראש המגולח שלי, בדוק מרטינז, במעיל עור, וצוחקת. מה פתאום, אני אומרת. זה שיר שנאה לאישה.

באותו רגע היה בלתי אפשרי בשבילי להסתיר, לטשטש, לשקר. לא חשבתי פעמיים, לא חשבתי בכלל, נקודה. לא חלמתי ששלושים ושלוש שנים אחר כך עדיין אשב ואכתוב על זה טורים אישיים. הייתי במקום בטוח, היה לי שבט מחבק, היה לי גב. פוליאנה פרנק הבשילה בזכות הרבל דייקס. אחרי כל אלבום חזרתי הביתה ללונדון והחברות שלי התגאו בי.

 עם השנים שתי להקות לונדוניות שלי הוחתמו בחברות תקליטים, הזמנים השתנו לאט לאט, אבל עדיין הינו קוריוז. כמו בפוליאנה פרנק, בתקשורת, הדיבור על ההעדפה המינית האפיל על הדיבור על המוזיקה. אבל הקהל מגיב לשירים שנוגעים לליבו ועוקף את התעשייה – כך היה עם "גיבור צבא ההגנה" וכך היה עם "דראג קינג" של הלהקה שלי, סיסטר ג'ורג'.

>> סיפורם העצוב, היפה והמוזר של כוכבי הקולנוע הלהטב"קים
>> גאים להציג: הרגעים הטלוויזיונים הגאים ששינו את הכל

צ'יין ריאקשן נסגר בניינטיז ומועדונים אחרים קמו במקומו. החוק ההומופובי שתאצ'ר רקחה – סעיף 28, שאסר ללמד שהומוסקסואליות היא דרך חיים ושנגדו יצאנו לרחובות (וכמה מאיתנו אפילו עשו סנפלינג בגללו לתוך בית הלורדים  וגם פלשו לחדשות הערב של הבי.בי.סי במחאה נגדו) עבר ואז בוטל. כל אחת מהרבל דייקס המשיכה בדרכה בעולם – ציירות, אחיות בבית חולים, עורכות דין, מדקרות סיניות. חלקנו התחתנו ואפילו הביאו ילדים – משהו שאי אפשר היה אפילו לדמיין באייטיז – אבל תוך כל זה נשארנו משפחה.

לפני שבע שנים כשאחת הבנות, שיבון, החליטה בגיל כמעט שישים להפוך להיות מפיקת סרטים וסיפרה לי שהיא חולמת סרט תיעודי על הרבל דייקס, מיד הצטרפתי להרפתקה. התחלתי בלמצוא, לנקות ולקטלג כמה שיותר מוזיקה של הלהקות שלנו מאז. חיפושים נערכו בעליות גג ומרתפים, קסטות מאובקות נשלחו אלי מקצווי העולם. שתי בימאיות/עורכות/אנימטוריות צעירות – שאן והארי – התחילו לעשות את הסרט, לאט לאט ובלי תקציב בכלל. בזמן הסגרים הגדולים של הקורונה הסרט הלך ונוצר. הלחנתי לו מוזיקה שמזגתי לתוכה את כל חדוות החיים והכרת התודה שלי על החלומות שלי שהתגשמו בזכות החבורה המופלאה הזאת.

בסשנים של עבודה בזום של שמונה ועשר שעות, מהאולפן שלי בתל אביב למנצ'סטר, עשינו את הסרט היפה הזה. הסרט על החיים שלי, החברות שלי, המשפחה שלי. זכיתי להלחין את הזיכרונות שלי, זכות גדולה מאין כמוה.

הסרט יצא ב-2021 והוקרן עד כה בכמאה פסטיבלים בכל העולם. הוא זכה באוסקר הקווירי – פרס האייריס, הוכתר על ידי ווג כסרט הדוקומנטרי הקווירי הכי טוב של 2021, עשה סיבוב בתי קולנוע נהדר בבריטניה מיד כשבתי הקולנוע נפתחו. והחודש הוא יוקרן בצ'אנל 4 הבריטי המהולל. עכשיו הוא סוף סוף מגיע להקרנה אחת בסינמטק תל אביב, ואני מחכה כל כך לשבת מול קהל ישראלי, שבמשך שלושים ושלוש שנים מודה לי ושואל אותי איך היה לי אומץ להיות כנה בתקשורת בקשר ללסביות שלי – ולהראות להן, בזכות מי עשיתי את זה. יחד עם הופעה סופר נדירה של ההרכב המקורי של פוליאנה פרנק ביולי בגגרין, מחכה לי קיץ מרתק. בסופו של דבר, יצרתי את התרבות שמדברת אותי. מה עוד יכולה בחורה לבקש.

>> פרטים וכרטיסים להקרנת "Rebel Dykes" בסינמטק (חמישי, 9.6)
>> פרטים וכרטיסים להופעת פוליאנה פרנק בגגרין (שבת, 16.7)