"לפני שהזמר מתחיל אני לוקח נשימה": רונן ללנה מגביר אור כוכבים

גבעתיים, 1971. אבא שומע חסידה צחורה וקליף ריצ׳רד, אמא מפזמת פריד אל אטרש או חדווה ושלומיק. אחי מניח את מחט הפטיפון על לד זפלין 2 ומפץ גדול מתרחש בי. בגוף, במוח. תהום נפערת ביני לביני. אני יוצא מתוך הגוף שלי ומביט בסצנה מלמעלה. אחי ואני עומדים מול המערכת המאולתרת שהתקין, גאה במעשה ידיו, עדיין מכוונן פה ושם, מתפעל מהסטריאו. אבל אני לא שם. הגוף שלי שם, אבל אחר. מנוסר, סדוק, גועש, רוטט. ישות חסרת שפה פגעה בי, אני עומד משתאה מול צלילים שניתכים בי. 

המכשפות (צילום: רונן ללנה)

לא מעט שנים עברו עד שיכולתי לנסח לעצמי את העובדה שלמוזיקה יש כוח מכשף עלי, זה המקור, המנוע, הנביעה האינסופית. האור שלדרכו הלכתי, שנאלצתי ללכת. נשביתי כאחד הילדים הצועדים בעקבות החלילן מהמלין, צועד, שוחה, זוחל אליו, אל האור המסנוור. כילד הייתי מחובר לטרנזיסטור, בהמשך נוספה אוזניה. כשהייתי נער השגתי איכשהו את הווקמן הראשון של סוני וחיי שונו ללא הכר. מעולם לא חוויתי מוזיקה כך, עם תנועת הרוח כאשר רק גופי צועד שם. יכולתי לשייט בין עמקים ופסגות, להתנתק מהבלי היום, לבחור בעצב או בהתרוממות רוח בלחיצת כפתור.

איגי וקסמן (צילום: רונן ללנה)

תל אביב, 1982. גיליתי אוצרות משני חיים, משני תודעה. בקולנוע פריז, בפינגווין, בסינמטק, בהיכל התרבות, בליקוויד, בספריות ובמוזיאונים. עולם שהיה נסתר ממני עד אז ולא יכולתי לשבוע ממנו. במרחק הזמן ניתן לתאר את התקופה הזו כחוויה כרב חושית, מפעימה או מכוננת. אפילו קדושה. הפסקתי ללמוד באופן רציף ובהדרגה המרתי את כיתות בית הספר בעמדת האוזניות בבית התקליט. שם בקומה התחתונה, תחת כנפיו של אברום ז"ל נחשפתי ליקומים מוזיקליים חדשים. נמשכתי לעטיפות התקליטים כמו בלש שבוחן ראייה, מנסה לפענח את הצליל דרך הדימוי. 

אפרת גוש (צילום: רונן ללנה)

קולנוע דן, 1984, הופעה של טוקסידומון. ההרכב ריתק אותי באותם ימים. על הבמה נמצא גם ברוס גדולדיג ז"ל מלפניה וצדדיה, מקרין ומאיר, מצית ומחשיך, גורם לבמה לחיות, לזוז, להיות חלק מהשיר, מהמופע. ואז, בשנייה ההיא, ידעתי. שזהו. זה מה שאני רוצה לעשות בשארית חיי, להיות ליד המוזיקה. ולו רק לרגע. לנגן נראה לי מקודש מדי אז, אבל לצלם או להקרין נשמעו כמו אפשרות סבירה. 

את מרבית שירותי הצבאי העברתי בגבול לבנון, מלבד ציוד המגן שמרו עלי עשרות קלטות שליוו אותי לכל מקום. כשהגעתי לחופשות הייתי מחליף אותן כך שהרוח עמדה איתנה ונכונה לכל תרחיש. 

ברי סחרוף (צילום: רונן ללנה)

ניו יורק, 1989. עיר קשה, אלימה, מרהיבה. הלב הפועם של העולם המערבי. שפע אינסופי של תרבות מכל הסוגים שניתן להעלות על הדעת. מה עושים כשבכל ערב אקראי יש לפחות שלוש או ארבע הופעות שממש רוצים לראות? 

בחיפושי אחר עבודה הגעתי לרחוב 8 באיסט וילג׳ לחנות צילום, בדלפק אמרו שהם לא מחפשים עובדים, הודיתי וכשפניתי לצאת עיני צדה הדפסת ענק של נוף תעשייתי. בפינה הימנית של הדימוי עמדה אשה עירומה. כמעט בלתי נראית, זעירה לעומת מבני התעשייה שמאחוריה. שאלתי מי הצלם, ואמרו לי שהיה זה הבעלים של החנות. הסתבר שבקומה התחתונה יש סטודיו מקצועי. רק אז שמתי לב שכל הצוות אסייתי, בהמשך הבנתי שכולם יפנים. 

היהודים (צילום: רונן ללנה)

הגעתי לחנות הצילום פעמיים שלוש בשבוע, עד שנשברו וניאותו שאפגוש את הבעלים. הכבוד שרחשו למאסטר היה באוויר. ירדתי לקומה התחתונה, שם פגשתי את מייק נוגאמי, צלם יפני שהיגר לניו יורק כמה שנים קודם לכן. העקשנות השתלמה והתקבלתי לעבודה. איכשהו הצלחתי לשכנע שאני מבין בזה. שנתיים ביליתי שם. למדתי ממייק שהדף לבן וכל מה שמונח עליו חייבים להיות עם סיבה והקשר, למדתי על ירידה לפרטים, על דיוק ועל ההבדל בין המה לבין האיך. למדתי לאכול סושי בצ'ופ סטיקס, נחשפתי לעולם קולינרי שלא הכרתי, לתרבות שתייה. אבל העיקר היו החברים של מייק. 

אמנים פלסטיים, קולנוענים, משוררים וצלמים שחיו בעיר או הגיעו לתערוכה, הצגה או פרמיירה כלשהי. שם גיליתי שאמנים הם בשר ודם ולא בני אלים כפי שהאמנתי. זאת העבודה שלהם – לצייר או לצלם או לעשות מוזיקה. בשלב מסוים הבנתי שהעברית חסרה לי. כוח קדום קרא לי לחזור. נפרדתי ממייק והחבורה וחזרתי הביתה.

תל אביב, 1991. תצלום אקראי במגזין תפס את תשומת לבי. בקרדיט הופיע שמו של מנחם עוז, צלם אופנה מוביל. התקשרתי ושאלתי אם צריכים אסיסטנט, ענו שדווקא כן. הגעתי ונשארתי שם כעשור. בשנים הראשונות ביליתי שעות בחדר החושך, מוקסם מהתהליך. הרגע הזה שבו הדימוי מבצבץ על הנייר היה כפלא בעיני. מנחם בטובו נתן לי להשתמש בסטודיו על ציודו בימים שלא התקיימו צילומים וכך התחלתי לצלם. שם למדתי שצילום הוא אמנות הרמייה. אתה בוחר במה להתמקד ומסתיר את כל השאר. 

מוקי (צילום: רונן ללנה)

דבר רדף דבר, פרויקט זינב באחר. הייתי בר מזל. עם השנים ביקשתי להרחיב את השפה הוויזואלית שלי וכך התחלתי לעצב את העטיפות, הסינגלים והפוסטרים. לפעמים הייתי מביים וידאו קליפ או נוסע עם ההרכב בוואן להופעות כתאורן. תאורה, תפאורה, הקרנות ושאר תעלולים, בזה עסקתי למחייתי. קרה לי נס. זכיתי להכיר ולעבוד עם אמנים רבים, נכנעתי למוזיקה שלהם והם בתורם התמסרו אל העדשה. אלי. הייתי רוצה לחשוב שלכדתי חלק כלשהוא מהם, איזו מהות חמקמקה. שהצליל מפוענח באמצעות הדימוי. 

תל אביב, 2015, בית החולים איכילוב. אני עובר סדרת ניתוחים בשתי העיניים בעקבות מחלה. הרופאים עשו כמיטב יכולתם אבל לעולם לא אחזור לראות כפי שראיתי. המציאות שלי חסרת עומק, כפולה ומעוותת, כבר שכחתי איך ראיתי פעם. האור שנהגתי לפסל על פניהם של אמני רוק – הפך אויב. העומק שניסיתי להעניק לצילומים שלי הפך זיכרון קלוש. 

יוני בלוך (צילום: רונן ללנה)

בתום ניתוח מורכב במיוחד כשהועברתי לחדרי במחלקה , הייתי על שאריות ההרדמה כשנכנס בי פרץ חיים ואושר שהניתוח כבר מאחורי. ירדתי למטה עם האייפון והאזניות, התחבטתי לרגע מה לשמוע ואז היה לי ברור: לד זפלין. לפני שהזמר מתחיל אני לוקח נשימה. 

>> "מגביר אור כוכבים", 8.1.22, האנגר 11: רונן ללנה, מצלמי המוזיקה החשובים והחלוציים בישראל, מציג תערוכה רטרוספקטיבית של יצירותיו משנת 1992 עד שנת 2016 – השנה בה צילם את התמונה האחרונה שלו ופרש מצילום בשל מחלת עיניים נדירה. במהלך הערב יופיעו על הבמה אביב גדג', אביתר בנאי, אפרת גוש, ג'ירפות, דנה ברגר, חמי רודנר, ירמי קפלן, כנסיית השכל, מוניקה סקס, עמיר לב וקורין אלאל. כרטיסים כאן.