להקיא: הפריים טיים יורק לנו בפרצוף במופע של שיאי ניתוק וציניות

פעם, מבקר טלוויזיה גדול הרבה יותר ממני אמר ש"מי שרוצה להבין את ישראל, צריך להסתכל על הפריים טיים שלה". והוא די צדק; הצפייה הישראלית בטלוויזיה בשעות השיא מעידה על מצב הרוח הלאומי, על המקום שאנחנו רוצים להיות בו – אולי גם אומרת משהו על הערכים שלנו (כן, מילה גדולה, אני יודע). ובימים אלה ממש, הפריים טיים הישראלי מתחיל להתארגן לקראת עונת הקיץ ותכניות הריאליטי הגדולות שילוו אותנו בחודשים הקרובים, עמוק אל תוך החום של יולי-אוגוסט, הושקו ממש אתמול: "קשת" החזירה את "רוקדים עם כוכבים" (ותכף את "הזמר במסכה"), ו"רשת" שוב שולפת את "האח הגדול".

>> כוכב מעז: איך טדי הפקות וקשת השתלטו על האירוויזיון בישראל?
>> בא לנו לצרוח: הסדרה הזאת היא אחד הבינג'ים המושלמים בעולם

אז האם אפשר להבין את ישראל דרך הפריים טיים שלה? מי שמסתכל על התכניות האלה, ולא ראה את החדשות שמשודרות לפניהן, יכול להרגיש שניצחנו. מה זה ניצחנו? ניצחנו בענק. ניצחון מוחלט. החטופים מה-7.10 חזרו לפה עד האחרון שבהם, חמאס הניף את הדגל הלבן ונכנע, המילואימניקים נושמים נשימות ראשונות של חופש ואנחנו מתחילים לבנות מחדש. ככה נראה הפריים טיים הישראלי נכון להיום – קרנבלי, מפוצץ בריאליטי, בתכניות בידור ראוותניות וגדולות מהחיים, ממש כמו בחיים האלה שהיו פעם – לפני השבת ההיא. חזרנו לשגרה, לא? יש רק בעיה אחת עם תמונת העולם הזאת שהטלוויזיה הישראלית מנסה לצייר לנו – והיא נקראת "המציאות". אתם יודעים, הדבר הזה שקורה בין הפסקת פרסומות אחת לשנייה.

 

דווקא כשאני, כצופה, מרגיש הרבה יותר מפוחד ממה שיקרה כאן – מהעתיד של החטופים, מהסיכויים לשרוד את המלחמה הזאת כבני אנוש – המסך של 12 ו-13 מפעיל את המכונה, זו שמכריזה שהכל בסדר, שהאסקפיזם מעל הכל, שההצגה חייבת להימשך

 

כי האמת היא שבמדינת ישראל האמיתית, הטראומה עדיין כאן. מה זה כאן? כאן ובגדול. כמות החטופים בעזה אמנם הצטמצמה מאז העונה הקודמת של "האח הגדול", אבל 58 אחים ואחיות שלנו עדיין שם (ואין עסקה באופק); המילואימניקים לא רק שלא חזרו הביתה, אל העסקים והבתים המתפרקים, הם מוקפצים שוב ושוב אל החזית – בפעם האלף; צה"ל לא רק שלא נסוג מעזה, הוא אפילו מהדק את האחיזה בה וממשיך לירות לכל הכיוונים; הירי לישראל אמנם פחת, אבל עדיין קיים; ואנחנו עדיין יורדים לממ"דים. וזה עוד בלי לדבר על המעמד הבינלאומי של ישראל, שהולך ומידרדר ככל שהטקסט הזה נכתב. הפצע המדמם בלב האומה הישראלית לא רק שלא נסגר, הוא נשאר פתוח וממשיך להקיז דם בכל יום שעובר – ובנושאים מסוימים, המצב רק מחמיר.

אבל כמאמר שירה של נעמי שמר ז"ל, על שפת ערוצים 12 ו-13 – כמו מאומה לא קרה. הפורמטים שנכנסו למגירה אחרי ה-7.10, יצאו ברעש גדול החוצה – "הבוגדים" עלתה, ו"הראש" עלתה, "האח הגדול" ו"רוקדים עם כוכבים" כבר בעונה שנייה מאז פרוץ המלחמה, והערב (רביעי) נקבל שוב את "הזמר במסכה" הקרנבלית והססגונית. בואו נגיד את זה בצורה ברורה: הפריים טיים הישראלי דפדף. עבר הלאה. לא רק שהוא ממשיך לקיים את השגרה, הוא חזר לשגרה של ה-6.10. על סטרואידים. בריקודים הססגוניים של "רוקדים", בפריק שואו של "האח" ובשירת ה"מי זה מי זה מי זה" של "הזמר במסכה". 

למה זה קורה? איך הפריים טיים הישראלי ממשיך לשדר עסקים כרגיל, כשהעסק כל כך לא רגיל? ההסבר הציני והפשוט הוא כלכלי – כולם יודעים שערוצי הברודקאסט המסחריים הפסידו הררים של כסף בגלל המלחמה והצורך להצניע לכת. הרבה כסף הושקע על עונת השידורים של סתיו 2023 שלא עלתה לאוויר, ומתישהו מישהו היה צריך להחזיר את המכונה לפעולה. את כל זה אנחנו יודעים. אבל יש גם הסבר אחר. חשוב יותר.

לא סתם הלהיט הגדול ביותר של השנה האחרונה הוא "יהיה לי עוד יותר טוב, ועוד יותר טוב". זה מקרה קלאסי של "אדם צועק את שחסר לו". אנחנו צועקים "שגרה", בדיוק כי אנחנו מרגישים שהשגרה לא ממש קיימת. והפריים טיים מציע לנו דיל די ברור: אנחנו ניתן לכם את האשליה שהכל בסדר, אתם תאמינו שהכל בסדר, ושנינו נצא מרוצים. הכל בלי להרגיש כמה ציני זה. אחרי הכל, תחושת המצור של הימים שאחרי ה-7.10 כבר לא מחלחלת פנימה. המלחמה מרגישה פחות כמו "חרבות ברזל" – ויותר כמו מלחמת לבנון הראשונה או השנייה. משהו קורה *שם*, מעבר להרי השוף, ולא כאן אצלנו.

ואם הדיל הוא אשליית שגרה תמורת נרמול – גם הצורך הישן להצניע לכת ולהוריד הילוך, כבר לא באמת קיים. כש"הכוכב הבא" עלתה אחרי ה-7.10, עוד היה מיני קמפיין שקרא ל"קשת" לא לשדר. בסוף היא שודרה, אבל ב"מהדורה מיוחדת" עם חיילים מהחזית, שירים מנחמים וסיפורים אנושיים סוחטי דמעות. כש"האח הגדול" שודרה בפעם הראשונה, היה קמפיין חוצות נגד שידור התכנית – שבסופו של דבר, נגמר בזה שלירון ויצמן וגיא זוארץ לא הפסיקו להתנצל ולהתקפל, ולהסביר כמה הם בכל זאת חושבים על החטופים ואיך שום דבר לא יהיה אותו דבר, עד שהם לא יחזרו הביתה. ואז, הם הציגו את הדייר הבא שייכנס לבית "האח".

הדיסקליימרים הישנים, צריך להגיד, עדיין פה – לירון וגיא הפסיקו את מצעד הדיירים החדשים לטובת הצהרה של דקה שלמה (!) על החטופים, ש"כולנו מתפללים לשובם"; וגם הקריינות של לוסי איוב, לפני פצצת האסקפיזם שהיא "רוקדים", קראה לשובם של 58 השבויים. אבל זה מרגיש פחות ופחות כמו קריאה אותנטית, ויותר כמו אבקת כביסה  שנועדה לחפות על הציניות הגדולה. אנחנו נעשה ריאליטי, אבל נלבש סרט צהוב על דש החולצה כדי שתזכרו שבכל זאת, אנחנו אתכם ואנחנו קשובים. אנחנו לא איזה גופים מסחריים חסרי רגישות או משהו. כמובן שלא. מה פתאום. ב"אח הגדול", גם הביאו סיפור של דייר מקיבוץ בארי, שחווה את התופת וסיפר את החוויה (הנוראה, בלי גרם של ציניות) מהמלחמה. סוג של מס ש"האח" משלמת כדי לקיים את הפריק שואו שלה.

אבל מה שבאמת מפריע לי ב"דיסקליימרים" של לוסי איוב, גיא זוארץ ולירון ויצמן, זה לא מס השפתיים כמו ה"ללכת עם ולהרגיש בלי". מי ששומע אותם יכול לחשוב שהישארותם של החטופים בשבי היא אסון טבע. משהו שנע בין טורנדו לסופת ברקים – לא מעשה ידי אדם. לא החלטה מודעת של ממשלת ישראל להמשיך במלחמה, תוך ידיעה ברורה (שהאמיצים שבשרים גם אומרים בקול רם) שהדבר הזה יפגע בחטופים ואולי אפילו יהרוג אותם. בשביל להכיר בזה, צריך אשכרה להגיד דברים ברורים נגד פוליטיקאים עם שם ופרצוף. וכבר ראינו מה קרה ליאיר גולן. אנחנו בכל זאת מעדיפים את הפנים שלנו ככה.

אחרי דקה של עאלק מודעות עצמית, השואו הפריים טיימי חזר במלוא עוזו – אולי אפילו ביתר כוח מאשר לפני המלחמה. בריקוד הצ'ה צ'ה של טיילור מלכוב, בתעודות הזהות המשעשעות של דיירי "האח". זה הדיסוננס – דווקא כשאני, כצופה, מרגיש הרבה יותר מפוחד ממה שיקרה כאן – מהעתיד של החטופים, מהסיכויים לשרוד את המלחמה הזאת כבני אנוש, מהסיכוי שפעם איכשהו יהיה קצת שקט בתוך האלימות וההתבהמות; המסך של ערוצים 12 ו-13 ממשיך עם המכונה. זו שמאמינה שהכל בסדר, שהאסקפיזם מעל הכל. שההצגה חייבת להימשך.

ובסוף, חייבים להיזכר כמה מנותק וציני הכל. כמה מנותק להעלות תכנית שבה אזרחים נכנסים *מרצונם* לווילה גדולה, שבה הם מנותקים מהעולם החיצון ומהמשפחות שלהם – כשיש אנשים שכבר חווים את אותו ניתוק מהעולם החיצון ומהמשפחות שלהם, רק שאצלם ההדחה באמת כואבת. כמה ציני לנגן את המוזיקה הקצבית ולהמשיך לרקוד, כשיותר מדי ישראלים מסתובבים עם חור בלב שעדיין לא התחיל להיסגר. אני לא מציע טלוויזיה חסודה – בסוף זה פריים טיים, וכסף, ומסחריות, הכל סבבה. אני רק מציע קצת פחות ניתוק. כי במציאות הישראלית, הרבה פעמים אנחנו נאלצים לנשום עמוק ולהמשיך הלאה. אבל כשמסתכלים על הפריים טיים הישראלי של אביב-קיץ 2025, וכמה שלא ננסה – קשה לנגב את הרוק מהפרצוף.