נתחיל מהסוף: אחרי כמה פרקים מוצלחים, כמו בקבוצת ספורט, גם כאן הורגשה ירידת המתח. אולי זו העובדה שהמציאות מסרבת להבקיע או לייצר סיפורים משמעותיים, אבל הפרק של "ארץ נהדרת" ששודר אתמול (רביעי) היה פחות טוב מהממוצע. הוא חיפש ולא מצא שיאים משמעותיים או דברים שייזכרו הלאה (למעט מערכון אחד, שממש תכף אגע בו). התחושה העמוקה היא שזה היה פרק של "לסמן וי", להתייחס לדברים שהיו על הפרק ברפרוף, בלי שער ניצחון.

>> ואינם נראים: בטלוויזיה של היהודים אין ערבים. קווים לדמותם
>> מציבים לכם מראה: 10 סדרות על הנושא שתעשיית הבידור הכי אוהבת
>> באנו לעזור: עוז זהבי, אולי במקום לכעוס על ביקורת, תנסה להקשיב

הפרק דווקא התחיל טוב במגמה נוספת של העונה הזאת: העלאת המודעות לנושאים חברתיים פחות מדוברים. במקרה של מערכון הפתיחה (ה"קולד אופן" שמשודר לפני הפתיח שהתקצר), מדובר בגל הרציחות במגזר הערבי. זה היה רגע מצוין של "ארץ", כי הוא נגע במציאות של התושבים הערבים בישראל ובעיקר בהתעלמות הגורפת של רשויות החוק, נושא שהמיינסטרים הישראלי לא אוהב לעסוק בו.

במערכון, אזרח מתלונן שיורים לו מתחת לבית ונתקל בשוטרת בקו השני, שמנסה כל הזמן לחלוב ממנו את השאלה החשובה האמיתית: האם הוא ערבי או יהודי? זה נעשה בדרך מאוד "ארצ-נהדרית", בערך עם כל בדיחות הערבים שאפשר לדמיין, אבל נדמה לי שהפעם זה היה במקום כי הבדיחה לא היתה על הערבים, אלא על המשטרה שמסתכלת עליהם דרך הסטריאוטיפ (רוח המפקד לא הופיעה מפורשות, אבל בוודאי מרחפת מכל הצדדים). זה היה רגע טוב של "ארץ ולא מובן מאליו מול הקהל הישראלי המיינסטרימי שאליו היא משדרת.

כשכבר יצאנו לדרך רשמית, ההמתנה לאיראן עדיין הופיעה על ראש שמחתנו, אבל נדמה שמקומה של איראן הולך ופוחת ככל שהאיומים הולכים ופוחתים. הפעם ראינו סגמנט קצר יחסית, בכיכובם של ניר דבורי (שייצג את החרדה הישראלית) והדמות של חמנאי (בגילומו של יניב ביטון), שהיא אחד ההיילייטים של העונה. אגב, דונלד טראמפ נעדר מהפרק, אולי בגלל שגם ביקום הסינמטי של "ארץ", קצת נמאס מאיומי הסרק שלו.רגע של אמת סאטירית התפלק דווקא בתוך אחד המונולוגים של דבורי (ליאור אשכנזי), שדיבר על שכבות ההגנה הישראליות: מערכת החץ, כיפת ברזל, ההדחקה והדודה שלך שאומרת "אתם יודעים כמה קשה ליהודים באירופה?"; זה היה רגע קטן (שאולי אפשר היה להרחיב בו יותר) שממנו בצבץ מסר חשוב – קצת חבל שהוא נאמר ואז התפוגג במעלה הפרק.

עוד מישהו שכיכב בפרק היה מרדכי דוד, על רקע הטרדתו את נשיא העליון לשעבר, אהרון ברק. קודם כל כיכב, כי דוד העבריין מגולם בכישרון רב על ידי דניאל חן, מה ששוב מגלם קומפלקס לא קטן של "ארץ", והיא הדרך שבה הם מגלמים דמויות קיצוניות. זה כבר קרה בעבר עם אביגדור ליברמן (אסי כהן), עם נפתלי בנט כשהוא עוד היה מפחיד (טל פרידמן ואח"כ זרחוביץ'), וגם עם איתמר בן גביר שגולם על ידי שחר חסון. כל השחקנים שציינתי הם אנשים מאוד אהובים על הקהל הישראלי והטריק ב"ארץ נהדרת" הוא שהשחקנים האהובים, בכשרונם הרב, עשויים גם "לנחמד" ולנרמל את הדמות האלימה.

זה המלכוד שבו הם נתקלים גם העונה עם תופעה כמו מרדכי דוד (או ינון מגל, שזרחוביץ' מגלם בכישרון רב), כי גם דניאל חן הוא קומיקאי אהוב; אבל נדמה לי שבמקרה הזה טיפלו בדמות שלו נכון. הוא הוצג לא כאיזה דמון מפחיד וקיצוני, אלא כמישהו שלא ממש מבין על מה הוא מדבר, מריונטה שנשלחה על ידי הצמד נתניהו ובן גביר.וזה הדבר הכי חשוב בסגמנט הזה – המסגור. "ארץ" ידעו לשים את ההתפרעויות של דוד בהקשר, לא של מתפרע בודד, אלא של שליח השלטון שמחפש לרדוף מתנגדים פוליטיים על רקע המציאות המעורערת. אבל קשה להגיד שהמערכון השנוי במחלוקת התרומם מדי ברמת האנרגיות של הפרק, זה היה "נחמד" ולא יותר מזה, וזאת בדיוק הבעיה. כך או כך, יש לקוות שניפרד בזאת מדמותו הבסיג'ית.

החיקוי המרכזי של התכנית, גם ברמת זמן המסך, שוב הכיל את תשדיר השירות לקשת. הפעם עם התכנית החדשה של יום שישי שחיברה בין אופירה אסייג, ברק סרי ואלי אוחנה. הסיפור האמיתי הוא אוחנה (גילוי נאות: דמות נערצת עליי מילדות, ואיש שדעותיו… מורכבות בעיניי), שהולך והופך מפרשן כדורגל לפאנליסט פוליטי מן המניין; בהתחלה ב-I24News ועכשיו בבמה המרכזית של קשת בתכנית פוליטית נצפית למדי. ה"וי" האחרון במטמורפוזה שהוא עובר הוא החיקוי ב"ארץ", שכמו מסמן: הגעת לליגה של הגדולים.

חוץ מהחיקוי הדי מוצלח של אוחנה (מסתבר שזה עומר עציון, היה קשה לזהות מרוב האיפור), שקלע בול לדיסוננס שבין הטון הנחרץ והחד-משמעי לבין המילים שבדרך כלל מאוד מנסות להתנחמד, הנקודה המעניינת היתה המחשה ברורה של השיח, קריעת מסכות על היריבות בין סרי לאוחנה, שאמנם נתפסת כמאבק בין שני צדדים שונים אבל בסופו של דבר היא תחרות מי יותר ימני מביניהם, ועסוקה הרבה יותר בשאלה אם ביבי בלוף או לא (הוא בלוף, אבל נשים את זה בצד). הדעה ההפוכה והשמאלית פשוט לא היתה על השולחן. ודווקא בצעד הזה, באין אמירה, "ארץ" אמרה את הדבר הכי מהדהד בפרק.

מעבר לזה היתה בעיקר תחושה ש"ארץ" גם גלשה קצת למחוזות הביזאר: זה התחיל במערכון שרה נתניהו (הטריילר לסרט, א-לה הדוקומנטרי על מלאניה טראמפ) שבו היתה נוכחות AI מוגברת, והגיע עד השלב שבו פשוט ראית את אייל קיציס משוחח עם היפופוטם (על רקע הכוונה של עיריית רמת גן להזיז את הספארי). יותר מהכל, זה הרגיש כמו הלילה הזה בסופרבול שאתה נתקל בפרסומת ממש מוזרה ולא ממש מבין מה אתה רואה. התשובה הישראלית ל"פאפימאנקיבייבי", אם תרצו (תחפשו בגוגל אם אתם לא מכירים, זה משונה כמו שזה נשמע).

אקורד הסיום היה סדרת מערכוני פרדס חנה שהגיעה בשעה טובה לפרק השני – רגע שיא בעונה הזאת, הן מבחינת השחקנים והן ברמה היצירתית וכמה ש"ארץ נהדרת" מוכנה לשלוף ולהיות קצת יותר קיצונית בהומור שלה. בפרס הופעת האורח המרהיבה זכה אורי גוטליב שמבליח שם לכמה דקות, ומוסיף לא מעט מהכישרון שלו. מה הסוד של מערכוני "פרדס חנה"? אולי כי היא קצת מצילה את כבודו האבוד של הסחיזם. נורא חבוט לרדת על הבינוניים והסבירים, אבל נדמה לי שכשבוחנים את האלטרנטיבה ההיפית וה"חיה את הרגע", יותר עדיף להישאר ולשתות תה.

אם נחזור למטאפורה הספורטיבית, כידוע (בעיקר לי כאוהד בית"ר) אף רצף ניצחונות לא נמשך לנצח וגם הירידה ברמה ובמתח, במידה מסוימת, מובנת. אבל אם דבר אחד הפריע לי, זו התחושה שהיו יותר מדי נושאים שפשוט "צריך להתייחס אליהם" ולא נמצא לזה צידוק אמנותי מספיק. דני אבדיה וזופי נשלפו פשוט כי הכדורסלן נבחר השבוע לאולסטאר ולמרות שהחיקוי של זופי (אלי פיניש) תמיד מצחיק, זה הרגיש קצת מאולץ ומתאמץ.לא תמיד חייבים להתייחס למשהו סתם כי הוא בכותרות, ולפעמים דווקא החוזקה – בתקופות שבהן אין נושא חדשותי מיינסטרימי גדול שבולע הכל – היא למצוא את הנושאים הקטנים, שאפשר להאיר אותם בפנס. כמו הדבר היחיד שניקח איתנו מהפרק ה-14 של העונה: מערכון קטן על יריות במגזר הערבי.

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• סאטירה ישראלית