נחטפנו: "שבויים" היא יצירת מופת דוקומנטרית. והיא דורשת תשובה

מפה לשם ועוד מעט כבר שנה חלפה. שנה תמימה שעברה מאז ה-7.10.23, היום שחרוט לכולנו על העור, שלא נוכל לשכוח גם אם נרצה. תאריך אחד בשנה שלעולם לא נסתכל עליו באותה הצורה. היום הקשה ביותר שאני חוויתי כישראלי, ולטענת רבים גם היום הכי קשה שעברה ישראל מאז היווסדה. כל אחד מאיתנו מסתובב עם לקחים שונים מהטראומה הנוראית של הטבח. האמת אינה בצד אחד. האמת תמיד מורכבת, יש לה הרבה פנים וצדדים, והיא לא עוברת ב-280 תווים. 

>> הפתעה בטורונטו: הסרט התיעודי החדש שחושף את חקירות נתניהו
>> הדמעות של יונית אמרו הכל: כבר אי אפשר להסתיר את האמת

הרשתות החברתיות, שמנהלות אותנו יותר משאנחנו מנהלים אותן, לא אוהבות אמביוולנטיות. הן מכריחות אותנו להיות נחרצים – לומר משהו חד-משמעי, ברור, כזה שמסתיים בסימן קריאה. אפשר לראות בפשטות מי הדמויות שהרשתות מבליטות כדי להבין את זה – מדונלד טראמפ ועד ג'קסון הינקל, מינון מגל ועד איתמר בן גביר. צעקות מביאות לייקים. הרהורים פחות. אבל אני מסתובב כבר כמעט שנה בתוך תחושה שבה אני לא נחרץ על כלום. כשאני רואה חדשות, אני מבין פחות ופחות. אני שומע וקורא את כולם, כמעט באובססיביות, ולא מצליח להזדהות עם אף אחד. לא במערכת הפוליטית ולא בתקשורת. האסון הגדול, והכאפה שהוא הביא איתו לכל העקרונות שהאמנתי בהם, ערער אצלי המון דברים – ובעיקר, את היומרה לצבוע את המציאות בשחור ולבן.

ואולי בהתאם לתחושת האמביוולנטיות הזאת, עלתה השבוע לאוויר הסדרה "שבויים". עוד יצירת מופת דוקומנטרית של כאן 11. סדרה בת שישה פרקים שמתארת את סיפורן של עסקאות השבויים הישראליות: מהטבח המזעזע במעלות ועד הימים האלה ממש, כשעסקת שבויים אחרת נמצאת על הפרק. מעל הכל, זו סדרה קשה. היא נוגעת בעצבים חשופים, מנכיחה לא מעט טראומות ישראליות (סצנת החשיפה של ארונות גולדווסר ורגב היא רגע כואב שכזה), ומשקפת את הטרגדיה הישראלית סביב החטופים במלוא עוצמתה. אבל יותר משהיא מטרגרת, היא חשובה. חשובה, בגלל העובדה שהיא לא לוקחת צד.

יצחק רבין ז"ל והשבוי ניסים סאלם, "שבויים" (צילום: לע"ם/כאן 11)

בליבה של הסדרה, הדילמה העתיקה מכולן סביב נושא השבויים: מה גובר על מה? הערך היהודי העמוק שמדבר על ערבות הדדית, פדיון שבויים והקריאה ש"מדינת ישראל תעשה הכל" למען שבוייה – או אולי החשש הקונקרטי מאפשרות של התלקחות מחודשת, כזה שזוכר איך משוחררי עסקת ג'יבריל הביאו את האינתיפאדה, איך משוחררי עסקת שליט יצרו כמעט במו ידיהם את ה-7.10. גם אם ליוצריה יש עמדה בנושא עסקאות שבויים (ולפחות אחד מהם, איתי לנדסברג-נבו, הביע אותה באופן פומבי), זה לא מורגש בסדרה – וזה בעיניי היתרון הגדול שלה. היא נותנת ביטוי מספיק חזק הן לטרגדיה ולכאב האותנטי של משפחות החטופים, ומצד שני למחיר הכבד ולמשמעות הכואבת שיש לעסקאות כאלה. 

בתקופה מקוטבת כזו, שבה נוצר מצב שבו הכל עניין של דעה והמציאות נקבעת לפי איזה עיתון אתה קורא בבוקר ואיזו מהדורה אתה רואה בערב, "שבויים" מצליחה להיות יבשה, במובן הטוב של המילה. היא מציגה תמונה מורכבת, כזו שתקפיץ את הבטן ללא מעט אנשים (משני צידי המתרס) ובעיקר תסמן את הדרך עד הנה. מעבר לאקטואליה, הסדרה גם מציגה שורת מרואיינים מרהיבה: מאהרל'ה ברנע (כמה טוב לשמוע ממנו), דרך אילן בירן ועד פעיל השלום גרשון בסקין – שסלל במו ידיו את הדרך לעסקת שליט. אבל בניגוד לסדרות אחרות שמבוססות על עדויות (כמו "אויבים", למשל) היא לא מתבססת רק על הראיונות הללו. גם צילומי הארכיון, הקריינות של צחי הלוי ואפילו סרטוני האנימציה הדי מפחידים, מוסיפים משהו לחוויה הלא פשוטה שהסדרה מעבירה אותך.

אהוד אולמרט וקרנית גולדווסר, "שבויים" (צילום: לע"מ/כאן 11)

הפרקים אינם אחידים בקצב ובאופי שלהם: פרקים 5-4 למשל הרבה יותר אינפורמטיביים וקצביים, בעוד פרק 3 יותר מרגש ואיטי (גם הסיפורים שבו יותר נוגעים ללב מאשר מחדשים). ועדיין, כשמסתכלים על התמונה כולה – התאגיד הצליח לייצר עוד אפוס דוקומנטרי שידובר עליו שנים. אם למישהו יהיה אינטרס, בשיח המקוטב שקיים כאן, לקדם סדרה כל כך לא חד משמעית.

התחושה היא ש"שבויים" היא סדרה בעלת אופי סיכומי. כי הסיפורים שראינו בדרך – הטבח במעלות, סולטן יעקב, אפילו עסקת ג'יבריל המדממת – לא דומים בשום צורה למה שאנחנו חווים עכשיו. לא בכמות האנשים שנחטפו, לא בהבדל המהותי שיש בין חיילי צה"ל (עם כל הכאב) לבין אזרחים, וגם לא ברמת הדרישות של הצד השני. אם פעם המטרה של צבאות או ארגוני טרור היתה רק לשחרר אסירים מהכלא הישראלי, היום באופן אבסורדי, כולנו היינו מתפללים שזה ייגמר במחבלים שישתחררו מהכלא.

אם יש משהו שהסדרה מראה היטב, זה כמה שני הצדדים השתנו מתחילת הסדרה הזאת. המעבר מארגוני טרור חילוניים כמו אש"ף או החזית העממית לבין ארגוני איסלם-ג'יהאדיסטיים, משתקף גם בסיפורים, בפתלתלות של העסקאות, ברצון הברור להכאיב לצד השני באמצעות מלחמה פסיכולוגית, ובידיעה הכואבת – באמת – שסאגות כאלה לא יכולות להיגמר בפיתרון קל. והמחירים תמיד יהיו כבדים מאוד. תמיד. גם ישראל שינתה את פניה. מההתעקשות לא לנהל מו"מ עם ארגוני טרור ששלטה כאן בשנות השבעים, דרך עסקת ג'יבריל שהטתה את הכף, ועד עסקת שליט שבה שילמנו יותר מאלף אסירים על חייל אחד, נדמה שבהחלט זנחנו את העקרונות הישנים לטובת הבטן, שמתקשה לעמוד מול הכאב.

והנה דעה אולי לא פופולרית: עם כל המחירים שזה מביא, אני מעדיף להיות בצד הזה ולא בצד השני. מעדיף להיות בצד שחושב על חיי אדם, שלא מקדש לאומיות על פני הפרט, ושמאמין שאת מי שאפשר להציל (בתנאים סבירים) חייבים להציל. זה צו המצפון שהחזיק אותנו כאן, זה מה שהפך אותנו למי שאנחנו. או לפחות מי שאנחנו אמורים להיות.

העקרונות הקדושים שהסדרה מייצגת – נסדקו מזמן. משפחות חטופים כבר לא זוכות ליראת הכבוד (יש כאלה שזוכות ליריקות וקללות), הדרישה "לא לקיים מו"מ עם הטרור" כבר מזמן הושלכה על הרצפה, וגם העיקרון הישן של "מדינת ישראל תעשה הכל", האמון שהמדינה תהיה מוכנה לשלם גם מחירים כבדים למען שובם של מי שנפל בשבי – נפגם. וכשהוא נפגם, קשה מאוד להשיב אותו. "שבויים" היא סדרה לא קלה. היא עוכרת שלווה בהרבה רמות. מי שמנסה להבין באמת את המציאות, גם בראייה עתידית, יצטרך לחזור אליה. נשאר רק לקוות שלא תהיה לה עונה שנייה. בדרך כלל, הסיקוול הוא תמיד גרוע – כאן, סדרת המשך תהיה מסוכנת ממש לכולנו.
>> שבויים, כאן 11, שישה פרקים