בשכונה כולם חיים בהרמוניה. אולי המדינה יכולה ללמוד מזה משהו

>> עודד רז הוא במאי טלוויזיה וקולנוע שחתום בין היתר על סדרות ילדים כמו "מה בכריש", "גאליס" ו"כדברא" (וגם "כפולים 3"), ועל סרטים כמו "מכתוב" ו"גאליס: המסע לאסטרה" (וגם "ירושלים 67'" שייצא בקרוב). הרימייק של כאן חינוכית לסדרה האיקונית "שכונת חיים" החזיר אותו לביים תוכן לילדים בדיוק כשהוא היה צריך את זה. ביקשנו ממנו לסכם את החוויה. הוא הסכים.

>> "ישראלים טובים בלחיות במציאויות מקבילות" // אסף אסולין // יוצרים כותבים
>> קולנוע התנגדות: 11 סרטים שמלמדים איך ולמה להיאבק בפאשיסטים

כשקיבלתי את השיחה מעמית סטרטינר, מנכ"ל חטיבת התכניות של "יולי אוגוסט", עם ההצעה לביים את החידוש של "שכונת חיים" – הלב שלי החסיר פעימה. תוכנית המקור "הילדים משכונת חיים" הייתה סדרת קאלט שצפיתי בה בילדותי בשנות השמונים, כמו כל ילד ישראלי שגדל מול הערוץ האחד והיחיד – ערוץ 1 ושידורי הטלוויזיה הלימודית. הסדרה הייתה בשחור-לבן וצולמה בעיקר באולפן קטן עם קירות מקרטון, אבל בשבילי, כילד, זה היה עולם ומלואו. כמו כולם, גם אני זוכר עד היום את שיר הפתיחה, את הדמויות האייקוניות של יחזקאל, אמא של יוני, ושוני הכבאי. לפעמים העלילות נשכחו, אבל האווירה הקסומה של השכונה נשארה איתי לתמיד. הרגשתי שזו סגירת מעגל יפה להעניק לה חיים חדשים בדור הזה.

 

"אני מקבל המון שאלות מהורים וילדים שרוצים לדעת איפה השכונה ואיך אפשר לעבור לגור בה. זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לבמאי"

 

ההצעה הגיעה בתקופה מורכבת וטעונה מאוד. המדינה הייתה בשלהי מלחמת חרבות ברזל, ימים קשים, כשאני עצמי בעיצומו של הפוסט-פרודקשן לסרטי החדש, "ירושלים 67'", המתאר את מלחמת ששת הימים מנקודת מבטה של דמות נשית. מצאתי את עצמי עובד על סרט מלחמה בזמן מלחמה, וההזדמנות לעבוד על סדרת ילדים עם עולם סגור, תמים ואסקפיסטי, הייתה הצלה אמיתית עבורי. אחרי קריאת התסריטים ופגישות עם עמית ועם שני מלמד, התסריטאית הראשית, התאהבתי מיד בעולם שהם בנו והרגשתי שמדובר במשהו מיוחד מאוד עבורי, משהו שמחבר אותי שוב לילדות שלי. הבנתי ששכונה היא בעצם מיקרוקוסמוס של החברה שלנו. אם ב'שכונת חיים' אנשים כל כך שונים ומגוונים מצליחים לחיות בהרמוניה, אולי הגיע הזמן שגם אנחנו, כמדינה, נצליח ללמוד מזה משהו.

כבר בתחילת העבודה הבנתי שיש לנו אתגרים גדולים. הסדרה המקורית של יוסי אלפי עסקה באפליה מתקנת לעדות המזרח, אג'נדה רלוונטית מאוד לזמנה, אבל לשני ולי היה ברור שאנחנו רוצים להתרחק מהעדתיות. רצינו ליצור שכונה עדכנית, פיוז'ן אמיתי לשנת 2025. אחד הדברים שהיה לי הכי חשוב הוא למצוא שכונה אמיתית, לא אולפן. היה לי ברור שהשמש האמיתית, הדשא, העצים והרחבה חייבים להיות אותנטיים כדי לשדר את הריאליזם שחיפשתי.

 

"הכל הרגיש טבעי, חי ונושם. החיבור של התושבים האמיתיים לסדרה תרם מאוד לתחושה שהשכונה הזו היא מקום אמיתי, מלא חיים ואותנטיות"

 

אחרי שלושה חודשים מפרכים מצאנו סוף סוף את השכונה המושלמת אי שם בגוש דן, עם שני טורים של בניינים, דשא, עצים, והמון קסם ואינטימיות. עשינו לה שדרוגים קטנים כמו ספרייה שכונתית, ספסלים צבעוניים, שולחנות פיקניק, ערסלים ופינת שש-בש, וקישטנו עצים בסריגות ובפרחים מבד וצמר. הכל נעשה בכיף גדול בעזרת צוות ארט מוכשר מאוד בהובלת עידו דולב. השכונה נשארה אמיתית – "שכונת חיים" עם קהילה חמה ומחוברת, בדיוק כמו שרציתי.

האתגר הבא היה הליהוק. זו סדרה שנשענת על ילדים, והיה לי חשוב מאוד למצוא את חבורת הילדים המושלמת. יחד עם מורן מרציאנו, המלהק המנוסה, עשינו תהליך ארוך מאוד ויסודי. ראינו מאות ילדים, עשינו המון סשנים של מאצ'ינג בין ילדים להורים ובין הילדים עצמם, עד שהרכבנו אנסמבל ילדים כישרוני וקסום. למרות שלא היה להם ניסיון קודם מול מצלמה, הם היו מלאי מוטיבציה ורצון ללמוד. עשינו הרבה חזרות ולקאת הצילומים העברתי להם סדנת משחק מול מצלמה. מהנסיון שצברתי בסדרות נוער קודמות שיצא לי לביים (כמו "גאליס" ו"כדברא"), ידעתי שגיבוש של האנסמבל וחיבור אמיתי רואים על המסך, ולכן ושלחנו אותם לפעילויות גיבוש ביניהן יום גיבוש בבאולינג עם פיצות ותחרויות כדי שיתחברו כקבוצה.

כבר מהימים הראשונים של הצילומים הם התגלו כמקצוענים אמיתיים. הם שאלו שאלות מקצועיות, התעניינו בפרטים, והפכו להיות חבורה מגובשת של ילדים שנהנים להיות ביחד, וזה עבר אל המסך בצורה נפלאה. עוד אלמנט מקסים שקיים בסדרה הזו הוא השילוב בין שחקנים ותיקים ובין הילדים שזו פעם ראשונה שמשחקים למסך. החיבור היה מיידי. אני זוכר את החזרות הראשונות של כל ילד עם ה"הורים" שלו בסדרה, הילדים כל כך התרגשו והאמת שגם המבוגרים, ואחרי הקראה שנייה או שלישית של הסצנה הכל זרם, הקרח נשבר, הילדים שיחקו מצוין והמבוגרים היו מאושרים על פרטנרים צעירים שמגיעים עם פאשן והתלהבות לעבודה משותפת.

כך לאורך כל ההכנות ובעיקר בצילומים, המבוגרים חלקו טיפים וניסיון עם הצעירים, עזרו להם להתמודד עם טקסטים מורכבים או רגעים בעייתים, והצעירים הצליחו לתת לא מעט דגשים למבוגרים בכל מה שקשור לרשתות חברתיות, צילום סלפי ובגדול לעשות צחוקים וכיף על הסט.

רציתי שהשכונה תחייה על המסך בצורה ויזואלית ועשירה. לדוגמא שוש (עדנה בליליוס המצחיקה) ששולחת מצרכים באומגה ישירות למכולת של חזי (קובי פרג'), והמסעדה של אנטונלה (דקלה הדר) שמשקיפה על פינות המשחקים והשש-בש – כל אלה יוצרים עולם פיזי ומוחשי של שכונה שבה כולם חלק ממשהו גדול וחם.
יצרנו שיתוף פעולה מדהים עם תושבי השכונה האמיתית, שהגיעו בהמוניהם כל בוקר, מבוגרים וילדים, להיות ניצבים ואנשי רקע. הם נהנו מהאווירה, מהמתקנים ומהצילומים.

צילמנו הרבה שוטים ארוכים שעוברים עם הדמויות בין מקומות בשכונה, יוצאים מכניסת אחד הבניינים, עוברים למסעדה של אנטונלה, דרך פינת השש-בש ואז מגיעים למספרה של אילנה. הכל הרגיש טבעי, חי ונושם. החיבור של התושבים האמיתיים לסדרה תרם מאוד לתחושה שהשכונה הזו היא מקום אמיתי, מלא חיים ואותנטיות. כדי שהסדרה תדבר לילדים של היום לא התעלמנו מטלפונים, הודעות, חידוני קהוט ועוד, אבל ביחד עם שני מלמד והתסריטאיות הנוספות הצלחנו ליצור מציאות שבה הילדים מעדיפים להיות בחוץ, פעילים וחברתיים. רעיון הקייטנה שהילדים הגדולים מארגנים לקטנים בשכונה הפך את הסדרה לאינטראקטיבית וקסומה, והחזיר את הילדים לפעילות מחוץ למסכים.

מאוד משמח אותי לקבל תגובות חיוביות מהילדים שצופים בסדרה. הם מספרים שהם נהנים, מחכים בקוצר רוח לפרקים חדשים ובעיקר צוחקים המון. כבר עכשיו אני מקבל המון שאלות מהורים וילדים שרוצים לדעת איפה השכונה ואיך אפשר לעבור לגור בה. זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לבמאי.