galshmu
גיבור נעוריו של שי אביבי: שלמה בראבאבראבא - האיש שמעורר חשק לתת לקולות הפנימיים של הנפש את הטורט המגיע להם
בראבא. כבר השם, המוכר־מוזר הזה, מהלך קסם. בראבא. מהתורה? מהגמרא? מ"זהו זה"
בראבא. הפעם הראשונה שראיתי איש על קצה. לא קצה מבהיל של מחטי הירואין למשל, אלא קצה מעורר השראה שבו אתה מרגיש את העור נדחף מבפנים החוצה, רוצה להתפרץ, מתפרץ, מעורר חשק לגעת בקצה בעצמך, לתת לקולות הפנימיים את הטורט המגיע להם, להדהיר סוסי נפש החוצה אל המסך, על הקצה, ועדיין להישאר כאן, מספיק קרוב.
[tmwdfpad]
בראבא. "זהו זה" בשידור חי, כשהכל יכול פתאום להיפרם, כשאתה אורב לרגעים שבהם אולי, הלוואי, מישהו ישכח שורה, יתאמץ לא לצחוק, יתפוס פיקוד מאולתר, והכי הכי – הלוואי שבראבא יהיה שם כשזה קורה. שזה יקרה בגללו, בזכותו.
בראבא. אחר כך הוא גם נהיה – כנראה תמיד היה – שחקן אדיר. מבעיר את הבמה ב"מפיקים", נוקשה כגוויל ב׳הערת שוליים׳ הנפלא.
בראבא. מותיר תקווה שאפשר, שהלח לא ינוס, שיצהל כמו סוס. בראבא היה ועודנו הגיבור שלי.