אין אין אין חגיגה: אבל הפיתה מעולה

קצת מייאש להתלונן על שמות של דוכני אוכל, ובמיוחד על דוכני פיתות. נמאס, כי הקריאייטיב בתחום נע בין משעמם למעורר גלגולי עיניים, ו-"שמחה וששון" בהחלט נוטה לצד שיגרום לאמא שלכם לצעוק 'די עם זה! זה יתקע לך!". 

הרי שקוף מה מנסים לעשות כאן – עוד דוכן פיתות שמח מדי בהתחשב בעובדה שקיץ וקורונה ומשבר כלכלי-חברתי-פוליטי-רגשי. ובכלל, כל השמחה הזו מעוקרת מתוכן בימים שבהם פחות יוצאים למסעדות, כך שבאחר צהריים חמים שבהם הגעתי לשמחה וששון לא היו שמחה ולא היו ששון. המגהפון שתלוי על התקרה, בטח כדי להכריז על שם המזמין בפיתה, נשאר מיותם מול לקוח בודד וכמה שליחי וולט עייפים, והמוזיקה החזקה (היפ הופ מיינסטרימי לייט א-לה דרייק) הייתה יותר מטרד ממסיבה. 

הלוקיישן המפתה שעל כיכר רבין שיכן לא מעט מסעדות בשנים האחרונות, "שמונה" האהובה למשל, אבל אף אחת מהן לא הצליחה לתקוע יתד יציב בצביר המסעדות שסביב לכיכר. מה לעשות, קשה להתחרות גם בדבוש, גם בוויטרינה וגם בהפגנה הבאה. 

שמחה וששון דווקא עשויים להביא את הטוויסט הדרוש כדי להישאר בסביבה, אבל זה בוודאות לא יהיה עם האווירה המזוייפת הזו, שאחד מהבעלים יוסי "פפי" אלעד הביא הישר מהשותפות שלו עם אסף גרניט ואורי נבון במחניודה. סורי, פה זה לא ירושלים וקשה מאוד לשכנע אותנו שהאוכל שווה את הרעש, הטררם וכאב הראש שנובע מעאלק חגיגיות. אוקי בסדר, אלא אם זה אייל שני.

שמחה וששון (צילום: גיא כהן)

השקט היחסי דווקא עזר לי להתמקד במה שמעניין, כלומר האוכל, ובשמחה וששון טרחו לגבות את הפאסון החגיגי בכמה מנות מעניינות לגמרי (גם אם, כצפוי, יש להן שמות בלתי נסבלים). הזמנתי שלוש מנות: המנה של פפי (42 ש"ח) רסקי את אליאס (45 ש"ח) ובסטת ירקות (38) לחברה הטבעונית, כי הגיע הזמן שמקומות שמכסים את התחת עם מנה לא בשרית ייבחנו גם עליה. תנו לי לעשות לכם ספויילר: זה כמה ירקות צלויים בפיתה. נחמד, אפילו טעים, אבל לא שום דבר שמראה מחשבה מעמיקה בכל הנוגע לנמנעי הבשר. לפחות הכרוב הסגול הצלוי שליווה את המנה היה מצויין. 

כמה נרגעתי ברגע שנגסתי במנה של פפי. קודם כל, כי תמיד משמח לגלות שהמנות המעניינות מתורגמות גם למנות טעימות. שנית, קצת חששתי ממנה שמבוססת על קבבוני עוף, שהם סוג של מוקש קולינרי שקשה לנטרל. ברוב המקרים, העוף לא מתקבב (זה פועל? עכשיו זה פועל) היטב ולרוב אפילו מייבש את המנה, אבל פפי מצא לזה פתרון כמעט קסום – מוצרלה. כמה פשוט, ככה מבריק. הגבינה כמעט ולא משנה את טעם העוף הצרוב על הגריל, אבל כן שומרת על העסיסיות הטבעית שלו, מוסיפה טיפה מליחות נדרשת והופכת אותו לקבב העוף הכי רענן וממלא שאני מכיר. יחד עם עגבניה, בצל ופלפל חריף שרופים על הגריל וסלט טרי של כוסברה, פטרוזיליה, נענע, צנון ובצל, זו חתיכת מנה נהדרת לקיץ. הפיתה אולי יקרה ביחס לפיתה, אבל גדולה למדי, רכה לגמרי ועדיין מצליחה לשאת בכבוד את משקל המנה. 

מנה אחת מעניינת זה שיחוק, אבל שתי מנות מוצלחות זו כבר גישה, ועם כמה שאני סולד מסגנון השמחה וששון של שמחה וששון, המנה רסקי את אליאס פשוט מנצחת כל התנגדות. בתרגום לשפת בני אנוש, רסקי את אליאס היא מנת בשר מפורק עם ממרח קרם פרש וואסבי (הם כמובן קוראים לזה קרם פראשוואסבי משום מה) ואותו מבחר ירקות של המנה של פפי, אבל וואי, איזו הפתעה טעימה. 

בשר מפורק נוטה להיות סיבי ולפעמים קשה לאכילה בתוך פיתה, אבל חתיכות הבשר העשויות היטב התפרקו בקלילות מפתיעה בכל ביס, והתחושה היתה כמו לנגוס בענן גשם מלא בטעם, הרבה בזכות השילוב המפתיע של הקרם פרש עם עקצוץ הוואסבי שהוסיף טעם ורעננות לביס הגדוש. יחד עם מנת צ'יפס נהדרת (מושחם היטב בשמן אבל לא ספוג בו) ומוכרים אדיבים (אולי זה יהרס כשיהיו הרבה אנשים ויצטרכו להיות אדיבים דרך מגהפון), שמחה וששון עשויים להיות אלו שיצליחו לשרוד בפינה המאתגרת גם לאורך זמן. רק בחייאת, אל תהיו כל כך שמחים, זה מוריד.
מלכי ישראל 8 תל אביב