כשאמנות פוגשת חרא של סוסים: העתיד של הזבל כבר כאן

בילדותי חשבתי שאבא שלי ארכיאולוג. בכל סופ”ש נהגנו לנסוע לאתר ארכיאולוגי אחר. מטרת הביקורים באתרים השונים הייתה להרחיב את סקרנותנו, תוך התבוננות וחקירה של החיים של "פעם" על פי התכולה שהייתה לאנשים בבתיהם. התרשמתי מהבתים הממוינים והמתומצתים שמהווים קונטרסט משמעותי לבתים כיום, אלו העמוסים לעייפה. כילד תהיתי, לא פעם, מה עלה בגורל הזבל שלהם; לאן נעלם ואיך כל זה קשור לזבל אותו אני מוציא בכל יום מהבית וזורק לפח השכונתי עלפי מצוותה של אמי. שקית הזבל הייתה אז צנועה בגודלה בזכות הערך היקר של שימוש חוזר שרווח בבתים.

כיום אני מהרהר בתכולת שקית הזבל הגדולה, שלרוב גם מתאפיינת באנונימיות, שמשקפת פן מסוים של פני החברה שלנו. התערוכה "שפע – הארכיאולוגיה של העתיד" היא תערוכת אמנות שנקודת המוצא שלה היא תערוכה שהוצגה בזמנו במוזיאון העיצוב בחולון, תחת השם "הבור -חפצים שעלו מבטן האדמה". התערוכה הציגה מממצאי חפירה ארכיאולוגית שהתבצעה במטמנה של מקווה-ישראל, בה היתה המזבלה הראשונה של תל-אביב המנדטורית במשך כ-30 שנה, מאמצע שנות ה-20 של המאה הקודמת. חלק מן הממצאים שהוצאו מהבור הארכיאולוגי מציגים את "העבר של הזבל" שאפיין את העיר העברית הראשונה לפני כ-120 שנה.

מתוך התערוכה "שפע". פארק המיחזור חיריה (צילום: יחסי ציבור)

בחלקה השני של התערוכה אנו מתקדמים לשנות החמישים של המאה הקודמת. שנים אלו מומחשות על-ידי מיצב קונספטואלי העוסק בזבל ובמשמעותו הסובייקטיביתֳ; מה שמיותר ונתפש כזבל שאין בו שימוש עבור האחד, לא כך הוא עבור האחר שיכול לעשות בו שימוש מחדש. וכמו שניסח זאת הרמב"ם: פסולת היא כל דבר שאינו מונח במקומו. זוהי עבודתו של המעצב יואב שביט, שממוקמת בתוך משאית זבל משנות החמישים ויוצרת שיח שמקרב אותנו להווה ולאתגרים שמתקיימים בעודפי זבל, במיחזור, בשימוש חוזר ובמידע על פילוח האספקטים הסביבתיים על השפעותיהם.

האמן ניהאד דביט יצר עבודה פיסולית העושה שימוש חוזר בצואה של סוסים. הוא יוצר מהם דימוי של שטיח עתיק יומין שמהווה את אחד מהאובייקטים הראשונים והשכיחים שנמצאו באתרים ארכיאולוגיים. ניהאד מחדש את שניהם – הן מבחינת החומר כחומר פיסולי והן בצבעוניות החדשה והעכשווית שבה הוא משתמש לדימוי של השטיח. במרכז השטיח הוא יוצר קערה המזכירה קערת-חרס שזה עתה התגלו חלקיה בחפירה ארכיאולוגית כלשהי. העבודה נעה בין הקדום לבין העכשווי ומרגשת באינטרפרטציה שלה שמחברת בין שניהם; שימוש בפסולת, שלכאורה הכרחי להיפטר ממנה, והפיכתה לחומר פיסולי שדווקא הוא זה שאחראי לאסתטיקה העדינה.

החלק האחרון של התערוכה מתייחס לעתיד הרחוק, שלא פעם נדמה שהוא קרוב יותר משאנחנו מוכנים להודות. המאייר עמוס אלנבוגן יצר עבודה המדמה שכבות ארכיאולוגיות מתחילת ההיסטוריה ועד לעתיד כשהוא עושה שימוש באלפי פרטי צרכנות, על פי תקופות וזמנים שנעים אחורה וקדימה לאורך אלפי שנים. אלנבוגן עושה זאת בהומור ובאובססיביות כנוגע בדילמה האמיתית המתפתחת בקרב חברת השפע חסרת המעצורים שלנו, הצורכת בקנה מידה עצום וזורקת במהירות ובקלות. הוא מתריע בנימה הומוריסטית על האפשרויות האפוקליפטיות שצפויות לנו כחברה שלא מבינה את דחיפות המודעות ואת ההכרח לשינוי שאנו נדרשים לו, כי אם לא כן – הארכיאולוגיה של העתיד עתידה לקבור אותנו עוד בהווה.

איור חלון, עבודתו של עמוס אלנבוגן. מתוך התערוכה "שפע". (צילום: ענת סודאי אלאלוף)

המושג "שפע" הינו הפכפך; מצד אחד הוא משמש מדד לחוזק, להתפתחות, לאפשרות להתקדמות ולהשתכללות של חברה באשר היא, אך מהצד השני, במידה שניהול השפע איננו מרוסן באופן פרקטי וערכי – אנו עלולים לאבד כיוון וחיבור, מה שעלול לדרדר את החברה למצב של שבר אי-רוורסיבילי. נראה כי האנדורפינים, הנוצרים מהתרגשות הקניות בימינו, מייצרים התמכרות שאל מולה "שימוש חוזר" נשמע כאפשרות פחות מפתה. שפע ההתמכרויות היצרניות מהן החברה המערבית סובלת פוקדות כל דרגה ושכבה חברתית ומשום כך הן בהכרח בעלות השפעה משמעותית על השכבות הארכיאולוגיות של העתיד.

אמנות אינה משנה מציאות, אולם תפקידה לעורר חשיבה והרהור באמצעות חוויה חושית המבוססת על דמיון. אמנות לאורך הדורות משמשת, לא רק כאספקלריה של יופי ואסתטיקה, כי אם מתעדת את החברה על אתגריה החברתיים והאנושיים. מנקודת מבטם של אמנים – האמנות מייצגת תקופה כפי שהזבל והפסולת במקרה זה מייצגים את החברה הצרכנית. בתערוכה זו ניסיתי לחבר בין שניהם כשאני מזמן להן מפגש עם הארכיאולוגיה העתידית שלנו, שהרי הן המזבלות והן האמנות תהיינה "ארכיאולוגיה" ביום מן הימים.

>> ביום שישי ה-7.1 יתקיים מפגש ראשון בסדרת מפגשי שיח גלריה לסיכום תערוכת "שפע: ארכיאולוגיה של העתיד". המפגש הראשון יהיה בנושא "אמנות וזבל – מה העניין?" – תערוכת "שפע" כדוגמה לעניין שמגלה השדה האמנותי בפריטים שנדחו והושלכו לאשפה. בהשתתפות פרופ' תמר אלאור, חוקרת תרבות חומרית (האוניברסיטה העברית) ומובילת צוות המחקר האקדמי שעסק במחקר המזבלה ההיסטורית ועדי יקותיאלי אוצר התערוכה. פרטים נוספים כאן.