שקר החן

רקפת אורבך, גיבורת "שקרים מהבוידעם", הרומן של תמרה אבנר, נוצרה ברחם אמה מיד לאחר נפילתו של אחיה צביקה במלחמת יום הכיפורים. כמי שהובאה לעולם כדי לסתום חלל שלעולם לא יוכל להתמלא, כלל לא מפתיע שכל המלחמות שהיא מנהלת בחייה, והן רבות, נידונות לכישלון.

"שקרים מהבוידעם" הוא מונולוג ארוך ומתעתע של בחורה מבריקה ואינפנטילית, שקרנית, פרובוקטיבית ומצחיקה נורא שכל חייה הם ניסיון לחתור אל האמת בדרכים הכי עקיפות שיש. היא מוכרחה לגלות את האמת על המוות אפוף המסתורין של אחיה, להוציא מהבוידעם את כל סודות המשפחה ועל הדרך לכלוא את כל הסובבים אותה ברשת השקרים שהיא עצמה טווה.

שקרים מהבוידעם. ספרה של תמרה אבנר

תוך כדי כך היא מסתבכת ברומן עם גבר שהוא שקרן כמעט כמוה, מביאה על עצמה כמה אישומים פליליים ויוצאת מדעתה באופן שגורם לקורא להתאהב בה. אבנר (46) מספרת שתכננה בכלל לכתוב רומן על מישהו שהכיף שלו בחיים זה לבשר למשפחות על מות יקיריהן, ושרקפת קפצה מהמקלדת בלי שום תכנון. "זה נשמע פלצני נורא כשסופרים אומרים שהדמות קיבלה חיים משל עצמה", אומרת אבנר, "אבל זה היה ממש ככה. היא פשוט יצאה לבד ולמעשה, במידה מסוימת, הכתיבה את העלילה. לא היה לי מושג איך זה ייגמר, פשוט הלכתי איתה, ובגלל שהיא כל כך שרוטה היא הגיעה לאן שהגיעה. היה לי ברור שזו תהיה מישהי שנלחמת באופן אובססיבי כדי לגלות את האמת, ובו בזמן ידעתי שזו מלחמה אבודה מראש. התמה של האמת נכנסת לספר בכל מיני דרכים, ובמיוחד בשאלה 'האם יש אמת אחת'. אני חושבת שאפשר לומר באופן די ברור שאין".

אבל הספר לא מסתכם באמירה שאין אמת אחת. יש חלוקה ברורה לטובים ולרעים ויש ביקורת כלפי גופים רבים.

 "יש כאן ביקורת כללית על איך שאנחנו מתנהלים ועל איך שכל המערכות מתנהלות. המערכת תלויה בסופו של דבר בגורם האנושי, בגחמות  האנושיות, ביצרים המיניים, באגו. אין לה יכולת אמיתית לראות את הפרט. היא חייבת להתנהל לפי חוקי על כלשהם, וזו הסיבה לכך שכל מיני פרטים נופלים בין הכיסאות, כמו במקרה של המשפחה הזו. יש מערכת שבאה ולוקחת לך את הבן לצבא כי הממסד מחייב וכי זה משהו שאנחנו כפרטים במערכת מוכנים לקבל, אבל אם אתה לא יפה בלורית ולא מת מות גיבורים, כנראה שתשלם מחיר כבד יותר, כי המערכת לא באמת יכולה להסתכל בזכוכית מגדלת ולראות משפחה אחרת. במקרה הזה היה חשוב לי להוציא את הפרט ולבחון אותו, ולאו דווקא את כל המערכת. אבל מאידך גיסא מרתק אותי גם העניין הציבורי כולו. לא רציתי לכתוב על הבועה התל אביבית או על חוזרת בתשובה מירושלים, אלא על כל המערך הציבורי־ חברתי־פוליטי ועל הסימביוזה הזו שיש בין הפרט והמדינה. גם רקפת היא חלק מהמערכת ומנסה להשתמש בה לטובתה, אבל היא גם קורבן של המערכת".

 או שהמערכת קורבן שלה. היא בחורה מורכבת מאוד רקפת הזאת, את אוהבת אותה?

 "אני מתה עליה ויש לי גם הרבה חמלה כלפיה. התחברתי אליה כל כך, עד שלפעמים אני חושבת שהלוואי שהייתי יכולה להעיר אותה לחיים. שמעתי מישהי אומרת עליה שהיא סתם פקאצה ונעלבתי ממש בשבילה. בעיניי רקפת היא דמות מאוד פמיניסטית. היא יכלה להתקרבן לגמרי בתוך המציאות שבה היא נולדה והיא לא עושה את זה. היא אקטיבית ויוזמת ואפילו האופן המודע שבו היא משתמשת במיניות שלה כדי לקדם את האינטרסים שלה הוא פמיניסטי בעיניי. יש אנשים שלא מבינים אותה כי היא אישיות מלאת ניגודים וקשה לעקוב אחריה. מעל הכל בולט אצלה הניגוד בין זה שאכפת לה מאנשים לבין השריטה הקשה שגורמת לה לחשוב רק על עצמה. הנקודה העיוורת שלה היא שאת עצמה היא לא רואה בתוך המציאות, אבל את האחרים היא רואה מצוין, עם כל הדפיקּות שלהם, בצורה הכי ברורה".