תחקיר חתונמי: האמת על ז'אנר הריאליטי גרועה הרבה יותר

עוד לא ראינו כלום. "חתונה ממבט ראשון" (צילום מסך: קשת 12)
עוד לא ראינו כלום. "חתונה ממבט ראשון" (צילום מסך: קשת 12)

התחקיר שפרסם ערן סוויסה על המתרחש מאחורי הקלעים של "חתונה ממבט ראשון" הוא רק קצה הקרחון של עשרות מניפולציות שמבצעות הפקות בז'אנר על המשתתפים בהן, ובמקרים מסוימים גם על אנשי ההפקה עצמה. זה כבר נגמר בבכי יותר מפעם אחת

עבודה יפה וחשובה עשה ערן סוויסה ב"ישראל היום" עם התחקיר המפורט שלו על קורבנות "חתונהממבט ראשון" שפורסם בסוף השבוע. צופים וקוראים רבים השתוממו על תמימותם של המשתתפים – מה, הם לא יודעים שהכל בריאליטי זה מניפולציה? שהכל ערוך? שהכל איפה הם היו כשהתפוצצו פרשיות מאחורי הקלעים של "האח הגדול" ו"הישרדות"? – ואפשר להבין את התמיהה. רק דבר אחד לא לוקחים התמהים והמשתוממים בחשבון: האמת היא שהמציאות של הפקות הריאליטי הרבה הרבה יותר גרועה ממה שהם חושבים.

כן, עריכת וידיאו היא הנשק החזק של תוכניות הריאליטי. באמצעות עריכת וידיאו מחוכמת אפשר לספר סיפורים שמעולם לא קרו במציאות, לברוא נראטיבים מכלום, להציג אירועים מינוריים כמאז'ורים ולהפך. זו מניפולציה שקופה שהצופים למדו להבין ולקבל עם השנים, מניפולציה לגיטימית לכאורה שעושים בה שימוש גם בסרטי דוקו ובכתבות חדשותיות. אבל האמת היא ששלב העריכה הוא רק מניפולציה אחת מיני עשרות רבות שהפקת ריאליטי יכולה להפעיל על משתתפיה, ואפילו אחת התמימות שבהן.

המניפולציות על משתתפי "חתונה ממבט ראשון" – וכל הפקת ריאליטי אחרת – מתחילות עוד הרבה לפני שצולם הפריים הראשון בתוכנית. הן מתחילות בליהוק לפי טייפקאסט, ממשיכות בחנופה אינסופית ובשלל הבטחות שווא בשלב המו"מ, תוך כדי בנייה קפדנית של יחסי תלות ומאזן אימה פסיכולוגי בין המתמודד להפקה, והלאה אל ההחתמה על חוזים דרקוניים וספק-חוקיים שמשביעים את המצטרפים לכת – סליחה, את המתמודדים – לשמור על סודיות בשלל איומים משפטיים מבעיתים. וגם זאת – רק ההתחלה. יש עוד להכניס אותם לסיר לחץ, לשדך אותם באופן שיוביל לפיצוץ ודרמה, לשחק להם בראש ועוד מיני כיפים.

הטענות של משתתפי חתונמי בתחקיר רבות ומגוונות, וחלק לא מבוטל מהן מופנה אל עבר המניפולציה הקשה ביותר שמפעילה התוכנית על משתתפיה – הפסיכולוגים. הם אמורים לכאורה לסייע למתמודדים להתמודד עם הקושי הנפשי של "התהליך" (עוד מניפולציה, אין פה שום "תהליך", רק דרמטיזציה לצרכי רייטינג), אך למעשה מדובר יותר במעין "מדובבים" בנוסח העולם התחתון שתפקידם לסייע להפקה לדחוף את המתחרים בכיוון העלילתי הרצוי. המשתתפים מפרידים באופן מלאכותי בין "ההפקה" ובין "הפסיכולוגים", אבל האחרונים הם רק זרוע ביצועית של הראשונים, והם מהווים חלק אינטגרלי לחלוטין מהמנגנון ההפקתי שעושה במשתתפים כרצונו.

מה שמרתק במיוחד לגלות, כשחוקרים את הז'אנר לעומק, זה שהמניפולציות של ז'אנר הריאליטי לא עוצרת במשתתפים. מניפולציות רבות מופעלות גם על עובדי ההפקה, כדי שישתכנעו שהניסוי שהם עורכים בבני אדם הוא למעשה עניין ערכי, חברתי וכמעט דוקומנטרי. יתכן שהמניפולציה הגדולה ביותר של הז'אנר טמונה ביכולת לשכנע אנשי מקצוע מהשורה הראשונה – כמו הפסיכולוגים בחתונמי או כמו עורכי וידיאו מבריקים –  שהפסולת הטראשית המזהמת שהם מייצרים היא למעשה טלוויזיה מצוינת ואחראית שמטרתה היא באמת להיטיב עם המתמודדים. הם מאמינים לזה ואחר כך מאמינים לשקרים של עצמם.

במובן זה, עובדי ההפקה הם פעמים רבות קורבנות למניפולציות של גוף השידור לא פחות מהמשתתפים עצמם, אך מכיוון שהם אינם נחשפים מול המצלמה, הפגיעה בהם פומבית פחות, מביכה פחות ומשפילה פחות, אבל גם מטופלת פחות ואינה זוכה להכרה. יצא לי לפגוש עובדי הפקות ריאליטי במצב פוסט-טראומטי כאילו השתתפו בניסוי מז'אנר "הנחשול". את הנזק הנפשי העמוק שעבודה בהפקות ריאליטי מהסוג הזה גורמת להם יבינו רובם רק בעוד שנים. העבודה שלהם היא לפרק אנשים ולטחון אותם מול המצלמות להנאת הקהל. זאת עבודה שלא יוצאים ממנה בחתיכה אחת.

כך או כך, הלעג והביקורת שמופנים בעקבות תחקיר "ישראל היום" כלפי המשתתפים, שמתעוררים רק אחרי שזה נגמר ומבינים מה נעשה להם באיחור נמרץ, צריך להיות מופנה בכלל כלפי היוצרים של הרעל הטלוויזיוני הזה. זה עליהם. זה חייב להיות עליהם. כל הקארמה הרעה הזאת עליהם.