20 התכניות הכי מצחיקות בתולדות המדינה: הדירוג המלא

>> לדקלם מערכונים // 1 מ-74 דברים שכל ישראלי צריך לנסות לפני המוות

הרשימה פורסמה במקור באתר הטלוויזיה והמסכים "הספוילר". תראו תראו

1. ארץ נהדרת

הצייטגייסט הנוכחי אומר שארץ נהדרת כבר לא מצחיקה כמו שהיא היתה פעם. גם פעם אמרו שהיא לא מצחיקה כמו שהיא היתה פעם. למעשה, השנה היחידה בה לא אמרו שהיא לא מצחיקה כמו שהיתה פעם היא שנתה הראשונה. לפי ההיגיון הזה, ארץ נהדרת כבר לא מצחיקה. בולשיט. זה אנחנו שהתרגלנו לטוב ביותר. עם כמעט שני עשורים על המסך, כבר ברור שהיא המוסד הטלוויזיוני הקומי הגדול בתולדות ישראל, והיחלשותה היא מיסקונספציה. בתור תוכנית אקטואליה היא תמיד תראה תקופות יותר ופחות טובות, וההשפעה שלה אולי כבר לא רחבה כבעבר (נו טוב, מאז שדבר קטן בשם "האינטרנט" תפס תאוצה), אבל החדות, העוקצנות, הבעיטות העתיות לבטן והמצחיק – אסור לשכוח את המצחיק – עדיין שם. קל לשכוח, אבל שווה לזכור, שארץ נהדרת היא עדיין, גם אחרי כל כך הרבה זמן, המקום הכי מצחיק במדינה.

2. מ.ק 22

זה באמת קרה או שדמיינו את זה? אנימציה ישראלית נשכנית וחתרנית שנולדה בארץ התקציבים הנמוכים? ועוד כזו שצולחת את מבחן הזמן בכל פעם מחדש?! מוזר. מוזר מאוד. ברור שכל מה שקיבלנו זו עונה אחת בלבד, לא מגיע לנו יותר מזה. "מ.ק 22", חרף החקיינות המובהקת לסאות' פארק והבסיס הכה נפוץ של קומדיה צבאית, היתה ונשארה יהלום מזוקק בן עשרה פרקים מושלמים והקאלט הכי מוצדק שישראל זכתה בו. שילוב מושלם בין הומור דבילי על סף הילדותי וגאונות קומית נדירה, דמויות ארכטיפיות בלתי נשכחות וסינקדוכה ישראלית למהדרין שאנחנו צריכים להתגאות בה בעודנו מתביישים בכל מה שלא השתנה מאז, ובעיקר בכך שכיום אין סיכוי שדבר שכזה היה נוצר בשוק הטלוויזיה הנוכחי. כמעט 20 שנה עברו ואפילו לא התקרבנו לזה.

3. החמישייה הקאמרית

פלא גדול שהדבר בכלל קם ונהיה. תוכנית מערכונים שכותביה הם אסף ציפור, אתגר קרת, עוזי וייל, יוסף אל-דרור ומודי בר-און, כשמול המצלמה מתייצבים צעירים ורעבים מנשה נוי, רמי הויברגר, שי אביבי, דב נבון וקרן מור, ואיכשהו כל זה חומק אל המסך עם השקת ערוץ 2. הומור שחור, חתרני, נועז ושונה לחלוטין מכל מה שהיה על המסך עד לאותו רגע, מהנונסנס של "מוות לעננים" ו"די להרג הדובון" ועד למערכונים הסאטירים החדים והמדויקים על יגאל עמיר ורצח רבין. גם בזמן אמת היה ברור שאנחנו עדים לגדולה חד פעמית. צירוף מקרים סינכרוני הביא משאיות מלאות בכישרון ושפך הכל במקום אחד, ומאז כבר כמעט 30 שנה שלא היה כדבר הנועז הזה. חלק גדול מהמערכונים שלה לא רק עומדים במבחן הזמן, אלא קופצים למבחן הזמן על הראש ומורידים לו כאפות קטנות טו סמולר דה השפלה.

4. הפרלמנט

ערימת הכישרונות הקומיים הבלתי רגילה של ארץ נהדרת לא יכולה להסתפק רק בפאנל וכמה וואן-ליינרים של קיציס, וכך נולד "הפרלמנט", חצי ספין אוף, חצי מגרש משחקים להומור. הדמווית נולדו עוד אצל ספינת האם, אבל בסדרת המערכונים הן התעגלו, התרחבו ובעיקר דוייקו לרמת ניואנס מבריק – דמויות שכולנו מכירים, גם אם לא מצליחים להגדיר את האפיון שלהם. דרך הדמויות (הגולמות לשלמות בידי טובי השחקנים הקומים של ישראל) הסדרה הצליחה להטיל אור על הפינות היומיומיות והלא מדוברות של הישראליות, להשאיר כמה מערכוני מופת (מי שלא צוחק במערכון "השקט שנשאר" אין לו לב) ובכנות, נשמח לחזרתן בכל רגע נתון. השחקנים עוד רגע מגיעים לגיל הדמויות, זה בול הזמן.

5. היהודים באים

אם להיתלות באילנות גבוהים, יש האומרים שמונטי פייטון היתה מפגש מופתי בין הכי חכם להכי דבילי. היכולת לספק עושר סאטירי ואמירה מבלי לשכוח להצחיק ממעמקי הבטן אפיינה את "היהודים באים" עוד כשעלתה אי אז בסוף ימיו של הערוץ הראשון. בעצם, היא אפיינה אותה אפילו לפני, במהלך הימים בהם מערכון אחד בעט מספיק חזק כדי לגרום לדחיית עליתה, וכמעט לביטולה. אבל היא שרדה, עם חמש עונות בכאן 11 ולא נראה שהיא מתכוונת לעצור. הרעיון המבריק שבבסיסה – מערכונים על בסיס רגעי מפתח בהיסטוריה, המיתולוגיה והדת היהודית – מספק חומר גלם בלתי נדלה שמצליח להיות אקטואלי ועל זמני בו זמנית. לצד קאסט מופלא (ממוני מושונוב ועד ליניב ביטון, שהפך בזכותה לשחקן קומי מהשורה הראשונה) ומספיק שערוריות שיזכירו שהיא עוד בועטת, היהודים באו, אחושילינג באו.

6. האחיות המוצלחות שלי

סלחו לנו שאנחנו לא רוצים לדבר במונחים בלתי נסבלים של "קומדיה נשית", אבל "האחיות המוצלחות שלי" היא פשוט סדרה קומית מושלמת, מההתחלה ועד הסוף. שילוב הכוחות הקומי שבין גלית חוגי ונועה ארנברג עם עבודת בימוי ראשונה (ומוצלחת במיוחד) של גורי אלפי הוביל לסדרה שמתמקדת במה שחשוב – לצחוק. לצחוק על המשפחה, על הצבא, על התל אביב, על הפריפריה, עליהן, עלינו, על נודים של בחורה. אולי מכיוון שהסדרה מספיק רגישה, כמעט ולא שמנו לב איך היא יורה חיצי ביקורת חדים לכל עבר מבלי להרגיש פטרונית, לצד לא מעט חצים מדויקים לנשמה הישראלית. הקורונה מנעה מאיתנו את עונתה הרביעית, אבל צוות היוצרות (וגורי!) שמאחוריה יצרו את "מי שמע על חווה ונאווה", שצפויה לצאת במהלך השנה הקרובה, אז יש למה לצפות.

7. מקום לדאגה

יש סיכוי לא מבוטל שלא מעט מכם שואלים את עצמכם מה זו לעזאזל הסדרה הבלתי זכירה הזו שצצה ברשימה, ועוד במקום כל כך גבוה, אבל המעטים שצפו בה בזמן אמת יודעים – מדובר באחת הסדרות המצחיקות בטלוויזיה הישראלית דווקא בגלל שהיתה לא מצחיקה. "מערכונים לא מצחיקים" היתה הגדרה די מוזרה גם כששודרה לראשונה ב-2008, אבל יוצריה – ימי ויסלר, מעיין בלום ועודד סמו – חידדו איתה את הטון האפלולי-מריר-דיכאוני שרווח מעל ההומור השחור המבריק. מכל בחינה מסחרית היא כשלה נחרצות (ועדיין זכתה לעונה שניה בזכות התגובות החמות וההסכמה לעבוד בתקציב מינמליסטי), ולא שהיא היתה עובדת גם בערוץ יותר משופשף מ-10 הצעיר, אבל כמה טוב שהיתה והשאירה לנו מערכוני מופת כמו מערכון הכוס או מערכון ביטול השואה. הגיע זמנה להפוך לקאלט שתמיד נועדה להיות.

8. זהו זה

הטלוויזיה הישראלית מלאה בפורמטים שקמו ונפלו, התחלפו חדשות לבקרים. מעט מאוד תכניות מצליחות לשרוד לאורך זמן, בוודאי כאשר ההומור הישראלי הולך ומשתנה. ובתוך כל זה, כמעט בלי שנשים לב, "זהו זה" איתנו כבר יותר מארבעים שנה. תכנית שהחלה בתור מגזין נוער, המשיכה כמערכונים מול קהל חי, הגיעה לשיא כתכנית סטייל "סטרדיי נייט לייב" בשישי בערב (ובעקבותיו, גם מתה זמנית) וחזרה לבסוף לחיינו בימי הקורונה כיד המנחמת בתקופה קשה. קשה לומר שהיא שמרה על איכותה, וזו הסיבה היחידה שהיא במקום הזה ברשימה, אבל גידי, קושניר, מוני, דבל'ה ובראבא עדיין על המסך שלנו, וגם אם הקסם לא נוצץ כבעבר והם הגיעו לגיל של הזקנים ממלחמת המפרץ, אל תגידו שלא עושה לכם טוב על הלב שהם עוד בסביבה.

9. עבודה ערבית

אנומליה מדהימה שהייתה באמת: במשך ארבע עונות, בפריים טיים של ערוץ 2, כיכבה סדרה שבמרכזה דמויות ערביות שמשוחחות ביניהן בערבית וחושפות אותנו למבט הערבי על החברה היהודית, ועוד בקטע קומי. לרגעים נדמה היה שסייד קשוע ככותב ונורמן עיסא בתפקיד הראשי מחוללים מהפכה, כשפתיחת העונה השלישית שלה סחפה 31.7 אחוז מצופי הטלוויזיה, אבל "עבודה ערבית" נותרה אנומליה – דרמה קומית בפריים טיים של ערוץ 2 שאחד מקווי העלילה המרכזיים שלה הוא רומן משעשע בין יהודי וערביה (מריאנו אידלמן ומירה עוואד), שגם מתחתנים בסוף ועושים ילדים, ואיכשהו זה לא מעצבן אף אחד. יותר מכך: ישראל מחבקת סדרה ערבית בפריים טיים ואז פשוט שוכחת מזה. תנו לה צ'אנס בשידורים חוזרים.

10. קרובים קרובים

בישראל היו לא מעט נסיונות לפצח את פורמט הסיטקום. רובם הגדול לא צלחו, בלשון המעטה (וואי, זוכרים את החיקוי המוזר לסיינפלד, "פאזל"?), אבל דווקא בשנות השמונים הגיע הסיטקום המושלם. "קרובים קרובים" אמנם שרדה רק שלוש עונות ו-38 פרקים, כולל פרק האיחוד (מספר זעום ביחס לגודל המיתוס), אבל נשארה טבועה עמוק בתודעה הלאומית ואף ביססה את מעמדה המיתולוגי בקרב דורות צעירים יותר בזכות לופים של ערוץ 23. הדמויות הכל כך ישראליות שיצרו אפרים סידון וב. מיכאל, קאסט השחקנים המושלם (מתגעגעים אליך, חנה מרון) וההומור שהתרחק מהפוליטיקה הסועדת של אותם השנים מצליח לספק הרגשה טובה עד עצם היום הזה, וזה לא מה שסיטקום מסורתי אמור לעשות?

11. פלטפוס

עבור ילדים בגיל המתאים, "פלטפוס" היתה כמו מופע קסמים – שורה של קומיקאים מוכשרים שהצליחו לשבור את תקרת הזכוכית של "הטלוויזיה", הקדושה, המעונבת, המאופקת מדי של אותם השנים. עוד זכר לימים יפים יותר בהם פשוט נתנו הזדמנות לחבורת אנשים צעירים לעשות את מה שרצו. כך צמחה שורה של ענקי קומדיה ישראלים, כמה רגעים קומיים ודמויות בלתי נשכחות ומופע נדיר של נונסנס מבריק על המסך. החבורה היצירתית של פלטפוס אמנם התפזרה, אבל רוחה המשיכה להניע גלגלי קומדיה בדמות "דומינו", "האקדמייה לצחוק" ואולי ערוץ ביפ כולו. לפעמים דווקא ההימורים האלה יכולים להתברר כהצלחה גדולה, וגם אם לא, חבל שזה כבר לא קורה, כי חסר לנו אנשים מצחיקים חדשים על המסך.

12. פולישוק

כמה שנים לפני שהפוליטיקה הישראלית הפכה סופית לקרקס פופוליסטי, כמעט כמו נבואה שסייעה להגשים את עצמה, הגיע רובי פולישוק אל המסך שלכם ובמשך שלוש עונות חשף את הפוליטיקה הישראלית במערומיה. הדמות המבריקה שטווה שמואל הספרי וגילם ששון גבאי סיפרה לנו כל מה שצריך לדעת על מפלגות מרכז פופוליסטיות ועל עסקנים עגמומיים שנקלעים לתפקידי שר בכירים. זאת הייתה סאטירה מעולה, אלא שבזמן שחלף בין עונתה הראשונה ב-2009 ובין עונת השלישית ב-2014 הדביקה המציאות את הסאטירה ואף עקפה אותה בסיבוב עם הקאמבק של נתניהו לשלטון ועם המחאה החברתית (יש שיאמרו ש"פולישוק" תרמה לאווירת המיאוס מהפוליטיקאים שהובילה אליה). הקאסט היה מעולה, הכתיבה מושחזת, הליהוקים נהדרים (אמנון דנקנר כ"חומי שליט", מקבילו של טומי לפיד שהיה יו"ר מפלגת המרכז "שינוי" וגם חברו הטוב של דנקנר), אבל בקטגוריית התסריט – המציאות ניצחה.

13. חלומות בהקיציס

אם תרצו, זהו סיפורו של הבידור הישראלי בזעיר אנפין – מהשוליים החתרניים עד המרכז המעונב. תכנית האירוח הסאטירית העוקצנית הזו שודרה באמצע הלילה, בימים בהם ערוצי הברודקאסט עוד היו מוכנים להמר על כישרונות צעירים, והפכה לדבר הכי מופרע על המסך, ולדבר הכי אהוב על דור שלם של נערים. הכל היה שם עוד בהתחלה, פחות משויף אבל הרבה יותר משוחרר – הומור הדד-פן של איל קיציס והיכולת העילאית של טל פרידמן לספק הופעה מחופפת וחסרת גבולות, כולל כמה בדיחות שהים היה קשה מאוד לשדר בקשת. מעמד הקאלט המידי של התכנית הפך אותה לתופעה נדירה שלבסוף הובילו אותם למרכז המיינסטרים הישראלי. יש מי שרואה את זה כסיפור עצוב על אובדן האדג', אבל אנחנו מעדיפים לחשוב על זה כסיפור של ניצחון השוליים.

14. שידורי המהפכה

לאורך השנים בתרבות הישראלית היה הרבה יותר נוח, או אולי נהוג, ללכת לכיוון הסאטירי, לנסות להגיד משהו. אולי זה האנטי הישראלי לכל שנחשב לזניח או טיפשי, אבל מ"ניקוי ראש" ועד "היהודים באים", יותר מדי תכניות ניסו להחכים או לנזוף בנו בין צחוק לצחוק. "שידורי המהפיכה" קידשה את השטות, שמה אותה במרכזה והפכה אותה לאמנות של ממש. אסי כהן וגורי אלפי, לימים שניים מהאנשים הכי מצחיקים בישראל, נמצאים כאן בשיא הרעב שלהם, וזה ניכר. עונה אחת בלבד, רק שמונה פרקים, אבל עם שפע מערכונים נפלאים וציטוטים שתזהו עד היום, מדובר באחת התוכניות הכי מהנות שהיו כאן. ולא פחות חשוב מכך, כזו שלא פחדה להיות לא פוליטית, ולהתמקד אך ורק בלהצחיק אתכם. חסר לנו כאלה.

15. שוטטות

"שוטטות", כמו כמה וכמה סדרות ברשימה הזאת, הייתה תוצר של נכונות מסוימת לנסות דברים חדשים בטלוויזיה המסחרית, נכונות שפחות או יותר הסתיימה עם תחילת עידן הריאליטי. סדרה מוקומנטרית פרועה עם גרוב מאולתר, שעוקבת לכאורה אחר צוות קטן המייצר תוכנית מגזינית לערוץ קהילתי, עם שלל סלבז בתפקיד עצמם. אסף הראל, אורי גוטליב וארז בן הרוש גילמו שלישיה קומית מופתית, אידיוטית ומקורית להפליא שהקדימה את זמנה מבחינה סגנונית והיטיבה לתפוס את רוח הוואנאביזם שנשבה באותם שנים במסדרונות הברנז'ה הטלוויזיונית. באורח נס, האקספרימנט הזה של אסף הראל שרד שתי עונות זוהרות וכולל כמה פרקי מופת נשכחים (הפרק עם ישראל פוליאקוב ויעל פוליאקוב, הפרק עם רון חולדאי (!) וגיל ריבה). איזה כיף היה פעם.

16. על הספקטרום

אוקי, אנחנו יודעים. ההגדרה לקומית אולי נמתחה מעט כאן, אבל הסיבה לכך היא שהסדרה היפהפיה של היוצרת דנה אידיסיס (לצד הבימאי יובל שפרמן) עמדה בזכות הטון הקומי העדין שלה. מבין הצילום היפה ורגעי הדרמה מכמירי הלב, עמדו אינספור רגעים קטנים של קריצות הומוריסטיות, סיטואציות אבסורדיות ודמויות שמצחיקות מבלי לדעת שהן מצחיקות, ומבלי לבעוט את הבדיחה לתוך הפרצוף של הצופה. ולא מעט, בזכות היכולת שלנו לצחוק איתם. מדמותו הנהדרת של ארז (אבי דנגור) שלא מפסיק לדבר על לעבור לדירה משלו, דרך האינטראקציה התמיד מצחיקה של דן דן (ניב מג'ר) ועד למפגש בין זוהר (נעמי לבוב) לרון (דור מוסקל), הסדרה נטענה בכח קומי שמבעבע מתחת לפני השטח מבלי לפרוץ בקול. רק על עצם ההליכה החדה הזו על החבל, היא ראויה להיכנס לרשימה הזו.

17. קופה ראשית

כבר כתבנו על "קופה ראשית" את הדברים שחשוב לומר עליה – זאת לא סדרה סאטירית ותפסיקו להעמיס עליה פרשנויות – אבל שווה להתעכב רגע על הקסם המיוחד שלה שנעוץ בעיקר בגלריית דמויות קומיות מרהיבה: אלו הן דמויות שאינן נופלות בסטריאוטיפים ולמעשה אדישות לסטריאוטיפים, דמויות עגולות עם חיים שלמים שכל אחת מהן ראויה לספין אוף ויכולה לשאת אותו על גבה. אנחנו לא צוחקים על כוכבה, על ראמזי, על ניסים ועל שירה. אנחנו צוחקים איתם. טוב, על שירה אנחנו כן צוחקים אבל הבנתם את העיקרון. "קופה ראשית" היא גם כל מה שרצינו מסיטקום-מקום-עבודה אבל העומק של הדמויות והישראליות שלהן נותנת לסדרה את האדג' שלה. וחוץ מזה רק על האופן שבו היא שרדה שלוש עונות בשלושה ערוצים שונים מגיע לה מקום ברשימה. זאת סאטירה על התעשייה.

18. אבודים באפריקה

מדי פעם אנחנו צובטים את עצמנו כדי להיות בטוחים שהסדרה הזאת הייתה באמת, וזה קצת כואב ועדיין לא משכנע אותנו שהסדרה הזאת הייתה באמת. סיפור המסגרת עוסק בחברת אופנה שמצלמת מדי עונה קטלוג בלוקיישן אקזוטי אחר בעולם, כשהפעם נופל הפור על אפריקה. צחי גראד, מעיין בלום, רותם סלע ושרון שטרק הם קאסט אדיר  וכיפי, הסאטירה על עולם האופנה חדה למדי והקומדיה הזויה כמו שפעם ערוצי נישה היו מרשים לעצמם. הסדרה שודרה בערוץ יס קומדי, חמישה פרקים בלבד, נצפתה במקור על ידי מעטים ונשכחה מעט. זה חבל, כי זה בדיוק סוג המקוריות שקצת חסר כאן בשנים האחרונות.

 

19. חזרות

שנדבר על הפיל שבחדר? שקלנו לתת לכתם הרציני שנדבק לאחד מיוצריה, ארז דריגס, להשפיע על הבחירה, אבל אז החלטנו שזה לא ראוי לגזול מנועה קולר את הישגה – סדרה קטנה על עולם קטן וברנז'אי שכולה עיסוק עצמי של שחקנים. על פניו, לא סדרה שאנחנו, הקהל או אף אחד חוץ מהשחקנים עצמם יאהב. בפועל, הכתיבה החדה, העלילה המסקרנת ומבנה הסיפור הפנימי שמהדהד את החיצוני בנו יצירה מזוקקת שמבחינות מסוימות, אנחנו שמחים שנשארה ללא עונה שניה כי מכאן אפשר רק לרדת. חוץ מזה, אנחנו מעדיפים לזכור את אגם רודברג נפלאה כמו שהיא היתה בעונה הזו.

20. רמזור

"רמזור" נכנסה לרשימה הזאת תוך שמי שמתעקש עליה מסתכן בנידוי חברתי ושיימינג, אבל האמת היא שעם ההצלחה שלה באמת קשה מאוד להתווכח. במיטבה הייתה "רמזור" של אדיר מילר ורן שריג סיטקום יחסים יעיל ושנון שהצליח לא להעליב את האינטליגנציה של הצופים. במדינה שבה "סברי מרנן" היא סדרת סיטקום אהובה, זה הישג לא קטן. עלילותיהם של חפר ואיצקו כבר חקוקות בדברי ימי הישראליות, אבל ההישג האמיתי כאן הוא ברמת התעשייה: 4 עונות, 51 פרקים, רייטינג בשמיים. כל תעשיית טלוויזיה צריכה שבבסיס הפירמידה שלה יהיו סדרות סיטקום נאותות, יעילות ומאוד אהובות כאלה. "רמזור" סללה את הדרך לגל של סדרות שבמרכזן סטנדאפיסט ועלילה המבוססת פלוס-מינוס על חייו. אף אחת מהן לא עשתה את זה טוב כמוה.

 

https://www.youtube.com/watch?v=K-Ru6Lbf8Nc