תל אביב חוזרת: אוכל הרחוב והשווקים שהעיר לא יכולה בלעדיהם

חומוס אבו חסן 

במקום אחר ובזמן אחר על הקיר באבו חסן היו זוהרים שלושה כוכבי מישלן. החומוס המיתולוגי הוא לא פחות מאשר יצירת אמנות ששווה להסתכן בשבילה אפילו כשיפו בוערת, דבר שכיח מדי בשנים האחרונות. פיתה חמימה וניגוב בדוך הם מהסמלים הבלתי מעורערים של תל אביב־יפו, אף שלפעמים כולנו נוטים לשכוח את העיר שבקצה המקף.
אבו חסן

"אם הקהל לא יגיע לא נשרוד. אם הוא יגיע לייף גואוז און". רותי ברודו מתניעה מחדש את האימפריה. עכשיו היא מחכה שתבואו. ריאיון 

ג׳סמינו

עמידה בתור המטורלל של ג'סמינו היא חוויה שכל אדם חייב לעצמו לפחות פעם אחת. מה שבעיניים מסוימות עלול להיתפס כסופ נאצי מקומי, מתברר דרך משקפיים ורודים כהזדמנות לפגוש אנשים ולנהל שיחת פנים אל פנים, לא דבר של מה בכך בימי פוסט סגר. בסוף ההמתנה מחכה הגביע הקדוש – פיתה רכה ואוורירית המתפקעת מרוב בשר, ירקות ורטבים, שמהונדסים במומחיות להשגת אימפקט מושלם בכל ביס. שמו של דוכן הבשרים המיתי כבר פרץ את גבולות העיר, אך הוא היה ונשאר סמל בלתי מעורער לבליינות תל אביבית.
ג'סמינו

הקוסם 

כדי לקרוא לעצמך הקוסם עליך להיות מצויד באמונה אינסופית בצדקת הדרך ובמוצר שעל ייחודו ואיכותו אין עוררין. לאריאל רוזנטל, הקוסם בה"א הידיעה, יש כל אלה במנות גדושות בצירוף קבלות: תור אינסופי, ים של לקוחות מרוצים ומקום ראשון ברשימת המסעדות שבהן שפים הכי אוהבים לאכול, לפי משאל שערכנו בעצמנו. 

הקוסם החל את דרכו כדוכן קטן לפלאפל ולסביח. בעזרת אותה אמונה וגיבוי מכל מי שטעם הוא התפתח לכדי מעצמת אוכל רחוב, ולזכותו ייאמר שבדרך דבר לא התפספס, בניגוד לעסקים רבים שגדלים ומתחילים לזרוק ז*ן. תערובת לכדורי הפלאפל שנטחנת כל 40 דקות כדי לשמור על טריות ועל רעננות, דגים מספק יוקרתי ותהליכי חקירה ופיתוח שמניבים מנות מבריקות הם מסימני המקום המובהקים. 

לא בכדי חתום רוזנטל על "חומוס" (עם אורלי פלאי־ברונשטיין ודן אלכסנדר) – אנציקלופדיה עבת כרס באנגלית, בערבית ובעברית הבוחנת את מקורותיו ההיסטוריים של הממרח המיתולוגי. כל דבר שהקוסם עושה מאופיין במקצוענות עד קצה הפיתה, וזו הסיבה שאין עוד אחד כמוהו בעולם.
הקוסם 

בינו / דוקטור שקשוקה 

בכל פעם שטקס פרסי האוכל מתקרב, פרס מפעל חיים הוא האגוז הקשה ביותר לפיצוח. שמות עולים ונופלים, אך כשמגיע השם הנכון כולם יודעים שבום, הצלחנו. בטקס לסיכום שנת 2019 הוענק הפרס לבינו גבסו, דוקטור שקשוקה בשבילכם, בתחושה שנעשה סוף סוף צדק עם האיש והמוסד. הרומן של גבסו עם המטבח המקצועי החל בגיל 10, כשעבד במסעדה של הוריו בכיכר השעון ביפו. 

"מהיום שנולדתי אוכל הוא הזהות שלי, אני מוכן אפילו להאכיל אנשים בחינם. הלוואי שיכולתי להאכיל בחינם, זה החלום", הוא פירט אז במילים את המוטו המנחה אותו לאורך כל הדרך. ואכן מסעדת דוקטור שקשוקה ביפו היא בית מזמין ופתוח, שמשקף את הלב הקשוב של של בעליו. כשאורחים התלוננו ששקשוקה כבר אינה מספיקה (מי אתם, אנשים מוזרים?), גבסו נכנס למטבח והכין שווארמה שזכתה למחמאות מלא פחות מאשר שאול אברון, השכן מיועזר הסמוכה. 

שרי אנסקי, רפי כהן, אלי לנדאו, הילה אלפרט ועוד ענקי מטבח רואים בדוקטור שקשוקה אושיית קולינריה מן המניין, פרופסור לאוכל שורשי ולא מזויף ואדם רגיש ונדיב. הקורונה אמנם גרמה לסגירת המסעדה בשדרות רוטשילד, אך את מקומו של הדוקטור בלב הפועם של תל אביב אף אחד לא יוכל לקחת.
ד"ר שקשוקה

איציק ורותי

מספר פעמים בשנים האחרונות חשבנו שאיציק ורותי לא ישרדו את המשבר. פעם המקום הקטנטן בשנקין היה סגור בשעת הבוקר הכי עמוסה שלו, עם רק שלט שמסביר שדודי ושולי יצאו לחופשה ויחזרו בעוד חודש. פעם אחרת גילו דודי ושולי שעומר מילר, מבקר קבוע שלהם, העתיק את סנדוויץ' סלט הביצים המפורסם לסניף של סוסו אנד סאנס ומוכר אותו במחיר של פי כמה. מילר קרא לזה מחווה, דודי ושולי קראו לזה מה שזה – גניבה. ואז הגיעה הקורונה והסנדוויץ' של איציק ורותי נסגר לתקופה הארוכה ביותר שלו מאז שנפתח.

דודי, הבן של איציק המקורי, ממשיך את דרכו ביחד עם אישתו והם שומרים על המקום כפי שהוא היה עוד בשנות החמישים. המתכונים בדיוק אותם מתכונים. שעות הפעילות נשארו מאותם שנים ולכן מוזרות בכל קנה מידה תל אביבי – השניים פותחים בארבע בבוקר ואם תגיעו בתשע רוב הסיכויים שתסתפקו במה שנשאר. אין עוד מקום בתל אביב שנשאר קפסולת זמן משמחת כמו איציק ורותי. סלט הביצים שעומר מילר ניסה להעתיק לעולם לא יהיה אותו דבר בסניף המפונפן של הסוסו. עדיף לקום מוקדם ולעמוד בתור התמידי של איציק ורותי בשביל לקבל את סנדוויץ' סלט הביצים שאין לו שום תחרות. אם תגיעו מוקדם מספיק אולי תוכלו אפילו לנסות את הספיישל היומי, שהוא ספיישל כבר חמישים שנה. אם לא תקומו בזמן, תאלצו להסתפק בנקניקיה וגזוז, שמוגשים רוב היום. וביום הכוונה היא שב-11 בבוקר מתחילים כבר לקפל את העסק. 

איציק ורותי היא החנות שהאכילה את שנקין על כל גלגוליה, עד לגלגול הנוכחי והדי אנמי שלה. מזל שהם הצליחו לשרוד עוד משבר, בתקווה שהם ימשיכו להגיש סנדוויצ'ים מושלמים וסיפקו הצצה למי שרוצה להבין מאיפה הטעם בתל אביב התפתח במשך כל כך הרבה שנים.
איציק ורותי

שוק התקווה

שוק התקווה של אחרי הקורונה הוא מקום הרבה פחות שמח. כמובן שהמכה הכלכלית הכתה בשכונת התקווה, אבל המכה המורלית קשה אפילו יותר – סוחרי השוק, המקום שאליו מגיעים כל הפוליטיקאים מהימין לעשות סיבוב בחירות ולקבל את אהדת הקהל הכי שמח בתל אביב, נאלצו לראות את איקאה נפתח הרבה לפני השוק שלהם. שוק התקווה הוא השוק האמיתי האחרון בתל אביב, הוא משרת בעיקר את אנשי השכונה ומכיל כמות פחותה משמעותית של תיירים שרק טועמים, סיורי אוכל ומסעדות שוק מפונפנות. למעשה, ישנה רק מסעדת שוק אחת, הקוביה, שעדיין לא פתחה חזרה. כל זאת למרות ששוק התקווה רחב מאוד ויחסית לשווקים ישראלים אפשר לשמור בו על ריחוק מסויים. הממשלה התמהמה בלפתוח את השווקים או לספק פתרונות מספיק טובים לבעלי העסקים שכה נפגעו. ועד שימי שישי השמחים בסלוף לא שבים, השמחה לא תשוב לעיר.

שוק הפשפשים

נכון שלמעט יועזר ז"ל וד"ר שקשוקה יבדל"א (ראו הרחבה) שוק הפשפשים אינו נחשב יעד קולינרי מובהק, אך אנו בכל זאת אוהבים אותו. אך יש בו חן בכמויות גדושות, ברים ומסעדות שנשפכים אל הסמטאות הצרות, ואווירה מזרח תיכונית שמחה שתמיד כיף לחזור אליה.

שוק לוינסקי 

לאחר שעדרי תיירים הפקיעו את שוק הכרמל ומישוש עגבנייה נעשה משימה בלתי אפשרית (גם לפני הקורונה), קרנו של שוק לוינסקי עלתה עוד יותר, אם זה בכלל אפשרי. הרחובות הקטנים, שלאחרונה נפער במרכזם מדרחוב מבורך, משרטטים תמהיל מאוזן של חנויות ומקומות בילוי שוקקים: הגזוז הצבעוני של בני, המעדניות המופלאות של חיים רפאל (ראו ערך) ויום טוב, דלידה ופיצה לילה, מסעדות פרסיות אותנטיות והחמארה של בני המקלל שממשיכה לבעוט גם כשהמנוח כבר אינו איתנו – כולם חלק מרקמה אנושית אחת חיה, אהובה ויקרה. עכשיו רק נותר להתפלל ששוק לוינסקי לא ישתנה לנו.

חיים רפאל 

שנים טרם היות הדליקטסן של רותי ברודו, תפסה המעדנייה של חיים רפאל את משבצת המקום עם הדברים הכי טעימים בעיר. לקרדה אמיתית ופסטל תרד, זיתי קלמטה וגבינת פטה אמיתי מיוון, עלי גפן ממולאים וחמוצים מתוצרת בית עמדו מגובבים זה לצד זה במערת אלאדין לגרגרנים. גם כיום, כשמעדניות פזורות בכל העיר, שומר המוסד הוותיק על מעמדו ועל אותו טעם של פעם שאין באף מקום אחר.
לוינסקי 36 תל אביב, 5185975־03

שוק הכרמל

מרוב אהבה לשוק הכרמל, גם אם תעירו אותנו באמצע הלילה נדע לדקלם בעל פה שמות מקומות אוכל שפועלים בו. וזו אינה משימה קלה כלל וכלל, כי מדובר במרכז קולינרי תוסס ועמוס שמשתנה כל הזמן ואינו נח לרגע. פיתות שמיימיות בכרמל ובפנדה, לאפה בדרקסלר וקבב פלאס שום במיטש, בוריקה־בוריקה־בוריקה, כריך דייגים וספוליאטלה מושלם (חפשו אותו בפיצה שוק), דוכנים תאילנדים וארפה מוונצואלה – אין עוד מקום בארץ שבו אפשר למצוא ייצוג עשיר, מטורף וצבעוני כל כך של אוכל רחוב מכל העולם. 

אלא שאם שואלים את הסוחרים, הצלחת שוק הכרמל היא בעוכריו. מסעדות ודוכני אוכל תופסים את מקום הירקניות והאטליזים ואפילו החתול של אינעל העולם מודאג. עדרי תיירים נוהרים לאורך הרחוב הראשי והופכים את ההליכה בו למשימה מאתגרת, בעיקר לקראת סוף השבוע. טוב למסעדות ולדוכנים, פחות לסוחרים ולקונים. לתבשיל המבעבע ממילא נוספו תכניות לשיפוץ שהכניסו את השוק לתזזיתיות ויצרו חזית מול העירייה, וכמובן הקורונה – כעת כבר אי אפשר למשש בידיים וצריך לסמוך על טוב לבם של המוכרים (ובהצלחה לנו עם זה). ייתכן שבעוד כמה שנים ייראה שוק הכרמל  אחרת, אך הוא יישאר תמיד ספוט תל אביבי בנשמה.