התקשורת הישראלית חצתה את נקודת האל חזור. לא תהיה לה תקומה

אתם עכשיו באפלה. אתם לא יודעים מה קורה סביבכם. אתם אולי שומעים את הדי הפיצוצים ואת זעקות הכאב והשכול, אבל אולי אתם רק מדמיינים את זה. אתם חושבים שיש לכם מושג מהמתרחש, כי אתם נכנסים לאתרי חדשות ורואים את כל האקטואליה בטלוויזיה, כי אתם מתווכחים על זה עם חברים ברשתות, כי אתם מקפידים על חיבור למציאות. זאת אשליה. אם אתם חיים בישראל וניזונים מהתקשורת הישראלית כדי לעצב את תמונת המציאות שלכם, יש סיכוי גבוה מאוד שאתם עיוורים שאינם מודעים לעיוורונם. חשוב שתדעו שזאת לא אשמתכם.

>> קול הרעם מנווה אילן: בקשת 12 אסור לשאול שאלות על המלחמה
>> רק ככה נראה ניצחון. שמישהו יכריח את נתניהו לצפות בסרט הזה

הציבור הישראלי הוא קורבן של לוחמה פסיכולוגית מסיבית שמופעלת נגדו על ידי המדינה שלו. מאז טבח שבעה באוקטובר מופעל כאן קמפיין השפעה אינטנסיבי באמצעות כל ערוצי המדיה האפשריים, שמטרתו הבלעדית היא לאפשר את המשך שלטון ממשלת המחדל ואת הישרדותו של ראש ארגון הפשע. אבל פרשת ה"בילד" ופרשת קטאר הן רק קצה הקרחון של הבליץ התודעתי הבלתי-פוסק שמופעל על אזרחי הארץ הזאת כבר 15 שנים לפחות, והעיתונות שהייתה אמורה לעצור ולחשוף את המתקפה היא זו שנכנעה לה ראשונה. החשיפות העיתונאיות של העשור האחרון, מפרשת הצוללות ועד לפרשת יונתן אוריך, הן רק אבנים קטנות בפסיפס עצום של שחיתות ופגיעה באושיות הדמוקרטיה הישראלית ובביטחון המדינה. בפריים טיים אין מי שיעז להרכיב את התמונה הגדולה.

במשך שנים ניסו מבקרי תקשורת רבים, ואני ביניהם, לחשוף ולצלוב את הכשלים של מערכות החדשות הגדולות בישראל. את הכתבים המדיניים העלובים שמהנהנים כמו כלבלבי דשבורד על סיפונו של "כנף ציון" ומהדהדים ללא בדיקה וקונטקסט כל חרטוט של "גורם בכיר". את הכתבים הצבאיים שסיפחו עצמם לכוחות צה"ל. את הפרשנים והפאנליסטים יודעי-הכל שאינם מפסיקים לטעות בתחזיותיהם וממשיכים להתנבא כשוטים שהם ללא כל השלכות על המשך דרכם המקצועית. את העורכים והמנהלים שמנרמלים שחיתות ופשיזם וסוגרים עם השלטון דילים של שוחד תקשורתי מעל ראשו של הציבור. את השופרות שהושתלו בכל תוכנית ובכל פאנל כדי לדקלם דף מסרים של אדם אחד. כל זה השתנה בשבעה באוקטובר ובמהלך מלחמת השולל האינסופית שהגיעה בעקבותיו. ועכשיו כבר מאוחר מדי.

במהלך המלחמה, וביתר שאת מאז חידוש המתקפה על עזה בחודש מרץ האחרון והמתקפה על איראן בחודש שעבר, חצתה התקשורת הישראלית את נקודת האל חזור. עכשיו התקשורת הישראלית לא אשמה רק בכניעה לדיקטטור מקיסריה ובנרמול שלטונו הרקוב על מחיר הדמים שלו, ולא רק בסלילת הדרך עבור איתמר בן גביר והכהניזם אל הפריים טיים במחיר ריסוק החברה הישראלית, ולא רק בהסכמה שבשתיקה להפיכה המשטרית ולחיסול הדמוקרטיה. עכשיו אנחנו במשחק אחר לגמרי. במסגרת הסיקור האינטנסיבי של המלחמה התנתקה התקשורת ממחויבותה לציבור ועברה לשרת את המשטר ואת הנרטיבים שלו בהצדעה, תוך כדי שחלקים נרחבים בה מעודדים פשעי מלחמה ומעלימים מידע קריטי מאזרחי ישראל בזמן מלחמה.

קל מאוד לסמן ולהאשים את ערוץ 14, שהפך תוך כדי המלחמה וכמעט מיומה הראשון למהדורה יהודית גאה של רדיו רואנדה. פשעי המלחמה שבוצעו בעזה הם הרי הגשמת הפנטזיות של תשושי המוח שיושבים באולפן הרעל. אבל קריאות למחיקת עזה והשמדת העזתים (דוקטורינת "אין חפים מפשע בעזה") נשמעו בימי המלחמה הראשונים גם בערוצים השפויים כביכול וגם על ידי עיתונאים מהמיינסטרים הליברלי. אז תגידו, בסדר, כולם היו אז באווירת ח'רבו דרבו. אלא שהזמן החולף והעובדה שהקריאה "למחוק את עזה" הפכה במהלכו לתוכנית הפעולה הרשמית בשטח, מסירים מכל הערוצים ומכל המערכות את ההגנה הזאת. ובעוד רוב מוחלט ומכריע בציבור רוצה בהחזרת החטופים, סיום המלחמה, הקמת ועדת חקירה ממלכתית ויציאה לבחירות – התקשורת בחרה צד. וזה לא הצד של הציבור.

התמיכה בהחזרת החטופים וסיום המלחמה היא קונצנזוס נדיר בחברה הישראלית, אבל באולפנים תשמעו מדי ערב על לופ דיונים מלומדים על "מחיר העסקה" כאילו מדובר במחלוקת שקורעת את העם. זה רק חלק קטן מקמפיין הגזלייטינג שמופעל על הצופים בכל הכוח, שאת להיטיו הגדולים – "רק לחץ צבאי יחזיר את החטופים" ו"אנחנו כפסע מהניצחון המוחלט" – אנחנו מזמזמים כבר יותר משנה בזמן שעוד ועוד חטופים מתים בשבי וחיילים נופלים בקרב. רימו אותנו. הונו אותנו. והתקשורת הייתה שחקן מפתח בהונאה המתמשכת הזאת. המציאות היא שהחטופים הוקרבו עבור החזון המשיחי של קואליציית החורבן, שמטרתה התיישבות מחדש בעזה וגירושם או השמדתם של שני מיליון איש, ואף אחד לא טרח לספר את זה לציבור. בעיקר לא האנשים שזה התפקיד שלהם.

במקביל, ותחת ההתמסרות לאג'נדה הביטחונית המוכתבת על ידי השלטון, נמעים באולפנים מעיסוק ביקורתי קבוע ומתגלגל בהפקרת המפונים, הפקרת פגועי ההלם, הפקרת האזרחים ליוקר המחייה וקריסתן המתמשכת של מערכות החינוך, הבריאות, המשפט, ביטחון הפנים והתחבורה. התקשורת אינה עוסקת בעובדה שגם כמעט שנתיים אחרי המחדל הגדול בתולדות המדינה, הממשלה אינה מתפקדת בשום אספקט של חיי האזרחים. גם המציאות הזאת מוסתרת מעיניי הציבור. היא מבליחה מדי פעם בכתבות צרכניות ומגזיניות או בתחקיר נקודתי מהדהד, כמו אוסף של אנקדוטות, אבל אין עורך שיחבר את כל הנקודות. כך מסווה ערפל הקרב את קריסתה הפנימית של המדינה. הרבה אנשים הולכים להיות מאוד מופתעים כשהוא יתפזר והם יגלו שלמרות הניצחון הגדול הכל הרוס ומפורק. הם לא ראו את זה בחדשות.

הסתרת המציאות מהציבור הישראלי, כפי שהיא מתבטאת בהרחקתו מהמתרחש בעזה, היא פשע מלחמה בפני עצמו. ישראלים נדהמים בימים אלה מהשנאה והתיעוב שהם נתקלים בהם בחו"ל, כי הם לא רואים את אותה המציאות שכל צופי הטלוויזיה בעולם רואים. הפער הזה בתפיסת המציאות הופך את הישראלי לנכה ומצורע בעולם ומסכנת את ביטחונו האישי. הרבה לפני שמדברים על ג'נוסייד ועל טיהור אתני, צריך לשאול את ערוצי המדיה הגדולים בישראל מדוע הם מסתירים מצופיהם את פשעי המלחמה שמתבצעים בשמם, את הירי "להרחקה" שהרג מאות עזתים במרכזי חלוקת המזון "ההומניטריים" שאין עבורם מספיק מרכאות בעולם, את הרג אלפי הילדים, את חיסולם של כל בתי החולים, את שיגורי הטילים על שוכני אוהלים, ואיך לדעתם זה משרת את הציבור. לא שתקבלו תשובה.

במדינה דמוקרטית, תפקידה של העיתונות הוא לעמוד על האינטרס הציבורי, לבקר את השלטון ולחשוף את העובדות בכל דרך חוקית אפשרית. בישראל נותר רק גוף עיתונאי אחד שעושה את זה באופן קבוע ושיטתי, וזה עיתון "הארץ", וניסיונות החיסול נגדו רק התחילו. במצב עניינים כזה, ביקורת התקשורת מתייתרת וזה הופך להיות עניין למומחים במשפט בינלאומי. ברחבי אירופה כבר יש מי שאוספים רשימות שחורות של אנשי תקשורת ישראלים שתמכו בהרעבה, גירוש והרג חסר אבחנה של אזרחים, והרשימות האלה יהפכו מיד אחרי המלחמה לקמפיינים בינלאומיים ולתביעות משפטיות, ועורכים בכירים רבים בקשת 12, רשת 13, כאן 11, "ידיעות אחרונות", "וואלה" ושני ערוצי התעמולה יצטרכו לבדוק את עצמם לאחור היטב כדי להבין עד כמה גבוה הסיכוי שגם הם עצמם יככבו בהם.

בגידת התקשורת הותירה את אזרחי ישראל ללא עיניים, בלי שהתרחשויות מרכזיות יתווכו להם, והסיבות לכך כבר לא באמת משנות. בין אם זה שוחד פוליטי, עצלות מקצועית או פטריוטיות מזויפת – אין תקומה מהבגידה הזאת בשליחות הציבורית ובעקרונות המקצוע. אם יום אחד יבואו מי שיכולים לתקן את המקום הזה, הם יצטרכו לבנות גם את העיתונות מחדש. ועד אז? כולנו באפלה, מחכים להתנגש בקיר המציאות.