טיים אאוט timeout

אין כאן מישהו מבאר שבע: הגל החדש של הסטנד-אפ הישראלי

| מאת: ניר גורלי

תסריטאים, עיתונאים וגם אנשי היי־טק – בזמן האחרון נראה שכולם רוצים להיות סטנדאפיסטים ולדקלם את הסטטוסים המבדרים שלהם מול קהל אמיתי. מסע בעקבות המצחיקנים החדשים של תל אביב

  • https://static2.timeout.co.il/media/2014/06/sizes/BEN_0505-H_wo_680_382.jpg
אריאל ויסמן בערב "כל מה שמצחיק בעולם". צילום: בן קלמר

נפתח במשחק אסוציאציות. מה הדבר הראשון שעובר לכם בראש כשאתם חושבים על סטנד־אפ? אם זה פרצופו המופתע תמידית של שלום אסייג, כנראה פספסתם את אחת התופעות הבולטות ביותר של השנתיים האחרונות. אם זה דווקא שמו של לואי סי.קיי, אז הלב שלכם אולי במקום הנכון, אבל אתם צריכים לצאת יותר מהבית. אמנם שני הגברים המקריחים בגיל העמידה מחזיקים באותו משלח יד, אבל נדמה שעבור קבוצה הולכת וגדלה של תל אביבים תהום פעורה ביניהם. מדובר בצעירים, שלא מעט בזכות סי.קיי, גילו שאפשר לעשות סטנד־אפ אחר: אלטרנטיבי, קיצוני, גס ובועט, ובניגוד לכל התחזיות הטכנולוגיסטיות הקודרות, בחרו לצאת מפייסבוק ולנהל אינטראקציה אנושית עם קהל בעולם האמיתי. 

בימים אלו מסתובבות בעיר לא פחות מארבע קבוצות סטנד־אפ: “ערב הסטנד־אפ המקורי", “הערב סטנד־אפ הזה", “ערב הסטנד־אפ הניסיוני" ו"כל מה שמצחיק בעולם", שכוללות יחד יותר מ־20 חברים קבועים ועוד רבים מתחלפים. בסטנדאפיסטים החדשים אפשר למצוא תסריטאים, קולנוענים, עיתונאים וגם אנשי היי־טק. המשותף לכולם: הרצון והאומץ לעמוד על במה ולהצחיק.

את דרכי אל לב סצנת הסטנד־אפ התל אביבית עשיתי דווקא דרך חיפה. המופע שהתקיים בחודש שעבר בסינקופה, הוכיח שגם אם בתל אביב יש תחרות סמויה בין הקבוצות, כלפי חוץ החברים מפגינים חזית מאוחדת (“נבחרת ישראל", כמו שהם קוראים לזה). בערב הופיעו עמית הרשקוביץ, עמית קלינג, לילך ברנע לשם, שי רינגל ושיר ראובן מקבוצת “ערב הסטנד־אפ המקורי", תם אהרון ודור כהאן מ"הערב סטנד־אפ הזה" ודור צח שהגדיר עצמו כפרילנסר. בדרך לחיפה שוחחתי עם קלינג, 28, קולגה לשעבר ועיתונאי שעורך באתר i24, וכותב לעתים ב־Time Out. זו הופעתו השביעית בסך הכל, אבל לא הפעם הראשונה בחייו על הבמה. בעבר הנהיג להקת פּאנק, והוא מוצא דמיון לתקופה הנוכחית בחייו. “כשהייתי בלהקה הייתי לגמרי בתוך זה אבל ידענו שיש לנו אפיל מאוד מוגבל", הוא מספר. “רצינו להישאר להקת Pאנק רועשת וידענו שהמקום הכי גדול שנמלא זה לבונטין. לא הייתה ציפייה להגיע לבארבי". 

לקלינג אולי אין שאיפות להשתלב בתעשייה, אבל הוא לא בהכרח מייצג את הקבוצה שחלקה כבר השתלב בה היטב. “בסיפור הסטנד־אפ האמריקאי הקלאסי אתה מתחיל על הבמה ואז מגיע לכתוב באחת התוכניות, כאן יש כאלה שעושים את המהלך ההפוך", הוא מתאר את הסיטואציה המוזרה של הסצנה הישראלית שבה כותבים קומיים ותיקים מגיעים אל הבמה בשלב מאוחר יחסית. “לילך ברנע לשם כותבת ל'מצב האומה', ורק אחר כך התחילה לעלות על הבמה. כשהיא התחילה לכתוב לא הייתה סצנת סטנד־אפ להשתלב בה".

ימי התום

מי שפתחה את הדלת לגל החדש של הסטנד־אפ היא ללא ספק הקומיקאית תום יער. כמעט כל מי שהתראיין לכתבה ציין אותה כמי שנתנה לו את ההזדמנות הראשונה להופיע, בין שבאופן מוחשי כשהזמינה אותו לערב שלה, או כהשראה, כשהוכיחה שהחלום הזה אפשרי. “ראיתי את ערב הסטנד־אפ שלה וזה היה נראה לי משהו שמגניב לנסות", אומר אריאל ויסמן, 27, תסריטאי, אושיית פייסבוק וחבר בקבוצת “כל מה שמצחיק בעולם". אמרתי ‘מה, אני אלך לקאמל קומדי קלאב? לקהל של שחר חסון שלא יבין אף בדיחה שלי? ופתאום צץ משהו עם אנשים כמוני שהיו בראש שלי".

“הייתי שליח של אוכל סיני והיה לי משלוח לתום", נזכר ירמי שיק בלום, 27, קולנוען וחברו לקבוצה. “עניין אותי סטנד־אפ וראיתי ביוטיוב את הדברים שהם עושים. אמרתי לה שגם אני רוצה לעשות סטנד־אפ. זה נראה לה נורא מוזר שהשליח מבקש להצטרף. סיפרתי לה שכתבתי בפנזין ‘קשקושי תחת', והיא הכירה את זה. היא אמרה שזה מצחיק והזמינה אותי".

ירמי שיק בלום בערב "כל מה שמצחיק בעולם". צילום: בן קלמר

ירמי שיק בלום בערב "כל מה שמצחיק בעולם". צילום: בן קלמר

ויסמן ושיק בלום שייכים לגל הראשון של הסטנדאפיסטים החדשים, שמזוהה עם הערבים שארגנה יער. תם אהרון ודור כהאן, שניהם בני 24 וחברים בקבוצת “ערב הסטנד־אפ הזה", הם תוצר של הגל השני. “בהתחלה עשינו במות פתוחות בקאמל וזה רק גרם לנו להתקרב לסצנה האלטרנטיבית", מספר אהרון, “אתה רואה שם את כל הגזענות והסקסיזם בסטנד־אפ ואותנו זה פחות הגניב, ואז ראינו את תום יער והחבורה עושים משהו שונה לגמרי". וכהאן מוסיף: “היינו מגיעים לזה עוד לפני שעברנו לתל אביב. זה פשוט היה מצחיק. אני לא זוכר שראיתי משהו כזה בארץ. זה יותר דומה לדברים אמריקאיים".

יער, בת 26, ארגנה משנת 2011 ולמשך שנה וחצי את “ערב הסטנד־אפ של תום יער". “כשהתחלתי קיבלתי הרמות גבה", היא נזכרת. “בערבים הראשונים היה קהל איכותי והתרגשתי מאוד שיש לזה אנשים, שיש רעב לדבר הזה. מה שקורה עכשיו מאוד משמח אותי. אם היום הייתי מתחילה היה לי הרבה יותר קל". 

לפני חצי שנה עזבה את הקבוצה (שהמשיכה בלעדיה תחת השם “כל מה שמצחיק בעולם") והעלתה בצוותא מופע יחיד בשם “ג'ורה של מלאך". היא עובדת על פיתוח סדרה מול קשת ובימים אלו היא משתתפת בסדרת הרשת “חזי חצי" שהפיקה גולדסטאר, לצד אסי ישראלוף מ"מה קשור". “קרוב לשנתיים יש לי מנהל, אבירם בוכריס, ויחד אנחנו מתווים דרך", מסבירה יער את המעבר מהקבוצה לקריירת סולו. “אבירם ואני עובדים על הגשר בין המיינסטרים לאינדי. אני לא שוליים וזה עדיין קשה. בשביל החבר'ה בקבוצות אני הכי מסחרית ואז אני הולכת לקשת ובשבילם אני הכי היפסטרית".

עקוב אחריי

בחזרה לסינקופה בחיפה. בקהל היו כ־50 אנשים. סקרן לדעת אם ההייפ הגיע גם לצפון, ניגשתי לשולחנות לברר אם מדובר בקהל מגויס מהבית או בקהל אותנטי. התשובה הייתה איפשהו באמצע. “אני חברה בפייסבוק של דור צח ותם אהרון", ענתה אלה מקריית חיים. “הם חמודים אז באתי. לא פגשתי אותם אף פעם". בכך בעצם היא ביטאה סוג חדש ומקובל של מערכות יחסים מקוונות בין “עוקבים־נעקבים". בקשר הזה, משתמשי פייסבוק כמו צח, אהרון, אריאל וייסמן ולילך וולך מספקים דרך הפרופיל שלהם מופע פרטי ומתמשך להנאתם של חבריהם ועוקביהם, שחלקם מעולם לא פגש בהם אך החליט לעקוב אחריהם במטרה אחת בלבד: להיות צופים בשורה הראשונה במופע חייהם המבדר (והחינמי, יש לציין).

אני שואל את אלה וחבריה מתי בפעם האחרונה הם יצאו למופע סטנד־אפ. כולם הצביעו על אחד החבר'ה והסגירו את העובדה שלפני שמונה שנים הלך למופע של אדיר מילר. הבחור הנבוך התחנן שאשאיר את המידע אוף דה רקורד. בחור אחר שישב איתם הודה שלפני ארבע שנים נכח במופע של אורי חזקיה, אבל לא שילם על הכרטיס כי זה היה חלק מערב משתחררים של הגדוד. אני תוהה מה יש בקבוצה התל אביבית הצעירה ששבר להם את מחסום הסטנד־אפ וכולם עונים בגאווה ונחרצות שמדובר באנדרגראונד. “בהם אנחנו מאמינים", אומרת אלה ומסכמת: “ממש כמו שבמוזיקה היה את מייספייס, היית שומע שני שירים של זמר ואומר ‘וואלה אני אלך לראות אותו'. ככה זה עובד גם בפייסבוק".  

אריאל ויסמן אולי מוכר לרובכם מפרופיל הפייסבוק האקסצנטרי שלו שכולל הרבה הומור שחור והטרלה של משתמשי ודפי פייסבוק תמימים (אם חגי עמיר נחשב תמים). לויסמן יש כ־700 חברים ולמעלה מ־3,000 עוקבים ועבור מי שמתחבר לסגנון הקיצוני לפרקים, מדובר בהצגה הכי טובה ברשת. “הפייסבוק מאוד תרם לגל הנוכחי", הוא אומר. “שם אנשים באמת מבטאים את הצד המצחיק שלהם. לא בהכרח אנשים שרוצים שתהיה להם קריירה בזה, אבל שכן יש להם משהו מיוחד להגיד. פתאום צצים כל מיני מצחיקני פייסבוק כמו דור צח וניקו וואטס שאומרים ‘יאללה, גם אני אעשה סטנד־אפ'. אני חושב שזה מדהים".

“גם הפייסבוק וגם הסטנד־אפ העלו לי את המוניטין", הוא ממשיך. “אני חושב שהופעתי בסך הכל חמש־שש פעמים, אני בשום צורה לא מקצועי, ואני מקבל טלפונים מכל מיני מערכות של תוכניות שאומרות שראו שהופעתי והזמינו אותי. התרבות בארץ כל כך דלה כרגע שכל בן אדם שעושה משהו הכי מינימלי יכול להצליח". כשאני שואל אותו אם בהופעות הוא מקבל תגובות תוקפניות, כפי שקורה לו לא פעם בפייסבוק הוא עונה שלא. “אנשים יותר נחמדים פנים מול פנים מאשר בפייסבוק. גם אני".    

קאמל קומדי כלום

נראה שאחת הסיבות לכך שויסמן וחבריו לא חטפו תגובות קיצוניות בהופעות היא העובדה שהם ממעטים לצאת מהעיר, או ליתר דיוק מגבולות האוזןבר בואכה הפסאז'. הם אמנם מתגאים בהופעות בחיפה ובירושלים אך בכל זאת נשמעים קצת מופתעים כשאני מזכיר להם שהקאמל קומדי קלאב שוכן בנחלת בנימין. 

“אני לא מרגיש שאני מופיע מול חברים אבל זו כן איזושהי בועה", אומר ירמי שיק בלום. “מתישהו הייתי מעוניין לחטוף קללות בנתניה", הוא מדגיש אבל מוסיף: “רובנו דילגנו על הקאמל. אני לא יודע אם זה טוב או רע". דור צח, 26, עיתונאי ב"כלכליסט", חושב שיש לזה סיבה טובה. “חשוב להתחיל מהבועה העוטפת. אלו דברים כל כך שבריריים. יש הרבה חוסר ביטחון וכל כך קל להזיז מישהו ברגע שהוא מופיע, לכן צריך להתחיל בסביבה מחבקת ולא לצאת החוצה ישר". ויסמן טוען שבסופו של דבר היה שמח לצאת להופיע. “השאיפה היא להגיע לקהל שהוא כל המדינה", הוא אומר. “הרי אנחנו מאוד שמחים שבאים 200־250 אנשים להופעה, אבל אנחנו יודעים שאלו אותם אנשים שבאים כל פעם. כמה כבר אפשר למשוך את זה?".

לרועי לוי, סטנדאפיסט כבר יותר מ־20 שנה והבעלים של הקאמל קומדי קלאב בעשור האחרון, יש דעה נחרצת בנושא. “יש בזה משהו נורא קליקאי", הוא אומר. “אם אתה בקליקה ואתה נגר, כמה כיסאות כבר יקנו ממך? בקליקה יש מערכת הגנה. זה להופיע מול אנשים שאוהבים אותך בלי לצאת לעולם". את קבוצות הסטנד־אפ החדשות הוא כלל לא הכיר ונשמע מאוד חשדן כלפיהן. “סטנד־אפ הוא לא עניין קבוצתי. זה נוגד את הקונספציה". אפשר להבין את הרגישות למקצוע של אחד הבודדים בארץ ששמר על הסטנד־אפ כמשלח ידו. “זה מקצוע רציני", ממשיך לוי. “אנשים עובדים בזה הרבה שנים. לחשוב שאפשר לקחת הצלחה במקום מסוים כמו פייסבוק ולהעביר אותה למקום אחר זו פנטזיה. יש במה פתוחה ומכאן יש מסע של עשור. זה ז'אנר נורא לא מוגדר, כל אחד תופס מיקרופון ואומר שהוא סטנדאפיסט. המעבר בין פייסבוק לבמה הוא בעייתי, אחרת כל הכותבים בארץ היו מופיעים". ובכן רועי, זה כבר פחות או יותר המצב.

"סטנד-אפ זה לא עניין קבוצתי". רועי לוי

"סטנד-אפ זה לא עניין קבוצתי". רועי לוי

לאריק שגב, תסריטאי כבר כ־20 שנה שכתב בין השאר ב"ארץ נהדרת" ואת הסדרה “אולי הפעם" והחליט להתנסות בסטנד־אפ לאחרונה – יש פרספקטיבה דומה אך גישה שונה לחלוטין. “זה נכון שהקבוצות מצחיקות בעיקר קהל תל אביבי, אבל גם בניינטיז זה התחיל בפיצרייה של דומינו בבן יהודה ובמועדון הקומדי בבית ציוני אמריקה", הוא אומר. “זה התחיל בקטן עד שבא הבום הטלוויזיוני. לעומת הסצנה בניינטיז, וזה יתרון בעיניי, אני חושב שהחבר'ה היום לא לוטשים עיניים לטלוויזיה. מאז שנות ה־90 נכנס אלמנט מאוד חשוב שזה האינטרנט. אם אני רוצה לעשות קטע אני לא צריך לחכות לחוזה טאלנט. אני יכול להעלות אותו ליוטיוב ולחכות שהתשובות יגיעו משם. הם עושים את מה שמצחיק אותם ואומרים ‘זה בסדר, אני לא חייב להתחנף אליכם. אני לא חייב לשרטט איזשהו קהל דמיוני'. ‘הקומדי סטור', עוד לפני שהם היו תוכנית טלוויזיה, הגיעו כל אחד עם דמות משלו ובכוונה פנו לקהל מסוים".


"הבעיה בניינטיז הייתה שהרבה מהסטנדאפיסטים עשו עוד מאותו דבר. תשאל אותי עכשיו מה ההבדל בין החומרים של שבי זרעיה וגיל ססובר? אני לא אדע. הם שיחקו באותו מגרש. תשאל אם יש הבדל בין לילך וולך לליאור אמסטרדמסקי? אגיד לך בטח! הם שני אנשים מאוד שונים. הגישה שלהם להומור היא שונה. וזה סטנד־אפ אמיתי. זה לא הילד המוכשר והמצחיק ממסיבת הסיום בבית הספר, אלא אדם שאומר ‘יש משהו שמציק לי, הכלי שלי הוא קומדיה, אני אעשה את זה ואנסה להשיג קהל'".

אישיות טלוויזיונית נוספת, שממש כמו שגב התפרנסה בדרך כלל מאחורי הקלעים, היא שרון קנטור. לאחרונה החליטה גם היא לעלות על הבמה לכמה ערבי סטנד־אפ משותפים עם השחקן אלון נוימן. "כבן אדם שעמד על במות בכל מיני קונסטלציות זה באמת הז'אנר הבימתי הטוטאלי ביותר", מספרת קנטור, שפרט להיותה כותבת קומית ("דאבל דייט", "רד בנד") צברה ניסיון בימתי כסולנית להקת The Girls. לפני כשנה וחצי התבקשה לכתוב מופע סטנד־אפ לטאלנטיות אחרות, שהדליק את החיידק. “ההופעה הראשונה הייתה בו זמנית מצמיתה ומשחררת, אבל ההופעות היו רובן מוצלחות", היא אומרת, “היו אנשים שנשבעו שאני צריכה להניח את כל 72 העיסוקים האחרים שלי ולעשות רק את זה". היא הופיעה עם נוימן שש פעמים, כולן מחוץ לתל אביב. "היה ערב אחד פחות מוצלח שבו אנשים מאוד לא רצו לשמוע על המוות הקרב ועל מחלות סופניות. האנשים שם חשבו שיש לי מבטא. תהום נפערה בינינו". שיק בלום מציין דווקא את הקהל הירושלמי כקשה. “הגעתי למסקנה שבירושלים הם צוחקים מאמצע הבדיחה ולא מהפאנץ'. יש דברים שלא עובדים שם. אולי כי אין להם ים".

עוד יבוא שלום עלינו

לילך וולך, 37, משמשת כסגנית עורך ומבקרת הטלוויזיה של וואלה! תרבות. את דרכה המאוחרת כסטנדאפיסטית התחילה כשהוזמנה להופיע בערב “ילדי הקומדיה" בבלום בר. לאחר מכן הצטרפה לקבוצת “הערב סטנד־אפ הזה". “עיסוק בהומור הוא משהו שמעניין אותי", היא אומרת. “חלק מהעניין בביקורת תרבות זה הרצון להתבונן מהצד על תופעות ולבקר אותן. מעניין אותי להגיד טוב או לא טוב על דברים, אבל יותר מעניין למקם אותם בקונטקסט תרבותי. זה פחות או יותר מה שעושים בסטנד־אפ. כשאני כותבת ביקורת אני יכולה לשלב הומור, אבל זה תמיד לשלב. בסטנד־אפ מותר לי להפוך את הכל להרבה יותר אישי. לשים את עצמי בעמדה חשופה ולהשתמש בכלי הכי אינטליגנטי שאפשר: הומור. חשוב שאנשים שעוסקים בביקורת ייחשפו לביקורת במובן הכי מיידי ואכזרי שלה, ואין דבר יותר מיידי ואכזרי מסטנד־אפ". 

באוקטובר האחרון “הסתבכה" וולך עם אחד מבכירי הסטנדאפיסטים בישראל – שלום אסייג וגדוד מעריציו. לאחר ביקורת קטלנית שפרסמה על סדרת הטלוויזיה שלו, “שנות ה־80", פרסם אסייג בעמוד הפייסבוק שלו סרטון יוטיוב של הסטנד־אפ שלה וכתב בין השאר: “בואו ותנו הצצה להומור גאוני וגבוה עד כאב". “באותה מידה הוא יכול היה לשים לינק לרסיטל האבוב הראשון שלי מגיל 7", מגיבה וולך. “זה היה ערב חובבים, בהופעה הראשונה שלי על במה, אבל אני העברתי עליו ביקורת והוא העביר עליי.  בסופו של דבר זה עשה לי יותר טוב מאשר רע".

“זה שייך להיסטוריה", אומר אסייג בתגובה. “אין לי שום דבר נגדה, אני טיפוס שמדפדף". גם כלפי הגל החדש של הסטנדאפיסטים הוא נשמע מפויס. “לנו הוותיקים אין בעלות על הסטנד־אפ. יש זרמים שונים עם קהלים שונים. כל עוד אנשים נהנים, אז בכיף. מה שראיתי בינתיים לא מספיק טוב כדי להגיע למיינסטרים. מצד שני, לא חייבים להגיע למיינסטרים".

חודש אחרי ההופעה בחיפה ונדמה שלמרות האפיל האלטרנטיבי, הפריצה למיינסטרים היא עניין של זמן. ניסיון להבין אם יש יריבות בין הקבוצות מעלה חרס. או שהאהבה באמת הדדית או שהתשובות מאוד דיפלומטיות. “אני בגישה שככל שיש יותר קבוצות ומפרגנים אחד לשני זה יותר טוב", אומר שיק בלום. “אני מקווה שמה שאנחנו עושים בז'אנר האלטרנטיבי יגיע למרכז ויקבל תשומת לב מהמיינסטרים". דור צח מוסיף: “אם אתה מצחיק אז יצחקו, אם לא אז לא. בזה זה מסתכם". וגם רועי לוי בסופו של דבר מודה ש"אם יש פאב עם במה, ועליה יש מיקרופון וכיסא – מישהו צריך לאייש אותה. העיר יכולה לאכול כמה סטנד־אפ שתיתן לה".

ערב הסטנד-אפ הניסיוני של איתי גל,  21.6, אוזןבר

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV1 on: 750d02952ce142a498