אלט ג'יי בישראל: רוק עצמאות פוגש את כנס בוגרי שנקר

מי אתם, אלפי הצעירים שהגיעו אמש להופעה של אלט ג'יי בלייב פארק זאפה בראשון לציון? איך יכול להיות שאתם מכירים את הלהקה הזו? כל מי שיש לו הרחבות באוזניים, ליפסטיק כהה או שהוא בדיוק רוקד עם חישוק – אל תענו לי, אני רוצה לשמוע את התשובות של הבחורים עם סנדלי השורש. איך זה שאתם זוכרים בעל פה גם את השירים שהם לא להיטים? כמה אלבומים אתם מורידים בחודש? כשהייתם בתיכון הלכתם לרוק עצמאות או שאת חוויית ההופעה ההמונית גיליתם רק יחד עם הסנובים, באינדינגב או בחו"ל? מי אתם ומה עשיתם לכל מה שאני יודעת על "צריכת מוזיקה בקרב צעירים"?

הרגילו אותי לחשוב שהדור החדש מעדיף סינגלים ולהיטים על אלבומים, אלקטרוניקה ופופ אלים ומסחרי על פני מוזיקה אווירתית ורכה. אני קוראת לאלט ג'יי "רכים" במלוא הכבוד: הרי זה מה שגרם לי לחבב אותם מלכתחילה. הם לא ממש אינדיטרוניקה ולא ממש פופ ובטח לא רוק ולא בדיוק שום דבר. זה רגש, רגש כמו שמרגישים אותו כשחולמים או נזכרים. זו מוזיקה שמתאימה לשני מצבי תודעה שונים מאוד זה מזה: מצד אחד אחלה מוזיקה להתמסטל איתה (מה הפלא שתור ארוך השתרך בדוכן שמכר וופל על מקל), מצד שני, זו מוזיקה של מעצבים גרפיים, עבור מעצבים גרפיים. מין שומר מסך מוזיקלי נעים וחכם, כזה שאפשר להתעמק בו אבל לא חייבים, שההרמוניות הקוליות בו כל כך נעימות שזה לא באמת משנה אם אלה מילים או סתם הברות.

צילום: אריאל עפרון

קראו עוד: מדריך ההופעות של קיץ 2015

לא סתם, ולא רק בגלל האריזה המעוצבת היטב של הלהקה, בחרתי דווקא בעיצוב גרפי כדוגמה למלאכה ארוכת שעות שזקוקה למוזיקת רקע. חברי הלהקה הכירו כשלמדו באוניברסיטת לידס, רובם למדו אמנות. אלט ג'יי זהו בעצם קיצור המקלדת לאות דלתא – סימן להמשכיות ולשינוי (כפי שהיא נכתבת במקלדת של המק). ללהקה הזו קוראים על שם סמל של סמל. הם צריכים לצאת לטור להקות-מקלדת עם Cut Copy.

זה המקום לציין שהערב הזה הוא הרבה יותר מאשר הופעה של להקה שנמצאת בשיא הצלחתה. המנצח האמיתי הוא ערן אריאלי, הבעלים של חברת ההפקות נרנג'ה, שאחרי כמה שנים של ייבוא אמנים חדשים ומסעירים לחללים דוגמת הבארבי, הצליח למלא את הפארק בעשרות אלפי אנשים (ושצפוי לחזור על ההישג גם בהופעה השניה). זו הייתה הפקה מרשימה ברמה שצריכה לגרום לכל המפיקים בארץ לעשות חושבים (הסאונד עדיין חרק אבל גם כמעט מושלם זה בסדר), אבל אני עדיין מופתעת מעצם העובדה שכל כך הרבה אנשים אוהבים להקה עם שם אירוני ושיש לה גם מעריצים שאין להם כובע וזקן. אני שמחה שטעיתי ושגם מוזיקה כזאת יכולה להביא קהל, ושמחה גם שאריאלי שוב הביא הנה משהו שכבר התרגלנו שאנחנו צריכים לנסוע לחו"ל בשביל לקבל. הרי בסופו של דבר האלמנט העיצובי המשמעותי ביותר במופע בכלל לא היה קשור להופעה עצמה – היה זה הגלגל הענק מהסופרלנד שעלה באופק. גלגל ענק + נערות עם זרי פרחים לראשן בקהל + מתחם שמריח כמו ג'וינט ענק + אלט ג'יי = הכי קרוב לסניף ישראלי של קואצ'לה שתקבלו.

צילום: אריאל עפרון

אבל עזבו את קואצ'לה. עזבו גם את אוניברסיטת לידס. נחזור לראשון לציון. אלט ג'יי הם להקה טובה, והם נתנו אתמול את ההופעה הכי טובה שהם יכולים לתת. זה לא מעט, אבל חייבים להודות שיש להם כריזמה של מעצבים גרפיים. כמה מחבריי הטובים ביותר הם גרפיקאים, אבל בבואכם להופעה בסדר גודל אצטדיוני, בו את הבמה אתם רואים בעיקר דרך מסך, הייתם מצפים שהלהקה תהיה לפחות קצת תיאטרלית. אבל אלט ג'יי היא להקה קטנה שמצאה עצמה פתאום על במות גדולות. כדי לפצות על העובדה שהרגע הכי פחות רובוטי בהופעה שלהם (הסולן מפספס בסולם, מכחכח בגרונו וצוחק) גורר מחיאות כפיים מעצם נדירותו, הם הפכו למופע אור קולי. אני לא יודעת מה הם לבשו, כי הפילטרים שהוקרנו עליהם ותוגברו במסכים היו צבעוניים ועוצמתיים מדי מכדי להבחין. לפעמים זה נראה כמו התקף אפילפסיה שממאן לבוא, אבל רוב הזמן זה היה יפה ולא שגרתי. זה לא התקדם לשלב בו הויזואליה תשתלב עם המוזיקה בצורה שיהיה לה ערך אמנותי מוסף, אבל בשביל המוני האנשים שגדשו את הפארק זה הספיק. הביצועים עצמם היו שחזור מדויק של האלבומים וללהקה אין מספיק שירים כדי שיוכלו להרשות לעצמם לא לבצע להיט כזה או אחר. אם אתם מעריצים שרופים, כנראה תהנו גם אם הסולן יזוז פחות מפסל. מתכננים להגיע הערב להופעה השנייה וחוששים שתשתעממו? ותרו מראש על הבמה, תביאו שמיכה כדי לשכב על הדשא ולבהות בכוכבים. או שתביאו מקבוק.