החיים דבש, ניגר: אלבום הבכורה של בינת' אל פאנק נוטף זיעה, וטוב שכך

אין בשורה חדשה בפאנק התימני של בינת' אל פאנק, שהתגבש סביב הסולנית הכריזמטית שירן קרני. אמנם התת ז'אנר ההולך ומתגבש של גרוב מזרחי עוד לא זכה ללהקה האולטימטיבית שלו, אבל בין WA-A למשפחת אלייב, דודו טסה והכוויתים ואחרים, נראה שאנחנו כבר מכירים את הטריק של יבוא מוזיקה מצפון אפריקה, על מגוון גווניה, ולשלב אותה עם מוזיקה מבוססת גרוב. אז למה צריך עוד כאלו? ובכן, הזיעה.

34 שניות בדיוק חולפות עד שזולגת טיפת הזיעה הראשונה; לא רגע אחד מאוחר מדי. שלא יהיו טעויות, זה אקוטי. כל ז'אנר הפאנק קיבל את שמו ממילת סלנג לזיעה שנשפכת בזמן סקס, וזה מה שמניע אותו. לאורך כל האלבום הקצר מ־30 דקות אפשר לשמוע טיפות זיעה רבות: הן מכות בתוף ובדרבוקה, נוטפות מכלי הנשיפה, נוגעות בקלידים ומטיילות על מיתרי הבס. חם בתימן.

הרקע המגוון של תשעת הנגנים של בינת' אל פאנק מאפשר להרכב ליצור סאונד אחיד, בין שהם מטפלים בלחן תימני, מתעסקים בטקסט בדואי או מעבדים את הפסיכדליה התורכית של סלדה בהג'ן. הם ובעיקר קרני מנכסים את כל אלו לעצמם בהצלחה. הסולנית, התימנייה היחידה בהרכב (שאשכרה הציע סחוג מעשה ידיה כחלק מקמפיין ההדסטארט שמימן את האלבום), מלהטטת בעזרת קול חזק ואנרגיה ילדותית בין עברית לערבית תימנית, תוך כדי שליטה מלאה באנרגיה החמקמקה שבלעדיה אין פאנק.

מחלות הילדות הקלות שמלוות כמעט כל אלבום בכורה – בין היתר משלבים לשוניים מאולצים ונאיביות מוחצנת שמאבדת משהו מקסמה אחרי כמה שירים – מטושטשים בעזרת ההפקה המהודקת של אייל תלמודי והאנרגיה, שלא עוזבת את האלבום עד סופו. אמנם חלק קטן מהזיעה כאן היא בכל זאת זיעת מאמץ, אבל רובה לגמרי ניגרת מרוב כיף.

מה באלבום?

יותר מאומה אחת תחת הגרוב.

לשמוע?

אם בא לכם על יישום כיפי של השיח המזרחי החדש.

"בינת אל פאנק", בינת אל פאנק