טיים אאוט timeout

האלבום החדש של סופיאן סטיבנס מלהטט בין מציאות לבין המצאה

| מאת: יואב בריל

האלבום החדש של סופיאן סטיבנס מצמרר ומטריד באופן הטוב ביותר

  • https://static2.timeout.co.il/media/2015/04/sizes/Sufjan-Stevens-H_wo_680_382.jpg
מצמרר. סופיאן סטיבנס

יש אלבומים שהעיסוק בהם מזווית מוזיקלית וביקורתית דומה לתיקון שגיאות תחביר של המספיד באמצע לוויה. מה כבר אפשר לכתוב על "Carrie and Lowell" שלא יחוויר מול הכנות המשתקת של הדבר עצמו? שההרפתקאות האלקטרוניות של סופיאן סטיבנס (Sufjan Stevens) בפרויקטים האחרונים שלו מוסיפות למוזיקה שכבה של עומק, גם כשהוא חוזר לאינטימיות של הגיטרה האקוסטית? שסימן ההיכר שלו, הקלטת כמה שכבות של שירה עד שהוא עצמו הופך למקהלת כריסמס זעירה, היא כמו אקורד סודי שרק סטיבנס יודע לנגן? ומה אפשר לכתוב על שיר שמסתיים בלחישה חוזרת של המשפט "We're All Gonna Die", לא באימה של התרסקות מטוס אל האלפים אלא בטון של הכרה קרה, עטופה במנגינה של שיר ערש?


אם "Carrie and Lowell" היה סרט, הוא היה נפתח בכיתוב "מבוסס על סיפור אמיתי". קארי היא אמו של סטיבנס שנטשה אותו ואת אחיו כשהיו ילדים. היא סבלה כל חייה מדיכאון ומאלכוהוליזם ונפטרה לפני שנתיים, כשסטיבנס לצד מיטתה. לוואל, בן זוגה לתקופה קצרה, שימש לסטיבנס דמות אב וכמה מזיכרונות הילדות החמים שמתוארים באלבום מוקדשים לאב המאמץ. לכאורה האלבום הוא מסמך אוטוביוגרפי לא פחות מיצירה בדיונית. בשיר "I Should have known better" סטיבנס חוזר אל רגע הנטישה שלו ושל אחיו וחורז "When I was three, three maybe four, she left us at the video store". נניח לרגע שהמעמד אכן התרחש בלוקיישן הכי אופייני לשנות השמונים שאפשר להעלות על הדעת. ונניח שהגיל של סטיבנס אז רק במקרה מתחרז עם הלוקיישן הזה. איזו סיבה יש לסטיבנס הכותב המבוגר להתלבט אם זה קרה בגיל שלוש או בגיל ארבע, מלבד הצורך להושיב את הסיפור על המנגינה? היופי בשיר מסתתר בחריצים שבין ה"מציאות" להמצאה. האמת הרגשית נולדת מהשקר הלבן. בסופו של דבר, הרי כל זיכרון ילדות מבוסס על פרשנות ושכחה.

השירים שבהם סטיבנס מפקפק בטעם להמשיך לחיות – ב"The Only Thing" הוא מחפש סיבות לא לנהוג את האוטו ישר אל תוך הקניון – הם לא משהו שכדאי להאזין לו על בטן ריקה. אם ג'יימס בלאנט או דמייאן רייס היו כותבים משפט כמו "הפכתי לצל, אפשר לומר שאני מת", ואפילו מביאים מכתב חתום מפסיכולוג, לא בטוח שזה היה עובד. אבל סטיבנס הוא אחד שיודע מתי לשמור על ההגשה קטנה ותכליתית – החומרים בשיר גם ככה מתלקחים בקלות. הפשטות, ואפילו פשטנות של המילים, משתקת, כשהיא מגיעה ממנו. ואם המילים לא מספיקות, מתעוררת הפנטזיה, כמו ב"Fourth of July" על ימי הפרידה מאמו שהופכת במיטת בית החולים לשפירית ועפה לשמיים. יש רק שתי דרכים להאזין לשיר כזה: בדמעות או בלחיצה מבוהלת על כפתור הסקיפ. "Carrie and Lowell" לא משאיר ברירה אחרת.

השורה התחתונה: לא אלבום לג'וגינג

9/10

 

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: 1132b7ef270361ea