האמת האכזרית שמגלה "אבודים" של צופית גרנט על העידן שלנו

בעידן שקדם לריאליטי לא היה ניתן לדמיין את מה שקרה אתמול באבודים: משפחות מתאחדות רק במחיר הפקעת הפרטיות המוחלטת. זה עלול להיראות חודרני, אבל זו המציאות

"אבודים" (צילום מסך)
"אבודים" (צילום מסך)
21 בנובמבר 2017

אמש (ב׳) הגיעה לסיומה בקול תרועה טרילוגיית מרוקו של ״אבודים״, במסגרתה אותרו בזה אחר זה ילדיה של מרי פרץ, אישה למודת סבל בערוב ימיה, שילדיה נגנבו ממנה אי שם בקזבלנקה ואומצו על ידי שתי משפחות שונות בצרפת. אין כל ספק שמדובר בסיפור הגדול ביותר בתולדות התכנית, אולי אחד הסיפורים של השנה בטלוויזיה (ב״רשת״ כמובן מודעים לכך, והחגיגה כללה כמה גיחות מביכות בשידור חי לבית המשפחה). היה שם, הרי, הכל: אם ביולוגית היוצאת להגן על שמה שהושחר על ידי הקהילה היהודית במרוקו, איחודה הקתרטי של משפחה מפורקת, תקשורת סיסמית בין אם לילדיה האבודים שאינם דוברים את אותה השפה, והמון בכי, מהסוג שלא ניתן לביים או להקצין באורח מלאכותי, אפילו במקרה של צופית גרנט המתבוננת מהצד במעשה הקסמים שחוללה בעזרת מנגנוני ההפקה המשומנים.

סיפורה של משפחת פרץ היה טוב כל כך, בוטה כמעט בכל מחווה שהיא (אף אחד לא סתם ״בכה״, אנשים התייפחו, צעקו, נשברו לחלוטין), במידה שתמוסס את חומתו המבוצרת של כל ציניקן. זו טלוויזיה טובה, מעולה אפילו. אך עתה, כשבאין מנוס מתבצרת לה מחדש החומה הציניקנית, מן ההכרח לתהות האם היה ניתן לעשות את זה אחרת. כלומר, האם יכול היה הסיפור להתאפשר בישראל, בשנת 2017, ללא צופית גרנט, ללא התערבות המצלמות הגסה, מבלי שהעלילה האינטימית כל כך תהפוך לספקטקל פומבי?

מובן כי אי אפשר לטהר את ״אבודים״ מן המניפולציות שעורכת ההפקה. זו טלוויזיה, ואלו הם חוקי הפורמט. גרנט מכתיבה את הקצב, ומעבר לכך, נמצאת בכל מקום, אישי ככל שיהיה, כמו ביבי הנדחף במופגן לתמונתם של נועם שליט ובנו המוחזר מן השבי. אין מקום שלא תהיה בו מצלמה – אפילו כשפלורנס, שלפני דקות מספר פגשה את אימה הביולוגית לראשונה, מבקשת לערוך עמה ״שיחה אינטימית״ בספסל צדדי – השיחה האינטימית תשודר לעיניו המציצניות של עם ישראל. אנשים מבוגרים, המצלמה זרה להם, נדרשים לעכל עובדות הרות גורל לראשונה למול העדשה המתבייתת על פניהם בקלוז אפ רצחני, משחרת אחר כל מחווה דקה שתסמן פורקן רגשי (כך נדרש גם אביה של פלורנס להתוודע לרקע האמיתי של אימוץ ביתו).

אין מקום בלי מצלמה. "אבודים" (צילום מסך)
אין מקום בלי מצלמה. "אבודים" (צילום מסך)

בעידן שקדם לריאליטי חדירה לפרטיות מסוג זה הייתה כמעט בלתי נתפסת, במיוחד מתוקף עובדת הטוטאליות שלה: היא מתקיימת כבר מראש, מבלי שניתנת הזכות לבחור בה או לבטלה על הסף. זכותה של פלורנס לגלות את אימה באופן בלתי פומבי נשללה עוד לפני שידעה שאימה בכלל קיימת. גרנט הייתה זו שיידעה אותה על כך, והמצלמות כבר היו שם איתה, כי היא, הרי, לא מגיעה בלעדיהן.

במשך כל חייה המיוסרים ניסתה מרי פרץ להילחם על שמה הטוב, לנווט את דרכה בביורוקרטיה המסתעפת ולמצוא את ילדיה שנגנבו במעשה אדם מדהים באכזריותו. רק גרנט, עם במאי, צלמים, עורכות, משדר מיוחד בהנחיית לוסי אהריש, וגיחות לבית המשפחה בשידור חי – רק היא הצליחה לעשות זאת, ואת המחיר היא תגבה מבלי להתנצל, זו זכותה, בפריים טיים של ערוץ 13. הצופים נותרים עם תובנה מצערת למדי, אבל מחובתם להכיר בה: בעידן הריאליטי, מה שלא עובר פומביזציה מוחלטת כלל לא קורה. משפחות מתאחדות רק במחיר הפקעת הפרטיות המוחלטת. אחרת יישארו מפורקות לנצח.