טיים אאוט timeout

וואן טריק פוני: העונה החמישית של בוג׳ק הורסמן מתחכמת ומתישה

| מאת: עמית קלינג

בוג׳ק הורסמן גמר את הסוס. הוא כמו סוס טרויאני - נכנס לנו ללב ועכשיו אנחנו תקועים עם טוד צ׳אבס. יוצר הסדרה, רפאל בוב וקסברג, רתם את העגלה לפני הסוס. הגיע הזמן להישלח למפעל הדבק  

בוג'ק הורסמן. (צילום: יח"צ)

העונה החמישית של "בוג'ק הורסמן", אחת מסדרות הדגל של נטפליקס, היא דיוקן של סדרה אבודה. גרוע מכך, "בוג'ק" בעונתה החמישית הפכה להיות כל מה ש"בוג'ק" בעונתה הראשונה לעגה לו. זו טלוויזיה שטופת היבריס ויומרה, חסרת עדינות וטעם. הסדרה, שהייתה פעם מלאה בחוכמה ורגישות, מזייפת בציניות חוכמה ורגישות בכל האמצעים האפשריים, או גרוע מכך, מאמינה באמת במניפולציות שהיא מייצרת.

הסדרה לקחה תפנית חדה בעונה הקודמת. אחרי שלוש עונות שהיו ממוקדות בגיבור הראשי שלה, סוס-אדם עם בעיות התמכרות שמנסה לשקם את הקריירה הטלוויזיונית שלו (וויל ארנט), העונה הרביעית החליטה להרחיב את היריעה באופן משמעותי ולהפוך לסדרת אנסמבל. זו הייתה עונה לא רעה, עם כמה פרקים טובים מאוד וגם כמה פרקים מבולבלים ומתישים, אבל היה ניתן לייחס אותם לכאבי גדילה של דמויות משנה' שמנסות להצמיח במהירות מספיק תכונות אופי וקווי עלילה כדי לסחוב פרקים בזכות עצמן. העונה החמישית היא המימוש המאכזב של המהלך התסריטאי הזה.

המחצית הראשונה של העונה עוסקת פחות או יותר בכולם חוץ מאשר בבוג'ק עצמו, שהופך משום מה להיות מעין אתנחתא קומית בסיפורים של דמויות המשנה. כולן מקבלות בתורן סולו שלא מוכיח את עצמו באף מקרה. דיאן (אליסון ברי, שנשמעת כאילו היא הקליטה את הדיבוב שלה בין טייקים ב"GLOW") מתגרשת והולכת לחפש את עצמה בוייטנאם, שם היא לא מגיעה לשום מסקנה משמעותית. פרינסס קרוליין (איימי סדריס) רוצה לאמץ תינוק ובדרך נחשף סיפור הרקע שלה, שלא מעשיר את הדמות שלה בשום צורה. אבל הגרוע מכולם הוא טוד צ'אבס (אהרון פול). משום מה היוצרים עדיין חושבים שזה מצחיק לגרום לו להגיד איזה דבר מופרך הוא בטוח שלא יקרה לו היום (יחליק עם הפרצוף לתוך פסל קרח, למשל) ואז לעקם את העולם בצורה לא היגיונית כדי שהדבר הזה יקרה מילה במילה.

השטאנץ הזה כבר נתן לנו בעבר עלילת משנה מטופשת בסוף העונה השלישית, אבל אז עוד היה ניתן לראות בו איזושהי הכאה על חטא תסריטאי ש"בוג'ק" לקתה בו בתחילת הדרך. עכשיו הם פשוט חוזרים עליו שוב ושוב (עכשיו הוא ממונה להיות מנכ"ל של חברה דמוית נטפליקס? זה היה יכול להיות מעניין, אולי, אם התסריט היה גורם לצופה להיות מושקע בדמות שלו ליותר משלוש דקות לאורך חמש עונות).

עוד כתבות מעניינות:
הטוק שואו החדש של נטפליקס הוא מופת של מוזרות קומית
אמי 2018: משחקי הכס שוב זכתה
9 סרטים שאסור לכם לפספס בפסטיבל חיפה

שבעת החטאים

כל אלו הם חטאים תסריטאיים נפוצים. אבל "בוג'ק" הכי מתסכלת כשהיא עונדת על השרוול שלה, בלי טיפה של מודעות עצמית או מבוכה, את ההתמכרות שלה לביקורות מהללות, לציוצים שאומרים כמה היא "חשובה", "נכונה" או "is everything", כמו שטינאייג'רים אמריקאים אוהבים לכתוב כיום. התסריטאים בוחרים דעה מקובלת ומביעים אותה בצורת בדיחה לא מאוד מצחיקה, כדי שהצופים יוכלו להנהן ולהרגיש טוב עם עצמם.

ההתמכרות הזאת היא ההיבריס של הסדרה, והוא בא לידי ביטוי כשהיא מנסה לעסוק בנושאים אקטואלים, כמו בפרק בו בוג'ק מנסה למכור את עצמו לתקשורת כפמיניסט דגול תוך כדי שהוא מעורב בסכסוך מתוקשר עם כוכב מיזוגן-אנטישמי-אלים נוסח מל גיבסון. בפועל, מדובר במאש-אפ עייף של שני פרקים קודמים ומוצלחים בהרבה, "Bojack Hates the Troops" מהעונה הראשונה (בו בוג'ק מסתבך בסקנדל תקשורתי) ו"Hank After Dark", שעסק בפרשת ביל קוסבי; הדפוס חוזר על עצמו בדיוק: הצביעות של בוג'ק הופכת להיות דאחקה קלילה, הנבל הוא נבל פשוט ונוח ודיאן זוכה שוב להיות צודקת וחכמה. גם הניסיון לפתח את הדמות של טוד כא-מיני מרגיש כמו טוקניזם לשמו: אם הוא א-מיני, נשים אותו בסיטואציות מיניות מאוד ונייצר באופן זה פרק עם מוסר השכל. כל זה מרגיש יותר מדי כמו אותם "very special episodes" של סיטקומים אייטיזיים שפעם היו מושא לבוז של הסדרה.

צולל למטה. "בוג'ק הורסמן" (צילום מסך)

הצד השני של אותו המטבע הוא ההתמכרות ההולכת וגוברת של הסדרה לפרקי קונספט, שנובעת כנראה מהשבחים לה זכה בעבר "הפרק האילם" ("Fish Out of Water") ורצון לשמר את הדימוי של הסדרה כ״פורצת דרך״ ו״מחדשת״. לכן קיבלנו את הפרק בו רואים שני זמנים במקביל, ואת פרק הדמנציה, ובעונה הזאת את פרק המונולוג (כמו ב"הוראס ופיט"), את הפרק שהוא כתבת רשימה (כי אנחנו עושים עכשיו סאטירה על באזזפיד) ואת פרק הפלאשבקים. זה לא נגמר. יש יותר פרקי קונספט מפרקים רגילים, דבר התורם לתחושה של טלוויזיה אקלקטית ומבולבלת, שבקושי מצליחה לבנות רצף מפרק לפרק. התחושה היא שהסדרה מנסה לייצר בכוח אפקט על הצופים, להשתייך לסדרות היוקרה החשובות, להיות יותר מסתם סדרת טלוויזיה. המאמץ הזה כל כך ניכר, שהוא חושף את הריקנות הפנימית.

נכתב כאן מעט מאוד על הדמות של בוג'ק עצמו. זה לא במקרה. העונה החמישית ממעטת לפתח אותו כדמות, להעמיד אותו במצבים חדשים או להרחיב את סיפור הרקע שלו. פעם הוא חלם על קאמבק והיה מובטל, ועכשיו הוא שוב בהפקה שהוא לא ממש רוצה להשתתף בה, בדיוק כמו שהוא לא ממש רצה להשתתף בכל שאר ההפקות שהוא השתתף בהן בעונות הקודמות. וויל ארנט עדיין עושה עבודה פנטסטית, אבל מגיע לו חומר טוב יותר לעבוד איתו. המהלך של התסריטאים, החל מהעונה הקודמת, לצאת מהדמות שלו היה נכון ומובן: באמת יש גבול לכמה אפשר היה לסחוט את התסכול והדיכאון של בוג'ק. הסדרה לא טעתה כשויתרה עליו כנקודת מוקד מרכזית, אבל היא נכשלה בלמצוא משהו חדש, מעניין ועשיר באותה מידה שיחליף אותו. בדיוק כמו שהגיבור שלה היה בתחילת הסדרה, "בוג'ק הורסמן" כיום היא צל חיוור של העבר המפואר שלה.

מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: f2fadbfc0df0