לינה דנהאם עברה כריתת רחם – ומספרת על ההחלטה הקשה

בטור אישי שפרסמה במגזין ווג סיפרה דנהאם על המחלה הכרונית שממנה סבלה, ועל הרופאים שהיו בטוחים שתפקידם הוא לשמר את הפוריות שלה, גם במחיר הסבל הנורא. הכירו את האנדומטריוזיס – המחלה הכרונית שממנה סובלות כעשירית מהנשים

לינה דנהאם ב"בנות"
לינה דנהאם ב"בנות"
15 בפברואר 2018

לינה דנהאם, יוצרת וכוכבת "בנות", חשפה אתמול כי עברה ניתוח לכריתת רחם. בטור שהתפרסם אמש במגזין ווג, סיפרה דנהאם (31) כי היא סבלה ממחלה כרונית בשם אנדומטריוזיס שהסבה לה כאב איום, והחליטה לשים לו קץ – ול"שנים של ניתוחים מורכבים".

בטור האישי הסבירה דנהאם כי ההחלטה לא הייתה פשוטה. "מעולם לא היה לי ספק שאני רוצה ילדים", כתבה. "שום ספק, מהיום שהבנתי איך משפחות נוצרות. והיריון היה ההתחלה הזוהרת של החזון הזה. בתור ילדה הייתי ממלאת את החולצה שלי בערימה של כביסה חמה וצועדת ברחבי הסלון, זוהרת". דנהאם סיפרה כי שנים אחר כך, כשלבשה בטן הריונית בסדרה, היא ליטפה אותה מבלי משים "בכזה רוגע טבעי, שהחברה הכי טובה שלי אמרה לי שאני מקריפה אותה. כל הגברים בצוות, שבדרך כלל מרוכזים במטלות הבוקר שלהם, היו אקסטרה מתוקים וזהירים איתי. הם הסתכלו עלי כאילו אני נושאת ברחמי את המשיח, למרות שהבטן שלי עשויה מסיליקון והוזמנה מיפן. הרגשתי את הכח הפנימי של ההיריון, וחיכיתי לרגע שבו הבטן שלי תתפח באופן טבעי ולא תהיה עשויה מהחומר שממנו עשויים שתלי חזה".

לינה דנהאם בתור האנה ההריונית ב"בנות"
לינה דנהאם בתור האנה ההריונית ב"בנות"

דנהאם המשיכה: "אבל ידעתי עוד משהו, וידעתי אותו באותה אינטנסיביות שבה ידעתי שאני רוצה ילד: משהו לא בסדר ברחם שלי. אני יכולה להרגיש את זה, באופן מאד ספציפי אך לא מזוהה, למרות כל הבדיקות והפגישות הרפואיות. פשוט הרגשתי שהרחם שקיבלתי פגום".

אנדומטריוזיס, המחלה ממנה סבלה דנהאם, אמנם אינה מספיק מוכרת – אך שכיחה באופן מפתיע. מדובר במחלה גניקולוגית שבה תאי רירית הרחם נודדים אל מחוץ לו ומתמקמים באזורים שונים בגוף – לדוגמא, על השחלה או באגן. בזמן המחזור הם מתנהגים בדיוק כמו רירית הרחם ומדממים אל חלל הגוף, כשהדם משמש כדבק בין הרקמה המדממת לאיברים הסמוכים. בעקבות הדימום עלולות להיווצר גם ציסטות – חללים המתמלאים בנוזל עכור – ולצלקות באזור. התוצאה של כל הסיבוך הזה היא כאבים איומים – במיוחד בזמן הביוץ ובווסת עצמה. אצל חלק מהנשים מדובר בריבוי של תאים כאלה, מה שיכול להביא לשיבוש רציני ובלתי נסבל בחיי היום יום, חוסר יכולת לנוע ואף להתעלפויות.

"בזמן שנאבקתי באנדומטריוזיס במשך עשור – זה הניתוח התשיעי שלי – אף רופא מעולם לא אישר לי את הניתוח. הם אמרו לי שיש לי סיכוי קצת יותר גבוה להפלה. הם אמרו לי לא לחכות לנצח. אבל קצת אחרי האולטראסאונד הווגינאלי ה-40 שלי, במהלכו נאלצתי להסתכל בריק השחור של הרחם שלי, הם אמרו דברים כמו, 'תראי את הזקיקים האלה! כדאי שתהיי זהירה או שתיכנסי להיריון בשבוע הבא!'. המטרה שלהם היא לשמר את הפוריות שלי. הם מאמינים שזה התפקיד שלהם. ואני צוחקת ומחייכת, אבל אני יודעת שהחלל הריק, החור השחור שהוא רחם ריק שנלכד על המסך, הוא כל מה שאי פעם אראה".

דנהאם סיפרה כי באוגוסט האחרון הכאב הפך לבלתי נסבל. "זה הטריף אותי, והרופאים לא ממש הצליחו להסביר את זה. האולטראסאונד לא גילה ציסטות, לא נוזל חופשי, ובהחלט לא תינוק. אבל זה לא משנה את העובדה שזה כאב כל כך עד שהקולות האנושיים מסביבי הפכו למעין פרק של טלטאביז".

דנהאם הבינה שבמצב הזה לא יהיה לה מה להציע בתור אמא. "עם כאב כזה לא אוכל להיות אמא של אף אחד. גם אם אצליח להיכנס להיריון, לא יהיה לי מה להציע".

במשך חודשים היא ניסתה להתנהל לצד הרמות החדשות של הכאב. "התאמצתי כל כך וזה הפך להיות משרה שנייה", כתבה. היא ניסתה טיפולים שונים – מטיפול בצבע, דרך יוגה ועד "פשיטה קצרה אך מבעיתה של עיסוי וגינאלי מאדם זר". יומיים לאחר מכן היא אשפזה את עצמה. "הכרזתי שאני לא עוזבת עד שהם עוצרים את הכאב הזה או מוציאים לי את הרחם. ברצינות, קחו אותה".

רופאים לא מבצעים ניתוח כזה בקלות, כמובן, ולמרות המקרה הקיצוני – דנהאם מצאה את עצמה כותבת חיבור בן אלף מילה שמסביר מדוע, בהתחשב בנסיבות, היא בטוחה שהיא מסוגלת להתמודד עם איבוד הרחם לפני שמלאו לה 32 שנים. "ברור לי שכריתת רחם היא לא הבחירה הנכונה עבור כולן", כתבה, וציינה שלכל אישה יש את הזכות לבחור כיצד לחיות שנות הפוריות שלה.

עכשיו, כמה חודשים אחרי הניתוח, דנהאם מספרת כי למעט כמה סיבוכים היא מחלימה נהדר. וברמה הרגשית? "בגלל שהייתי צריכה לעבוד קשה כל כך כדי שיכירו בכאב שלי, לא היה לי זמן להתאבל או לפחד. להיפרד. עשיתי בחירה שמעולם לא הייתה בחירה עבורי – ועדיין, התאבלות מרגישה כמו מותרות שאין לי. אני מתייפחת, יבבות גדולות ומטופשות, לבד באמבטיה או באזור שבו, בקילשאה נוראית, התחלתי ליצור אמנות".

"רציתי להיות אמא, אבל לא עברתי את הראיון. וזה בסדר", סיכמה. "אני אולי עוד לא מאמינה בזה, אבל אאמין בקרוב".

למאמר המלא במגזין ווג