טיים אאוט timeout

30 שנים לאהוד בנאי והפליטים: האלבום הראשון בישראלית

| מאת: עדי סמריאס

הוא הוכתר כאלבום הישראלי הטוב ביותר אי פעם ועד היום יש מי שחושב שהוא קיצוני. מה הסוד של "אהוד בנאי והפליטים", שרק הולך ונשמע יותר ויותר רלוונטי?

אהוד בנאי והפליטים (צילום: שאול גולן)

"היינו סוג של פליטים בתוך ההוויה הישראלית. יוסי אלפנט בטח לא היה בוגר להקה צבאית. בינינו, הוא לא היה מתקבל בכלל, כאילו מוזיקאי שהגיע ממקום אחר. ז'אן ז'אק הגיע בפועל ממקום אחר, הוא היה חריג, הוא גדל בפנימיות, הוא בא מבלגיה. גילי תמיד נראה לי כזה לונדוני. נועם הוא לא רק שלא ישראלי, יש בכלל ספק אם הוא מכדור הארץ. לאף אחד מהם לא היה קל להתברג לתוך ההוויה הישראלית, לאף אחד מהם לא היה קל להיות חייל טוב. לא נעים לי להגיד, אני חושב שלכל הפליטים יחד ספק אם היה פרופיל 24".

במילים אלה מתאר אהוד בנאי בסרטו המופלא של אבידע ליבני "חייב לזוז" (2008) את חבריו ללהקה, "הפליטים" – מקבץ של מוזיקאים שהצליחו לחבור יחד, איש איש מנסיבות חייו, בחיבור שבפרספקטיבה היסטורית נראה פלאי, ממש כמו האלבום הנושא את שמו ואת שמם, זה שהחודש ימלאו לו 30 שנים. "אהוד בנאי והפליטים" הוכתר כאחד מהאלבומים הישראלים החשובים והטובים ביותר בכל רשימה אפשרית (וב־Time Out הגיע למקום הראשון), זה שפרץ וחשף את הקוד הפנימי והמדמם של הישראלי המצוי בנדידה ובחיפוש תמידיים.

בנאי עצמו היה בן 34 כשהאלבום יצא, הרבה מעבר לגיל המקובל של רוק סטאר מתחיל. גם כבן למשפחה המפורסמת הוא הצליח למצב את עצמו כחריג, אחרי ניסיונות כושלים להשתלב בסצנה המוזיקלית המקומית, בזמן שבני דודיו הצעירים ממנו יובל ומאיר כבר הוציאו אלבומים וזכו להכרה. כל זה השתנה כשחבר לגיטריסט יוסי אלפנט, שגם הפיק במיומנות של רב מג את האלבום. אחד היפי נודד מירושלים שבכלל רצה ראש פינה ולא תל אביב, ואחד רוקר קוצני מרמת גן שרק רצה ניו ווייב ובדיוק חזר עייף משהות מדכדכת בניו יורק. ואז הפיצוץ וקולות שטרם נשמעו בהוויה המוזיקלית המקומית. הן בקעו מגרונו של בנאי דרך הגיטרה של אלפנט, התופים של ז'אן ז'אק גולדברג, הבס של גיל סמטנה וכלי ההקשה של נועם זייד הלוי. לרגע מזרח ומערב הצליחו להתמזג כאן.

"זה היה גרזן במוח ברמה שאף אחד לא עשה שום דבר שאפילו התקרב לזה לפני כן", מספר המוזיקאי והמפיק דויד פרץ, ששמע את האלבום בבאר שבע של סוף שנות ה־80 ממש לפני השירות הצבאי והאינתיפאדה. "פתאום הגיע מישהו שעשה כזה רוקנ'רול והכל היה בישראלית, זה לא היה מישהו שבא לעשות רפליקה בעברית למשהו שקיים באנגלית. זה היה האנטיתזה לחם ונעים, זה היה עטוף בגדר תיל. האלבום הזה פשוט ניבא את העתיד ולכן גם היה כל כך רדיקלי".

עזר לאנשים לחפש את הדרך

לונא אבו נסאר, שתתארח באחת משתי הופעות מיוחדות בבארבי בסוף החודש לכבוד 30 שנים לאלבום, נחשפה אליו לראשונה ב־2010 כשנדרשה כחלק מהלימודים לעשות רימייק לאלבום. "הופתעתי לגלות שהאלבום יצא ב־1987", היא אומרת. "המוזיקה, הטקסטים, ההפקה, הגיטרה של אלפנט והקול של אהוד – הכל נשמע טרי לגמרי. גם היום זה אחד האלבומים הרלוונטיים, השלמים והבוערים שיש".

דרך אתיופיה, למרכז קליטה, בית הספר התיכון, הודו, אמסטרדם, אבי רואד, הכביש המתפתל מעכו ועד צפת, ומשם לאילת, הרחק מהעיר הגדולה שמקפיאה את הלב, אל רציף הדייגים, מעזה לתל אביב, למדבר סיני, וברכב הסעות מטלטל חוצים יחד את צומת קסטינה המפויח. בסיפוריו של בנאי באותו אלבום נכחה הפריפריה התרבותית והאתנית, היא זו שבקעה וצעקה מבעד לשירים באלבום; הפלסטינים מעזה, האתיופים שעלו לישראל, המדוכאים, התמהונים שלא מתיישבים בזרם.

"ברור מהשירים שהוא מחפש את הדרך הנכונה לחיות פה, בצורה מלאה ואמיתית", מפרט שאנן סטריט מהדג נחש ששיתף עם בנאי פעולה בשיר "רעדה האדמה" בשנה שעברה. "כשאמן כמוהו מחפש את הדרך לחיות פה בלי להתעלם מהעוולות ובכל זאת לחיות טוב, גם השאר מחפשים את הדרך בעזרתו".

"אני האמנתי מאוד מאוד באלבום, וההוכחה לזה היא ששכנעתי גם את חברת התקליטים NMC שלא האמינה שכדאי להוציא את האלבום", מספר השדרן והעורך יואב קוטנר, שעזר למאזינים לחפש את הדרך בעזרת האלבום הזה. "עוד לפני שיצא האלבום שמעתי תקליטי שדרים והקלטות שאהוד נתן לי. לא ידעתי להגיד איזה סדר גודל זה הולך להיות אבל בהחלט האמנתי בזה מהשנייה הראשונה".

אף שבתחילת דרכם הופיעו לעתים הפליטים גם באולמות שהיו ריקים ברובם, האלבום, הלהקה ובנאי עצמו זכו עם הזמן לחיבוק חם מהקהל ומהמבקרים. "דיברתי בדיוק עם מישהי בגלגלצ שרוצים לעשות ספיישל לכבוד ה־30 שנה והיא אמרה לי: 'אבל יש בו קטעים נורא קשים, כמו ערבב את הטיח'. לי זה לא נשמע אז קשה אלא לגיטימי ומציאותי מאוד. דווקא היום זה נראה קיצוני משום שהפכנו להיות יותר ימנים ושמרנים".

ואולי כמיטב הקלישאות, "אהוד בנאי והפליטים" הוא סיפור הצלחה ישראלי שנחמד להתרפק עליו. אחד, אהוד בנאי, מספר סיפורים גאון, מוזיקאי בן 34 שעובד בגינון ובניקיון ובבניין, שנדמה שההצלחה כבר פסחה עליו ולא תשוב עוד, שהישראליות נשזרת בו וממנו החוצה, משולי השוליים וכבישים בלתי סלולים היישר אל לבו של הציבור המבקש שיראו לו את הדרך. אז איך זה שאהוד אחד מעז וגם מצליח? אולי התשובה אצל שאנן סטריט. "יש בו יושרה. יצא לנו להיות יחד בהתנדבות, בבית לנערות בסיכון, ורואים שלא חשוב איפה, הוא בן אדם שלם. אורגינל".

30 שנה ל“אהוד בנאי והפליטים“, בארבי, קיבוץ גלויות 52 תל אביב, רביעי־חמישי (29.11־30.11) 20:30 , 145 ש"ח

מופע נוסף: האנגר 11 נמל תל אביב, חמישי (11.1) 22:00, 179-219 ש"ח

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: f2fadbfc0df0