טיים אאוט timeout

למה מופע האסונות של בקסטריט בויז עדיין עובד עלינו?

| מאת: שי סגל

בקסטריט בויז הביאו אמש לבמה בדיוק את מה שציפינו לו: מופע עייף ובינוני ששימח את כולם. בישראל הנוסטלגיה קדושה, גם אם היא מביכה כמו ההצעה המטונפת של ניק קרטר לקהל

בקסטריט בויז בלייב פארק, אמש (צילום: אורית פניני)

התרבות הישראלית היא תרבות מתרפקת. העבר הוא המיתוס הכל-ישראלי, והנוסטלגיה ההיפראקטיבית הזאת עיצבה התנהגות ואופי מקומיים. זה תקף לציונות ובאותה מידה לבקסטריט בויז: הישראלים פסימיים מכל הסיבות המוצדקות, ונאחזים במעט שיש – מורשת בגין או ניק קרטר. זאת הסיבה שהקהל שהגיע אמש (ראשון) ללייב פארק עלול להיות רגיש לערעור על מקומו, אבל הנה בכל זאת כמה מילים עדינות.

נחילי סלולריים זוהרים התגלו ברגע שאורות הפארק כבו. אלא שבמקום שעל הבמה תעלה להקת בנים, הוקרן וידאו שכלל לקט קליפים ולהיטים שהתמקססו בבינוניות מדהימה. הפריוויו הארוך בהיסטוריה של הפארק, אולי של כל הפארקים בעולם, הכיל למרבה הצער את כל השירים שיישמעו כעבור דקות שוב, בגרסת הפלייבק-לייב. זה היה כמו כמו לצפות בטריילר שנמשך 20 דקות לפיצ'ר של שעה. כשזה נגמר, כעבור חיים שלמים, ניק, בריאן, האווי, איי ג'יי וקווין עלו על הבמה והפלאשים התחילו להבהב כמתקפה אפילפטית.

בקסטריט בויז בלייב פארק, אמש (צילום: אורית פניני)

עוד כתבות מעניינות:
המדריך השלם להופעות קיץ 2018
טיילור סוויפט שוב עצבנה את כולם
קארדי בי עושה מהפכה בסדר גודל הוליוודי

האסונות שהתחילו בהקרנה המוזרה גלשו לווידאו-ארט צורני שמזכיר את הטריפים שהציע המדיה פלייר של ווינדוס 2007. משם זה המשיך לפלייבק הרמוני ועתיק שהפך את הלייבים הנוכחיים לפוגעניים, ולריקודים של בני ארבעים מותשים, קמלים, עצובים. מעל הכל בלטו קטעי מעבר שנעים על הספקטרום שבין סקסיזם (ניק קרטר, איי ג'יי) לחוסר עניין (האווי, קווין). קרטר, ללא ספק כוכב המופע בעיני עצמו, מנגב את זיעת פניו ופני חבריו, יורד לקהל וצועק "הנה, ה-DNA של בקסטריט בויז, מי רוצה את זה?". המעריצות, כבר נשים בוגרות, מגיבות בסמי-התלהבות אך לא מביאות את עצמן להתנפל על המגבת המטונפת. איי ג'יי, שאחראי למרבית קטעי השירה הלייבית, לא מפסיק לברבר על הנשים היפות של ישראל ("ביוטיפול ליידיז, וואט קאן איי סיי"). השאר מתפוגגים וחוזרים, לא לגמרי מסונכרנים עם המאורע, נלחמים בגרונם, בגופם, בחשק שאוזל.

עם זאת, מדובר בביזנס שחייב לתקתק – והוא מתקתק. בדומה למופע המתנ"סי שאירע ברעננה ב-2015, גם הפעם ההפקה מינימלית ורחוקה מלהרשים, אבל חל שיפור ניכר. הבנים מפוקסים יותר והחלפת הבגדים (פרס על הסטיילינג הגרוע) זריזה משהייתה. שלטי A4 מודפסים מונפים באוויר, מציינים 25 שנים ללהקה הוותיקה, ויש מעין התרגשות מלאכותית שנבנית לאט. הלהיטים מתנגנים בזה אחר זה ואפילו שהשירה לא כשהייתה ונמצאת בצלו של הפלייבק, יש בה סוג של קסם.

בקסטריט בויז בלייב פארק, אמש (צילום: אורית פניני)

האינרציה, האופי הישראלי, העובדה שמחוץ לבתי מלון בלאס וגאס הבקסטריט בויז לא מעניינים כלב – כל אלה מצליחים לקיים מופע שאין בו רגעים מכוננים, אבל גם אין בו רגעים מבאסים מדי. זה כאילו שהבנים (חמישה) והבנות (10 אלף לערך) חתמו לפני שני עשורים על הסכם חיבה (ועקיצות מגדריות) הדדי שעדיין לא פג תוקפו. בסופו של דבר, מה לעשות, כ-99 אחוזים מהנוכחים יוצאים נשכרים: אלה התרפקו ואלה עשו עוד בוחטות של כסף ריק. אולרייט!

על הבאת המופע לישראל אחראית קבוצת בלוסטון לייב ניישן

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: abf6601