טיים אאוט timeout

בקסטריט בויז בישראל: פנינת נוסטלגיה נטולת ציניות

| מאת: חולית בלאו

להקת הבנים החזירה את אמפי רעננה לניינטיז, בהופעה כיפית ומרימה במיוחד

  • https://static2.timeout.co.il/media/2015/05/sizes/ORIT3496-H_wo_680_382.jpg
  • https://static2.timeout.co.il/media/2015/05/sizes/ORIT3535-H_wo_680_382.jpg
בקסטריט בויז. צילום: אורית פניני

כשהייתי בת 11 ביקשתי מאבא שלי שנאמץ חתול. הוא התנגד לקונספט אבל הסכים להתפשר על אקווריום מלא דגים. בהתרגשות מהולה בפחד ניגשנו לחנות החיות ובחרנו חמישה דגים מתוקים. הבחירה לא הייתה מקרית, שכן החלטתי מראש להקים את הגרסה הימית ללהקת הבנים האהובה עליי, בקסטריט בויז. התשוקה להיות קרובה אליהם הייתה כל כך חזקה, שלא הספיקו לי הפוסטרים, גזרי העיתונים והמרצ'נדייז – הייתי נחושה ללכת לישון בעוד הדגיגונים המסכנים מסתכלים עליי ומפריחים בועות בקצב של “I want it that way”. אחרי התלבטות קצרה בנוגע לאיזה דג נושא את אופיו של איזה מחברי הלהקה, חיברתי את הפילטר לחשמל ונרדמתי עם חיוך על שפתיי.

במשך כמה שבועות הכל היה טוב ויפה, עד שחברי להקת הזימים החלו להחזיר את נשמתם לבורא. הראשון ללכת היה איי.ג'יי, דג כחול שמשום מה עשה לי רושם של טיפוס קשוח. השני היה האווי, דג זהב ממוצע אך חמוד. אחריו נפטר קווין, דג בעל פס צבעוני מרשים על הצד, ואחר כך בריאן, דג חום שגורם לך לרצות לחבק אותו חזק. בשלב הזה כבר הבנתי שאולי המטאפורה המתוחכמת הייתה לרעתי, ושלא לקחתי בחשבון את הטראומה שתלווה את השלכת חברי הלהקה לאסלה. אך מתוקף היותו הבוי האהוב־עליי־עד־אובססיה, הרגשתי שיש צדק קוסמי בכך שניק היה האחרון שנותר. שמרתי עליו מכל משמר והתפללתי שישרוד. בוקר אחד קמתי, והוא לא היה. ואז, או אז, אבא שלי גילה את העצב הלא פרופורציונלי בעליל של ילדה שאיבדה בהינף בועה גם את חיית המחמד שלה, וגם את בן דמותו של הבחור שהיא הכי מעריצה בעולם.

15 שנה עברו מאז אותה לחיצה על הניאגרה, ואמש סוף סוף זכיתי להתאחד עם חמשת המופלאים, שבינתיים הספיקו להתפרק, להתאשפז, להכנס למכוני גמילה, לעשות קאמבק ולצלם סרט תיעודי. אמש הגעתי, לצד מה שהרגיש כמו 7,990 נשים בגילאים שונים ו-10 גברים, לצפות בפלא באמפי רעננה. תחושת ההיסטריה שקדמה להופעה – בין אם ברשתות החברתיות או בשיחות המסדרון – המשיכה להתגבר ככל שהמועד התקרב. וכך, לאחר סט ניינטיז של די.ג'יי עלום שם, הגיעה השעה. האורות נכבו, המסכים שידרו אימג' קיטשי של חברי הלהקה באדום בוהק, וברקע התנגנה המנגינה של ג'יימס בונד בעיבוד משונה. רגע העליה לבמה היה הקתרזיס הקולקטיבי הכי אינטנסיבי שנכחתי בו. קשה לתאר את האנרגיה של אלפי מעריצות שנושמות לרווחה, ואז מתחילות לצרוח משל היו בנות 15. וזה גם בדיוק מה שהלהקה רצתה, ואף ביקשה במילים האלה בדיוק – שתרגישו בנות 15 ללילה אחד. במשך כמעט שעתיים הם הוכיחו שהם יודעים בדיוק איך לגרום לזה לקרות.

בקסטריט בויז. צילום: אורית פניני

תעשו לנו ילד! בקסטריט בויז. צילום: אורית פניני

ההופעה נפתחה בטירוף חושים עם "The Call", שיר בגידה מרים שהציג אובססיה לסלולרי עוד בראשית ימיו. הבויז לבשו חליפות כחולות והציגו את צעדי הריקוד שהפכו אותם לאגדה, והקהל השתולל. לאחר מכן התחיל מופע הסטנד אפ הראשון לערב. לא ברור אם הם שמעו שבתל אביב לעשות סטנד אפ זה הלהיות די.ג'יי החדש, או שהם סתם חבורת קשקשנים, אבל הבויז לא הפסיקו לדבר כל הערב. ניק קרטר, בהיותו הצעיר והאנרגטי-עד-טירוף בחבורה, פצח במונולוג בו הרעיף כמויות של אהבה לקהל הנמס, אמר שהנשים הישראליות אכן מהממות כמו שסיפרו לו, וציין שמה שקורה בהופעה של הבקסטריט, נשאר בהופעה של הבקסטריט. כמעט יכולתי לשמוע את הנשים סביבי מבייצות.

ההופעה המשיכה עם שילוב דיי מוצלח של להיטים ענקיים, כמו
"As Long as You Love Me" ו"We've Got It Goin' On", לצד שירים מהאלבום האחרון שלהם, שהקהל חצי הכיר וחצי עשה כאילו. למעט כמה זיופים פה ושם, הבויז שרים מעולה, כשנקודת החוזקה שלהם היא עדיין ההרמוניות המוצלחות ושילוב הקולות שלהם. ספק אם הכוראוגרפיות שלהם עברו ריענון ב-20 שנה האחרונות, אבל זה ממש לא הפריע, ואפילו היה דיי מבדר לראות איך קרטר עדיין מחוייב לחלוטין לפוזת הבוי-בנד, כולל התנועה האלמותית של משיכת האגרוף מלמעלה למטה בדרמטיות.

בקסטריט בויז. צילום: אורית פניני

בלעדיך אני חצי בן אדם. בקסטריט בויז. צילום: אורית פניני

מעט חבל שגם 22 שנה לתוך הקריירה, בקסטריט בויז מתעקשים להמשיך לטפח את הסטריאוטיפים שהמפיקים הצמידו להם בתחילת הדרך, וזאת גם הייתה אחת מנקודות החולשה היחידות של המופע. כולנו יודעים שהאווי לטיני, שניק הוא ה"אח" הקטן ושבריאן המצחיקול, אין צורך להמשיך לדחוף לנו את זה בגרון דרך נאומים משמימים וסרטונים מזויפים. כולנו כאן כי אנחנו אוהבות אתכם, שחררו.

ובקסטריט בויז מבינים שלולא אהבת הקהל, ששומר להם אמונים כבר כל כך הרבה שנים, החיים שלהם היו נראים אחרת לחלוטין. לא ברור אם מדובר בכלוב של זהב או שהם באמת עדיין נהנים להופיע, אבל הם בהחלט נותנים את כל מה שיש להם, כמאמר השיר. התוצאה היא פנינת נוסטלגיה נטולת ציניות, מספקת וכיפית בטירוף. הקהל קיבל בדיוק את מה שהוא שילם עבורו, וגם התנהג בהתאם. לערב אחד, כולנו היינו הדגים באקווריום של בקסטריט בויז.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: f2fadbfc0df0