ההיפ הופ החדש הוא הדבר הכי לוהט במוזיקה המקומית. איך זה קרה?

ביטיוב, ברדיו ועל הבמות, ההיפ הופ הישראלי מתפוצץ ואמנים מגיעים למעמד שבעבר לא חלמו עליו בסצנה. דיברנו עם ותיקי התעשייה על הלקחים מטעויות העבר ומה עוד יש להיפ הופ המקומי ללמוד

2 במאי 2019

ראפרים ישראלים נלחמו על לגיטימציה לז'אנר בארץ עוד מאז שהחומוס של נייג'ל האדמו"ר טמטם את ישראל. קראו להם מתחזים, פוזאיסטים, מעתיקנים וגרוע מכל – פרסומת למסטיק, עלבון שנועד לדמות את הסאונד של הראפ בעברית למוזיקת פרסומות לנוער. אבל בשנים האחרונות דברים השתנו, ולא רק כי ראפ הגיע גם לפרסומות של מקדונלד'ס.

הצלחתם של אמנים כמו נצ'י נצ', טונה, ג'ימבו ג'יי וסוויסה הובילה לשיטפון חדש של קהל רחב, צעיר ומגוון מתמיד, ובהתאם  – גם לגל רענן של ראפרים צעירים שרעבים להתנפץ על האוזן הישראלית. אותם ראפרים מקבלים במה ומיקרופון, ברוך הג'אם, אבל כדי להבין מה השתנה כדאי לדבר עם מי שבאמת יכולים להטיל אור על ההווה והעתיד של הז'אנר – דווקא האנשים שלרוב נשארים מאחורי הקלעים, אנשי התעשייה של ההיפ הופ.

"ההיפ הופ הישראלי במצב מאוד בריא כיום", אומר הדי.ג'יי והמפיק המוזיקלי אורי שוחט, אגדת היפ הופ ישראלי עוד בחייו ואדם שראה דבר או שניים אחרי יותר משני עשורים בתחום, שבהם עבד כמעט עם כל שם גדול בהיפ הופ המקומי. "אני מרגיש שעכשיו אין יותר אנדרגראונד ומיינסטרים. המיינסטרים הוא האנדרגראונד ולהפך. בשבוע שעבר הופעתי עם סוויסה וליל' שיפי באירוע באשדוד שאיזה ילד שעוד לא בן 18 ארגן ל־500 איש. בהתחלה תהיתי איך הקהל פה יאכל אותנו, ואז ברגע שסוויסה ושיפי עלו לבמה אנשים היו בטירוף. אחרי שירדנו הדי.ג'יי שם עומר אדם, ואנשים היו בטירוף. זה מרגיש להם טבעי".

נצ'י נצ' ושקל בהופעה באינדינגב. צילום: יואב קדם
נצ'י נצ' ושקל בהופעה באינדינגב. צילום: יואב קדם

גם יוסף אדגו, מנהל קהילת האונליין הפופולרית "עולם ההיפ הופ", מסכים שמקומו של הז'אנר כבר הושרש בישראל: "הוא כבר עומד בפני עצמו. זה נהיה דבר שאנשים רוצים להתחבר אליו, להיות חלק ממנו. היום אין יותר בושה להגיד שאתה עושה היפ הופ ישראלי, כי כל אחד מספר את הסיפור שלו – בין אם הוא ילד מתל אביב או בחור מחדרה. אנשים נהיו יותר בטוחים בעצמם"."כשאתה מסתכל על החומרים היום, הם טובים הרבה יותר מאי פעם", מרחיב תומר גרשנמן, שעורך ומנחה את תכנית ההיפ הופ ג'יגה ג'וס ברדיו הבינתחומי בתשע השנים האחרונות. "יש יותר בקרת איכות. פעם בסיכומי שנה הייתי מצליח בקושי ללקט שעה, היום גם שלוש שעות לא מספיקות לי כדי להשמיע הכל. כשהפריחה החלה, ב־2015, קראתי לזה רנסנס. יכול להיות שזו הייתה טעות ועכשיו זה הרנסנס, אבל רק בעוד כמה שנים נדע באמת את החשיבות של מה שקורה עכשיו, לטוב ולרע. אם דברים ימשיכו לצאת ויהיו חומרים טובים כמו עכשיו, נהיה במקום טוב".

תומר גרשנמן
תומר גרשנמן

גרג גולדנברג וטל בקרמן, שיחד מהווים את הייז הפקות ("אנחנו עושים כל מה שלא קשור לאמנות עצמה בתחום ההיפ הופ: קידום, הרמת הופעות, בוקינג. סוגרי הפינות של הראפ"), דווקא חוששים מעט מהנסיקה הנוכחית של הז'אנר. גולדנברג מתאר את ריבוי האמנים כרוויה. "היה רעב מטורף בשנה האחרונה ויש יותר במות להופיע בהן – פסטיבלים, במות גדולות, עיריות – אפשר לחיות מזה, אבל צריך לראות מי עושה את המהלכים הנכונים".

בקרמן מאמינה שהמאזינים יקבעו מי להצלחה ומי לגרדום. "יהיה סינון טבעי של אנשים שלא יצלחו את דעת הקהל. הקהל שצורך היפ הופ לא טיפש, הוא יודע מה זה תוכן טוב, הוא מבין מי ראפרים שבאמת משקיעים בקהל שלו ומי סתם בא לרכוב על הגל".

שוחט: "בעבר לא היה פילטר. כל מיני אנשים קפצו על העגלה, מדוגמניות עד לאנשים שעושים מזרחית – זה קורה גם עכשיו, אבל עכשיו יש פילטר. הווייב דאז היה לקדם כל מי שעושה היפ הופ רק כי הוא עושה היפ הופ. אמרו שצריך לקדם את הסצנה, לעזור לה. המילה הכי נפוצה אז בקרב אמנים הייתה 'לפרגן', וזו המילה הכי שנואה עלי בעולם. כל דבר של לבקש עזרה מיד היה 'תפרגן תפרגן', וכל ההוויה הזאת הייתה בולשיט, כי אני לא אפרגן לך אם אתה לא טוב. היום יש יוטיוב וספוטיפיי, ואמנים יכולים לראות כמה האזנות יש להם. הקהל קובע ברגליים".

אח יקר צובר

הראפ הישראלי בהחלט למוד טעויות מהעבר. אחרי שהגיע לשיא בראשית שנות ה־2000 וקרס מחמת הפרגון העצמי תוך לא יותר משש שנים, עכשיו הוא חזר חזק יותר, מנוסה יותר ועם מבט לעתיד. "חשוב להשאיר את בקרת האיכות", מייעץ גרשנמן, "אבל גם קריטי שהצעירים יציפו את הרשת בחומרים, שיהיה את המאגר הזה ללכת אליו. יש בי גם משהו שאומר שאולי צריך להוציא דברים יותר ידידותיים לקהל, אבל פה גם עשויה להגיע נפילה אם לא עושים את זה טוב. זה טריקי".

גולדנברג: "עכשיו ראפרים רוצים להישאר פה, אין לאן להעיף את זה. כל מה שקורה עכשיו הוא שהסבתות והדודות מבינות שזה סבבה ושאפשר להביא ראפרים לעירייה, לאירועים ולכל מה שמביא כסף במדינת ישראל לתעשיית המוזיקה, כמו פרסומות. סוויסה מפרסם מקדונלד'ס, זה די מטורף".

"יום אחד יצאה כתבה שהכריזה שההיפ הופ הישראלי מת, ופתאום זו הייתה המציאות. אם אמן יעמוד בזכות עצמו ודבר כזה יקרה שוב אז זה לא יפגע בו. ברי סחרוף לא נעלם כשהרוק נעלם. הוא ברי סחרוף. הדג נחש הם הדג נחש, נצ'י נצ' הוא נצ'י נצ'. ככה זה צריך להיות"

במה הפרסומת הזאת ("אח יקר צובר") שונה מזו של סאבלימינל לשוקו קרלו ("כי אני אמיתי ולכן העם איתי"), שספגה בזמנה ביקורת רבה?
גולדנברג: "שזה היה חרא וזה לא. זה קשור לטיימינג, פאסון וחשיבות עצמית. סוויסה צוחק על עצמו שהוא כולו סטלן מת, וסאבלימינל ניסה למכור שוקו כמו דונלד טראמפ. הוא ריסק את החתול הזה. לומדים את הסיפור הזה בבתי ספר לפרסום, איך הורסים מותג".

בקרמן: "לא שסוויסה עמד כמו דוגמנית ומכר מוצר, הם עשו את זה הכי מגניב. מה אתה חושב, שהוא לא קיבל הצעות לקמפיינים לפני זה? הוא בחר מה שבאמת טוב לו והוא מתחבר אליו. מי לא אוכל מקדונלד'ס? זה לא למכור בריביות".

שוחט: "זה מתחיל ממה אתה מקדם. אם אתה מקדם מוצר שהוא הגיוני ותורם לך או לא. מקדונל'ס הוא משהו שאני יודע שסוויסה אוכל הרבה, אז זה נראה יותר הגיוני, יותר התחבר, אבל אני לא יכול לבוא בשום טענה לסאבלימינל, כי לו היו באים לסוויסה עם אותה הצעה, אותו קמפיין ואותו הסכום ששילמו לסאבלימינל, הייתי אומר לו: 'סוויסה, אתה טמבל אם אתה לא לוקח את זה'. זה סכום של משכנתה. לא חושב שאף אחד יכול לסרב לזה, אז אני לא יכול לבקר אותו על זה. אולי הוא היה יכול לעשות את זה יותר מגניב, שזה מה שסוויסה עשה בפרסומת הזאת".

נמאס לראות רק גברים

כסף, כמו תמיד, היא מילת המפתח. ראפרים אוהבים להתרברב בו, אבל הראפ העברי מעולם לא הצליח להתהדר בנוצותיו המפנקות. שוחט כבר נמצא כאן מספיק זמן כדי ללמד את חשיבותו לדור הבא. "הרבה אנשים עובדים מאוד קשה ועושים הרבה דברים, אבל עדיין חסר פה כסף. מובן שצריך יותר קהל, אבל יש גם אחריות על האמנים. האמנים חושבים רק על המוזיקה, בכלל לא חושבים על כסף. זה עדיף כמובן מלחשוב רק על כסף ולא על מוזיקה, אבל זה צריך להיות איפשהו באמצע. אני לא אומר לראפרים לחשוב על הכסף כשעושים מוזיקה, אבל אחרי שסיימת להקליט את השירים תחשוב על תכנית".

אדגו: "בעיניי אנשים צריכים לדבר על יותר דברים. אתה לא חייב לצאת לצעוק ברחוב, אבל לכל אחד יש דברים שמפריעים לו, והייתי רוצה לשמוע ראפרים מדברים על הדברים יותר חיצוניים להם – על העצמה נשית, על שיימינג בפייסבוק, על אלימות משטרתית. לא צריך אלבום שלם של שירים כאלו, שאנשים יעשו מה שהם רוצים, אבל זה יכול לתרום להם ולקהל".

גרשנמן: " הייתי רוצה לשמוע עוד יותר נשים. המהפכה הנשית שיש כרגע מבורכת, זה דבר שלא היה לנו לפני. היו לנו ראפריות פה ושם, אבל זו הפעם הראשונה שיש לנו כמה ראפריות שפועלות באותה התקופה ויש להן מה להראות".

איך מביאים יותר נשים להיפ הופ?

גרשנמן: "לפני הכל צריך להקשיב להן. מעבר לכך, גם הראפרים יכולים לקדם יותר שיתופי פעולה. כהן@מושון, למשל, השכילו לעבוד עם עדן דרסו ומאוד הרוויחו מזה".

בקרמן: "הבנות צריכות להתעורר על החיים שלהן. זה עולם גברי וקשה ואף אחת לא רוצה להיכנס לזה. אני לא מכירה אף אחת שרוצה לעשות את מה שאני עושה. הסצנה מאוד מעריכה ומכבדת נשים שרוצות לקחת חלק בזה. אף אחד לא זלזל בי או הטריד אותי בתוך הסצנה שלי".

שוחט: "רוב האנשים רק מחכים שיגיעו יותר בחורות, אבל הן צריכות להיות טובות וכל השאר לא משנה. אם מביאים את עדן דרסו כדוגמה, היא קודם כל ראפרית ממש ממש ממש טובה. היא לא מודעת בעצמה עד כמה היא פסיכית, וכל השאר, כמו שאמרתי, לא משנה – לא מאיפה היא, לא צבע העור, לא שהיא בחורה. היא קודם כל פאקינג טובה. לי אישית נמאס לראות רק בנים בקהל ובבקסטייג'. היפ הופ לא אמור להיות ככה".

איך הוא כן אמור להיראות? מה הייתם מייעצים לראפרים צעירים?
אדגו: "אל תרוצו אחרי הצפיות, אני מתחנן. אתם לא צריכים מיליון צפיות, אתם לא צריכים אלפיים צפיות, כי הצפיות מגיעות לבד. ברגע שאמן עובד טוב, מחובר לקהל שלו ובונה קהל מעריצים נאמן, אז הקהל יבוא איתו והצפיות יגדלו. אבל אל תחפשו מיליון צפיות, זה הורג אתכם. תעשו מוזיקה שהיא טובה לכם ואז יתחברו אליכם, אל תרוצו אחרי המספרים".

גרש: "תמשיכו לייצר. אני יודע שזה מסתכל המון ראפרים שלא מגיעים לחומרים שלהם, אבל הדברים הטובים מוצאים דרך להגיע למי שצריך. תסמכו על הרחוב, תסמכו על הפילטר ותנצלו את הכלים שיש לכם. היום הרבה יותר קל ליצור משהיה פעם".

אורי שוחט (צילום: בן פלחוב)
אורי שוחט (צילום: בן פלחוב)

שוחט: "תראו איזה כלים יש לכם איפה שאתם. מי החברים שלכם שאתם יכולים לעשות איתם דברים, שנמצאים וגרים בשכונה שלכם. אתם לא צריכים לחפש רחוק. דרייק ו־40, המפיק שלו, הם מאותה שכונה והם צוות שאי אפשר לנצח. צריך להפסיק להגיד 'וואי יום אחד אגיע ואעשה שיר עם סוויסה או סאבלימינל' או אפילו איתי. זה מגניב, אני אשמח מאוד שנגיע למצב הזה, אבל אשמח יותר אם אגיד 'וואי קלוט את החבר'ה האלה מעכו או מכרמיאל, הם משוגעים, חייבים לעשות עם זה משהו'. ככה ולא ההפך. קודם שיעבדו עם מה שיש, שיעשו מה שאפשר עם החבר'ה שלהם, זה הכי מגניב".

זה קצת מבטל את הרעיון המקורי של סצנת ההיפ הופ שמדובר בקהילה מאוחדת.
שוחט: "אני לא אוהב את התפיסה של היפ הופ כקהילה. לא, וזו הייתה כל הפאקינג בעיה. יום אחד יצאה כתבה שהכריזה שההיפ הופ הישראלי מת, ופתאום זו הייתה המציאות. אם אמן יהיה גם בלי קשר להיפ הופ, יעמוד בזכות עצמו, ודבר כזה יקרה שוב אז זה לא יפגע בו. ברי סחרוף לא נעלם כשהרוק נעלם. הוא ברי סחרוף. הדג נחש הם הדג נחש, נצ'י נצ' הוא נצ'י נצ'. ככה זה צריך להיות. לא סצנה ולא אנחנו. צריך להמשיך להיות בתחרות בריאה, ועדיין לשתף פעולה זה עם זה, אבל אם רוצים שהסצנה תישאר, אסור לסמוך על שום סצנה".