הסרט החדש של טייני פינגרז מציג את ים המלח כפי שמעולם לא נראה

ים המלח מהווה כבר שנים חבילה אולטימטיבית לקידום מכירות באצטלה מוסרית. איפשהו בין ילדים רעבים באפריקה לניצולי אסונות טבע התמקם לו פלא תבל הזה בעל הניחוח האקזוטי. אינספור אמנים מהארץ ומהעולם, מספנסר טוניק ועד ז'אן מישל ז'אר, ממרקים את המצפון עם המים ואת המלח שנותר זורים על הפצעים של מי שלא מתגייס להצלת הפלא הזה, שאלה בעצם כולם – חוץ מהאמנים האקטיביסטים כל כך דוגמת מוש בן ארי שכותבים לאגם שירים בנוסח "נתן בריאות לגוף לנשמה / אחד מנפלאות בריאה / עכשיו ממלך הפך לביצה". בקיצור, קיטש במסווה של מחאה ומודעות אקולוגית.

הסרט החדש של טייני פינגרז, "The Fall – Live at the Dead Sea", פרי שיתוף פעולה בין הלהקה, גיא זך, איליה מרכוס ואסף בן דוד, הוא יצירה מרעננת בהקשר הזה. בחודש ינואר 2016 נסעו חברי הלהקה לחוף מצוקי דרגות בים המלח. לאורך הלילה ועד הזריחה, מהחושך המתבהר ועד השעה שבה השמש סוף סוף מפציעה מבעד להרים, הם ניגנו בלייב את אלבומם האחרון "The Fall", על סף המים, בין בולענים ונקיקים. המוזיקה של טייני פינגרז, כידוע, אינסטרומנטלית וקשה. היא אמנם רבת הבעה, אבל היא לא "אומרת" שום דבר. ובכל זאת, הסרט הזה "אומר" משהו על ים המלח יותר מכל שיר מחווה או מופע במצדה.

עוד כתבות מעניינות בנושא:
הצטרפנו לטייני פינגרז לצילומי הסרט
האלבום האחרון של הלהקה הוא יצירה שלמה ומהפנטת
האזינו: הפלייליסט של טייני פינגרז

ב-1972 צילם אדריאן מייבן את פינק פלויד מקיימים הופעה ללא קהל באמפיתאטרון של העיר החרבה פומפיי שבאיטליה. החיבור בין היצירות האינסטרומנטליות הארוכות של הלהקה, שהייתה אז באחד משיאיה, הציוד החשמלי הרב – המוזיקלי והקולנועי, ומראות האתר העתיק, יצר שילוב מבעית ומדהים של ישן וחדש, תוך שבירה של היררכיות, והעלה את השאלה מה בעצם עומד במרכז – המוזיקה או התמונה; הטכנולוגיה, האדם או הנוף.

כשטייני פינגרז עומדים במעגל על חוף ים המלח על כל כליהם ומגבריהם, עם מנורות מעליהם ומצלמות ביניהם, כשמסביבם בולענים, נציבי מלח ובריכות מוזרות, אי אפשר שלא לחשוב על המוזיקה של פינק פלויד מהדהדת בהריסות פומפיי דרך ההיסטוריה והגאוגרפיה. מוזיקה ללא מילים במקום שכבר אין מה לומר עליו – הוא הרוס, חרב. האנלוגיה בין ים המלח לעיר הרומית, שנקברה בשנת 79 תחת ארבעה מטרים של אפר געשי, ברורה.

אבל ים המלח עוד חי ושוקק, למרות ההספדים. הסרט, שמצולם באופן מרהיב, מספר את סיפור המקום. בזמן שחברי הלהקה מנגנים המצלמות מסריטות בשתיקה במסלולים שונים את ההרים המפוארים, הנחלים המשונים, נציבי המלח, הבריכות, הגאיות והמרחבים המופלאים של המקום הכי נמוך בעולם, באופן שבו נדיר לראותם. צילומי הרחפן באמת עוצרים נשימה והצילום האינטימי יותר של עצים, אבנים ושיחי מדבר חכם ומדויק. העריכה מצוינת גם היא; שעה של סרט בלי מילה אחת – רק מוזיקה ונוף – וזה לא מעייף או משעמם לרגע.

לא רק הנוף הטבעי מקבל תשומת לב בסרט. בדומה לשבירת ההיררכיות בפומפיי, גם ב-"The Fall" נעשתה עבודה יפה בהשוואה בין ה"מלאכותי" ל"טבעי". הענפים היבשים והמלוחים מתוארים על ידי המצלמה בפרוטרוט בדיוק כמו כבלי הגיטרה. המצלמות מתמקדות אף בציוד הצילום עצמו. במגברים, בכפתורים. הרחפן מגיח לעתים בקצה הפריים. אוהל הצוות עם המכוניות והציוד נגלה לעין. אין ניסיון לטשטש את ההתערבות הגסה והבלתי נמנעת בנוף. ים המלח לא זקוק לליטוף. הוא רק צריך שלא יהרסו אותו. ומהבחינה הזו מדובר בסרט אופטימי. הנוף אדיר המימדים לא מאוים מהנוכחות האנושית והמכנית – כשהיא נעשית בכבוד.

בסיום הסרט, לאחר שהשמש עולה והמסע האינטנסיבי של הצלילים במדבר מגיע לסופו, המתופף טל כהן עוזב את העמדה והמצלמה מתמקדת במערכת התופים הריקה כשמאחוריה נשברים הגלים במתינות. שני גיבורי הסרט – כלי הנגינה והטבע – יחד.