"בגיל 50 אנחנו עושים את מה שהיינו צריכים לעשות בגיל 29"

שבוע אחרי שהתבשרנו שהג׳ינג׳יות יחלו לעבוד על אלבומם השני, תמיר אלברט מספר על השביל שבין אמונה לרוקנרול ומה גרם לו לחזור לבמה, 24 שנים אחרי האלבום ההוא

תמיר אלברט. צילום: גוני ריסקין. סטיילינג: נועה בר
תמיר אלברט. צילום: גוני ריסקין. סטיילינג: נועה בר
30 בינואר 2018

על שולחן בדירת החדר הקטנה והצנועה ברחוב אלנבי מונח ספר כתביו של האר"י הקדוש, גדול מקובלי צפת במאה ה־16. ליד השולחן יושב תמיר אלברט בבגדי השבת שלו, חיוך רחב מאיר את פניו. 24 שנים שעברו מאז שעזב את הכל בשיא ההצלחה – אחרי אלבום אחד בלבד של הג'ינג'יות – ובחר להתמסר לעולמה של תורה. מאלנבי לשכונות החרדיות המסוגרות של ירושלים: אישה, ילדים, תורה מבוקר עד ערב, מה שנקרא דוס קומפלט. מאז כבר הספיק לצאת בשאלה, ולחזור שוב, ושוב לצאת.

עוד כתבות שיעניינו אותך:
לונדון גראמר מגיעה להופעה ראשונה בישראל
גראמי 2018: המתלבשים הטובים, הרעים והמשעממים תחת
הבלייניות הכי פשניסטיות בעיר

לפני חמש שנים חזר אלברט לתל אביב, ועכשיו, מהלפטופ שמונח על השולחן, ליד הספר, כשהוא כבר כמעט בן 50, הוא מהנדס בפינג פונג עם שותפו להרכב הקאלט ג'ינג'יות, אמיר צורף, את מה שאמור להיות אלבומה השני של הלהקה.

תמיר אלברט. צילום: גוני ריסקין
תמיר אלברט. צילום: גוני ריסקין

לפני כמה שבועות, שוב באלנבי, דחוסים אנשים לבושים בשחור, יוצאי מועדון הפינגווין ואלה שרק נראים כמוהם, במועדון הפסאז'. על הבמה עומד אלברט לצד חברו מלהקת נושאי המגבעת, הגיטריסט רם אוריון, ואיתם קוסטה קפלן (גיטרה וקלידים), שגיא צורף (בס) ואלעד קוגן בונן (תופים). ראשו של אלברט מכוסה בקפוצ'ון שחור, בדל סיגריה דבוק לשפתיו לכל אורכה של ההופעה. "אני טקסט פוליטי", "האדמה מקולקלת", "מתנה לחג", כל הפנינים המוזיקליות של להקת נעוריו לצד מעט חומרים חדשים. בגרון ניחר הוא צורח את המילים, מקפץ בדרכו האלברטית, הגיטרות אקסטטיות, 200 ומשהו אנשים מהופנטים צורחים את המילים איתו. יש שם כאלה שהגיעו מחו"ל, ילדים לצד הוריהם שצופים בהופעה שבמידה רבה היא נס מוזיקלי שמתקיים בניגוד לכל תחזית אפשרית. מה לעזאזל החזיר אותו לבמה אחרי כל כך הרבה שנים, אני חושב לעצמי, והאם כוכב שהאיר באור גדול פעם יכול לחזור להאיר שוב אחרי שבחר להיעלם.

להתאהב באמיר צורף

בגיל 27 תמיר אלברט היה בפסגה. כבר בתיכון הוא קנה את עולמו כגיטריסט וכוח מניע לצד אהד פישוף בלהקת נושאי המגבעת, תופעה שלא הייתה כמותה בסצנת הרוק הישראלי. חבורה של נערים מירושלים שהטקסטים והנגינה האינטנסיבית שלהם עדיין ממשיכה להדהד. הלהקה שהוקמה ב־1984, בעודם תלמידי תיכון, התפרקה בשיא הצלחתה ב־1992. "זה יישמע קצת מצחיק אבל להקות מתפרקות בגלל שהן מצליחות", מספר אלברט על התקופה ההיא, "אחרי 'מי רצח את אגנתה פלאסקוג' (האלבום הראשון של נושאי המגבעת – ע"ס) הייתי בעניין של להמשיך הלאה ולכבוש את העולם. אמרתי, 'עכשיו זה הזמן להכות בברזל', ואז היו חילוקי דעות, הלהקה לא הצטיינה ביחסים חברתיים, לא היינו חברים אחד של השני מי יודע מה". כשהתפרקה הלהקה הוא הפיק את מסע הקאמבק של צביקה פיק ואז יצר את הג'ינג'יות עם אמיר צורף, "הבן אדם שאני הכי אוהב בעולם, הכי יצירתי שיש, הכי מוכשר שיש".

הם הכירו במקרה – אלברט היה ידיד קרוב של סיון שביט, היום אשתו של צורף. יום אחד התקשר לביתה וצורף ענה לטלפון, "רציתי להזמין את סיון לים, דיברנו, ומה שיצא זה שבסוף אני והוא הלכנו לים, ואז (צוחק), סיון ואני כבר לא היינו חברים".

משם נולדו הג'ינג'יות ואולי גם השורה המיתולוגית מהשיר על הנחיתה בחוף ו"כשיש אתה סובל, כשאין אתה סובל". הם הוציאו אלבום אחד ב־1994, אלכימיה בין דאנס לרוק, חרשו עליהם ברדיו, ההופעות היו מפוצצות. שנה אחר כך זה נגמר. "מהיום שהתחלתי לנגן הייתי בעלייה", אומר אלברט, "אבל עם כל ההופעות והבילויים בלילות, ותל אביב והניכור של שנות ה־80 וה־90, התעייפתי, עד שיום אחד החלטתי ללכת".

פשוט ללכת?

"הרגשתי שאין לי על מי לסמוך, וככל שאתה מצליח יותר, יש בין האנשים שקרובים אליך מלחמות וריבים על מי יותר חזק ומשפיע ומי יותר צודק ומי יותר מוביל מבחינה אמנותית ומי יש לו מה להגיד ומי אין לו – והריבים נעשים גדולים יותר ובלתי נסבלים".

לאן הלך אלברט? הוא התחתן, הביא ילדים, למד תורה, למד לימודים מקצועיים, שיהיה ממה להתפרנס. מדי פעם הבליח לרגע חזרה בתודעה ושוב נבלע אל הזמן המתגלגל. כבר עשר שנים עברו מאז התגרש, ילדיו גדלו ועזבו את הבית. הוא בקשר טוב עם כולם. בעולם החרדי הסגור הוא לא הצליח למצוא את עצמו. אולי גם בעולם הלא חרדי. "יום אחד לא הייתה לי ברירה, הייתי צריך להחליט מה אני עושה ואם אני נשאר בירושלים או עוזב את לתל אביב. באתי בלי שקל עוד פעם וקיבלתי קצת מחברים, אספתי ציוד והתחלתי לעשות עוד פעם סקיצות ועוד פעם וזה הפסיק. לא הרגשתי שאני מספיק יכול לדחוף את זה. הייתי חלש והייתי המנוע היחיד".

אתה מרגיש בודד?

"לא".

איך זה?

"כי השם איתי, אני עם השם, אני לא מרגיש בודד".

איך נראה סדר היום שלך?

"יש לי סדר שבועי. הוא מחולק בין שבת ושאר השבוע. בשבת אני עולה על מדי א', אני בנבחרת של בית הכנסת של החלאבים ברחוב אהרונסון. אני משחק טוב בהרכב הזה, זה כזה הרכב שמורכב מהרבה אנשים מבוגרים שכל השבוע אתה רואה אותם במכנסי ברמודה וגופיות עובדים בשוק. ביום שבת הם לובשים חליפות והם כבר רגועים וזה אחרת לגמרי".

תמיר אלברט. צילום: גוני ריסקין
תמיר אלברט. צילום: גוני ריסקין

אתה חי בצניעות.

"כן, נכון".

אתה אוהב את זה?

"כן, כן".

זה שונה מרוקנ'רול.

"אבל תמיד הייתי ככה, תמיד תמיד".

למה?

"לא יודע, אין לי הרצון להרוויח הרבה כסף. אין לי את זה. לא יודע למה, אין לי את זה".

אתה חושב על זה, אתה כועס על עצמך?

"הכסף הוא לא מה שדוחף אותי, אולי אני טועה, אני חושב על זה שעוד מעט אני לא אשאר בעולם הזה, ומה שאקח איתי אני אקח לשם. כמה זמן אשאר, 40 שנה? אתה יודע, אחרי זה אני עובר לעולם הרבה יותר ארוך, את הארמון שלי אני בונה שם, לבד, אני עושה את זה לבד".

ניתוח לב לפני הופעת האיחוד

לפני קצת יותר משנה, אחרי שיחה עם שותפו הוותיק צורף, משהו ניצת מחדש. "אמיר אמר לי: 'תמיר, אני חושב שאתה אמן חשוב ואתה צריך ליצור'. אמרתי לו שאני רוצה לעשות שוב ג'ינג'יות, והוא אמר לי, 'אז בוא נעשה ג'ינג'יות'". הם תפרו עסקה עם אסף אמדורסקי, הופעת אירוח אצלו בתמורה להפקת המופע שלהם. הם קבעו תאריכים לשתי הופעות איחוד. "אחרי ההופעה עם אמדורסקי אמיר ראה שאני סוחב כאבים ואמר לי: 'נראה לי שאתה צריך צנתור וללכת לבדוק את זה בבית החולים'. נכנסתי לבית חולים ואז אמרו לי: צנתור כבר לא יעזור לך, אתה צריך ניתוח מעקפים, ותוך כדי זה אנחנו כבר עם תאריכים להופעה בבארבי. שכבתי במיטה, ניתוח לב – הוציאו לי את הלב, תיקנו אותו והחזירו למקום. ותוך כדי, כשאני שוכב בטיפול נמרץ, אנחנו מדברים על איך נעשה את ההופעה ובכלל לא ברור אם אני אחיה ולא ברור אם אצליח לעמוד בתאריך הזה".

הוא עמד. שתי הופעות בבארבי בתחילת 2017, שתיהן סולד אאוט, בלי שלאף אחד כמעט יש מושג מה עובר על אלברט. מאז הם ממשיכים לעבוד, נפגשים כאשר צורף (שמתגורר בברלין – ע"ס) מבקר בישראל, בדרך לאלבום שאמור לצאת מתישהו, אולי בקיץ במקביל להופעות משותפות.

הייתה תקופה ששכחת למה עזבת?

"עכשיו אני מנסה להבין, כי השנים עוברות נורא נורא מהר ואני מתקדם לכיוון גיל 50, אפילו שאני לא מרגיש ככה. עזבתי כשהייתי בן 27 ולקח לי מלא שנים לחזור. זה בעיקר כושר נפשי לעשות את זה".

לקחת גיטרה ביד?

"ניסיתי. ישבתי, ניגנתי, הייתה לי גיטרה בבית, היה לי אולפן קטן, ניסתי לכתוב. זה פשוט לא נשמע טוב, לא אהבתי את מה שעשיתי, לא אהבתי את מה שיוצא לי. למען הסר ספק, השירים בהופעות עכשיו, זה באמת שירים שאני אוהב. אני אוהב את השירים שלי".

קשור אליהם?

"כן, אני לא מקשיב להם כל כך אבל אני אוהב אותם. כי הם שלי (צוחק). מי לא אוהב את הילדים שלו?".

חלק מאותם שירים נכתבו בתקופת נושאי המגבעת, להקה שהתחילה במידה רבה משיחת טלפון של אלון כהן (המתופף) אל בן כיתתו אלברט, היחיד בסביבה שהייתה לו גיטרה. אליהם חברו אהד פישוף, שהיה גם הוא גיטריסט וכותב השירים של הלהקה, וישי אדר הקלידן, שלמדו שתי שכבות תחתיהם. מאוחר יותר הצטרפו אדם הורביץ ורם אוריון. אלברט ופישוף היו הכוח המניע של הלהקה. "אחרי שתיים או שלוש הופעות כבר נהיה לנו מנהל, מוטי שהרבני. אהד היה בן 15 ואני הייתי כמעט 18. הוא אהב את הטקסטים של אהד ואמר 'בואו נתחיל למכור אתכם', והיה מדהים, ונלחמתי על כל הופעה, שנהיה טובים ובולטים – כולל פעם שחיבלנו בציוד של להקות אחרות כדי שהם יהיו פחות טובים".

רעיון שלך?

"כן… זה כתוב בספרים של הרוקנ'רול. היינו עושים דברים שלא מאפשרים ללהקות להופיע אחרינו. הם היו נשמעים חרא וזה העמיד אותנו במקום טוב".

יש דיבור שהופעתם בחינם לאורך כל השנים.

"כל הזמן הייתה טענה שאין כסף, אבל זאת הייתה להקה רווחית מאוד".

התעמתתם על זה פעם?

"הרבה פעמים, אני אמרתי בואו ניקח את ההגה לידיים, הם לא רצו".

וזה הוביל לפירוק?

"זאת אחת הסיבות. כשאתה מופיע מול 15 אלף איש בערד ואין לך כסף לסיגריות… יש הרבה סיבות, עזוב".

מה שלא מקבלים בבית צריך להשלים

גם בתקופות הטובות של נושאי המגבעת, היחסים בין פישוף לאלברט היו מורכבים, עד כדי כך מורכבים שסיפור ההצלחה המשותף הסתיים ב"חילוקי דעות אמנותיים". "היינו שונים מאוד, למרות ששנינו יצירתיים, באנו מרקעים מאוד מאוד שונים מבחינה חברתית. אימא שלי עקרת בית ואבא שלי אינסטלטור, וההורים של אהד – אבא שלו אדריכל ואימא שלו יוצרת תערוכות, זה בתים מאוד שונים. בבית אתה מקבל דברים, הרגשתי שאני צריך להתאמץ יותר, שמה שאני לא מקבל מהבית צריך להשלים. כעת נראה שגם בגזרה הזאת משהו מתחמם, ופישוף צפוי להתארח בסינגל העתידי "רדיו". "הוא יוצר גדול שאני אוהב מאוד ומכבד ואני שמח לעשות שיר שתמיד אהבתי", מדגיש אלברט.

ואף פעם לא הייתם חברים טובים?

"אף פעם לא היינו חברים טובים. ניסינו".

אז איפה היה הקצר? כשאומרים חילוקי דעות אמנותיים זה תמיד כדי לטייח על משהו יותר עמוק.

"אני חושב שהיינו מאוהבים באותה בחורה".

זה מה שליווה את מערכת היחסים שלכם לאורך השנים?

"לא ממש. לא דיברנו על זה אפילו", הוא אומר, לפני שהוא מוסיף בצחוק: "לפני כמה שנים יצא לי לדבר איתה והיא אמרה לי, 'דיברתי עם אהד'. אמרתי לה, 'למה את אומרת לי דבר כזה? אל תדברי איתי על זה'".

תמיר אלברט. צילום: גוני ריסקין
תמיר אלברט. צילום: גוני ריסקין

24 שנים אחרי, לאלברט יש הזמן לחשוב על העבר, לחשב מסלול מחדש. לבחון את העבר אל מול העכשיו וגם לשאול את עצמו מה היה אם. "אם בגיל 18, לפני שאלון (כהן, המתופף של נושאי המגבעת – ע"ס) הרים אליי טלפון ושאל אם אני רוצה לבוא לנגן כי אני היחיד שיש לו גיטרה, אם הוא לא היה מתקשר באותו היום… אני מניח שהייתי הולך ללמוד אמנות בבצלאל. אם הוא לא היה מתקשר, לא נראה לי שהייתי מוזיקאי. מגיל 12 אני מנגן, אבל אני עם עצמי לא הייתי יכול להרים את זה, זה נראה לי חלום שלא ניתן להגשמה, לא החלטתי שאני הולך להיות מוזיקאי, זה הכל היה ברמה אינטואיטיבית, זו לא הייתה החלטה. אם הייתי צריך לקבל החלטה אני מניח שהייתי משקיע את הזמן שלי בלימודים אחרים, מחקר, דברים כאלה".

אנחנו יושבים ושותים קפה שחור. מעשנים סיגריה. על השולחן רמקולים אולפניים. "בוא תשמע". הסקיצות שעתידות להפוך לאלבום השני של הג'ינג'יות. "בגיל 50 אנחנו עושים את מה שהיינו צריכים לעשות בגיל 29", הוא מחייך. 24 שנים אחרי 1994. ואם אתאכזב?, אני חושב, ואם אאכזב בתגובה? רצועה אלקטרונית חרוכה, דאנס הפוך, מלודיה של הג'ינג'יות, הסאונד של הג'ינג'יות, אין עוד אחד כזה בעולם כולו. זה נשמע כמו רצף ישיר, הגיוני, כל הזמן שעבר לא אבוד שם. מרגיש במקום. אני לא יודע מה להגיד על מה ששמעתי, רק שזה לא נופל מהאלבום ההוא, וזה הרבה מאוד להגיד. "ואז הבנתי מה גרם לי לחזור להופיע", אני שומע.

מה החזיר אותך?

"לחזור לאותו המקום שממנו יצרתי, שזה אלנבי".

פה?

"שם בדירה ממול".

בדירה ממול?

"כן, אלנבי 79 (אלברט גר בבניין ממול בעבר – ע"ס). כשחזרתי לפה זה חזר".

זה שאתה יכול להופיע עוד פעם?

"שזה יכול להתאפשר".

ואם זה היה בקינג ג'ורג'?

"אני חושב שהייתי צריך לחזור לפה בשביל שזה יקרה".

למה דווקא פה?

"כי פה התרחש עיקר היצירה שלי. המוזיקה שיוצאת בלונדון היא לא המוזיקה שיוצאת בניו יורק ולא המוזיקה שתצא בברלין ולא מוזיקה שתצא במדבר. ותמיד נראה שמוזיקה זה לא תלוי מקום, אבל זה לא נכון, המקום שאתה נמצא בו משפיע מאוד".