טיים אאוט timeout

"העיתון" חושף את הכוכבת האמיתית של השערוריה הגדולה בארה"ב

| מאת: יעל שוב

"העיתון", המגולל את פרשת חשיפת מסמכי הפנטגון, הוא יותר מסיפור על נשיא שקרן ועיתונות לוחמת. היה צורך בתסריטאית מתחילה כדי להפוך אותו לרלוונטי מתמיד

מתוך "העיתון"

באנגלית קוראים לסרטו החדש של סטיבן ספילברג "The Post", על שם "וושינגטון פוסט", וגם במובן של "עמדה" ו"מוצב". זה סרט שנוקט עמדה על נקיטת עמדה, ומציג את העיתונות הלוחמת כמוצב האחרון בפני הנהגה שמשקרת לעמה. באופן אירוני, בעידן הנוכחי למלה יש משמעות חדשה – פוסט בפייסבוק למול ציוץ בטוויטר. כידוע, האחרון הוא כלי ההתבטאות הראשי של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שאינו מסוגל לנסח משפטים מורכבים, ולכן המדיום שמגביל את מספר התווים הוא מושלם עבורו. מחשבות עמוקות יותר דורשות לפחות פוסטים בפייסבוק, אם כי גם הרשת החברתית הזאת היא בעצם אויב של העיתונות הממוסדת, זו שהסרט "העיתון" מקדש.

התסריט שכתבה אליזבת האנה הגיע לידיו של ספילברג בסוף פברואר 2017. אחרי שש שנות עבודה על "חטיפתו של אדגרדו מורטרה" (על ילד יהודי באיטליה של המאה ה-19), ושבועות ספורים לפני המועד שנקבע לתחילת הצילומים, ספילברג הבין שאין לו שחקן ראשי והשעה את ההפקה. בזמן שהתפנה לו פתאום הוא קרא את התסריט שגולל את סיפורה של קתרין גרהם, המו"לית של העיתון המשפחתי הקטן "וושינגטון פוסט", שבשנת 1971 החליטה לפרסם את מסמכי הפנטגון על "יחסי ארצות הברית-וייטנאם בין השנים 1945 – 1967". אותם מסמכים סודיים, שהודלפו על ידי האנליסט דניאל אלסברג, חשפו כיצד הממשלות השונות הונו את העם האמריקאי ביחס למעורבות האמריקאית במלחמה חסרת הסיכוי שמעבר לים.

ספילברג חשב שהשילוב של נשיאים משקרים ועיתונות לוחמת הוא דרך מצוינת להביע מחאה נגד אסטרטגיית הפייק ניוז של הנשיא העכשווי, והחליט להרים הפקה בזמן שיא. ג'וש סינגר, התסריטאי זוכה האוסקר של "ספוטלייט" – הסרט הקודם על עיתונות חוקרת שחושפת אמת קשה – זומן לשכתב את התסריט. המשימה העיקרית שהוטלה עליו היתה להגדיל ולחדד את תפקידו של עורך העיתון בן בראדלי (שבנו בן בראדלי ג'וניור היה מעורכי "הבוסטון גלוב" בעת האירועים שתוארו ב"ספוטלייט"). במקביל ספילברג הרים טלפון לטום הנקס ולמריל סטריפ, וב-30 במאי 2017, רק שלושה חודשים אחרי שקרא את התסריט לראשונה, החלו הצילומים.

הזריזות בהשלמת הפרויקט מעצימה את הרלוונטיות הפוליטית של הסרט, אך היא גם ניכרת בתסריט שלא פותח דיו. סטריפ כגרהם והנקס כבראדלי מובילים צוות גדול של שחקנים טובים (בהם מייקל סטולברג, מת'יו ריס, בראדלי ויטפורד וקארי קון) שלרובם אין הרבה מה לעשות. למען האמת, משום שהסקופ שבפרסום ראשון היה שייך ל"ניו יורק טיימס", בהתחלה לא ברור מדוע הסרט מתמקד דווקא ב"וושינגטון פוסט" שקפץ על העגלה.

מתוך "העיתון"

הסרט מתגבש מבחינה דרמתית ורגשית כשמתברר שזה סיפורה של אישה שלומדת להשמיע את קולה. קתרין גרהם התרגלה להיות בתו של ואשתו של. העיתון נרכש על ידי אביה ב-1933 והוא הפקיד אותו בידי בעלה ב-1946. "לא הטריד אותי שאבי חשב על בעלי ולא עלי", כתבה באוטוביוגרפיה שלה. "להיפך, זה שימח אותי. מעולם לא עלה בדעתי שהוא היה יכול לראות אותי כמישהי שתמלא משרה חשובה בעיתון". אבל ב-1963 פיליפ גרהם הדיכאוני ירה בעצמו, ובגיל 48 האישה הקטנה הפכה למו"לית היחידה בשטח.

"העיתון" מוצא אותה ב-1971, משננת משפטים לקראת פגישה עם משקיעים פוטנציאליים ערב הנפקת מניות לציבור, אך בפגישה היא נאלמת למול שלל הגברים. מאוחר יותר היא נזכרת כיצד אפילו בלוויה של בעלה היא נזקקה לרשימת הערות שכתבה לה בתה בת השבע כדי שתעז לשאת דברי הספד.

אבל בלילה שלפני ה-18 ביוני, אחרי שכתבי העיתון משיגים את המסמכים המודלפים ומסכמים את עיקרי הדברים הצפונים ב-7,000 העמודים, ההחלטה אם לפרסם אותם למרות צו איסור הפרסום הפדרלי שהוצא ארבעה ימים לפני כן נגד "ניו יורק טיימס", נופלת בידיה של גרהם, שיודעת כי היא עלולה לאבד את העיתון ואף להיכנס לכלא. ספילברג מצלם אותה בכפתן ביתי בצבע קרם, מוקפת גברים בחליפות כהות שמפעילים עליה לחצים מכל הצדדים. הפעם היא לא צריכה להגיד הרבה. משפט אחד ישנה הכל.

סטריפ. מתוך "העיתון"

אחר כך כולם מגיעים לבית המשפט העליון, ובתום השימוע הגברים אצים להשמיע את דברם לכלי התקשורת. גרהם מעדיפה לשוב ולשתוק. היא את שלה אמרה בעוצמה מהדהדת. סטריפ נהדרת, כמובן, אבל אולי הקשת הדרמתית של הדמות היתה יכולה להרוויח מליהוקה של שחקנית פחות איקונית, מישהי כמו לורה ליני, שאנחנו פחות בטוחים מראש שתעמוד באתגר.

שרה פולסון מגלמת את אשתו התומכת של בראדלי, ונדמה שתפקידה מסתכם בהכנת סנדוויצ'ים לעיתונאים הנועזים. אבל כשבראדלי מתהדר בתעוזתו, היא מבהירה לו ולצופים שלגרהם היה הרבה יותר מה להפסיד, ולכן האומץ שהפגינה גדול יותר. וכך "העיתון" הופך לסרט על נשים קטנות שמעזות להגיד כן בעולם של גברים, ובעידן ה-Me Too המסר הזה עדיין עדכני ומרגש.

סצנת הסיום של "העיתון" מסמנת אותו כפריקוול של "כל אנשי הנשיא", הסרט המהולל מ-1976 ששחזר את האופן שבו "וושינגטון פוסט" חשף את פרשת ווטרגייט ב-1972 והביא לנפילתו של ריצ'ארד ניקסון. בסרט ההוא ג'ייסון רוברדס גילם את בראדלי (וזכה על כך באוסקר), ואילו גרהם נעדרה ממנו לחלוטין (הסצנה היחידה שלה בתסריט נחתכה עוד לפני הצילומים). היה צורך בתסריטאית מתחילה כדי להבין, 40 שנה אחרי כן, שסיפורה של המו"לית ראוי לסיפור.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: abf6601