טיים אאוט timeout

"הרוכב" מוכיח סופית: נשים עושות סרטים על גברים טוב יותר מגברים

| מאת: יעל שוב

"הרוכב" של קלואי ז'או מזכיר כמה זה כיף כשנשים מביימות סרטים על גברים, וכמה הן יודעות לפרק את המיתוס המצ'ואיסטי לגורמים. השוואת גודל הזין מעולם לא הייתה מתוחכמת יותר

מתוך "הרוכב"

"הרוכב" הוא סיפור פשוט על כוכב רודאו שנדרש לפרוש אחרי תאונת רכיבה קשה שריסקה את גולגולתו, אך חולם לחזור לזירה ובינתיים מאמן סוסים סרבנים. הסרט תפס אותי בהפתעה. הוא אמנם קיבל ביקורות מתפעמות בחו"ל אבל לא הייתי מוכנה לעוצמת הרגשות שבהם הוא הציף אותי. בריידי ג'אנדרו מגלם את עצמו, וכך גם אביו ואחותו וחברו הטוב שנפגע קשה ממנו, בסרט המבוסס על חייהם. זאת הגרסה הכי לא הוליוודית של הסיפור הכי אמריקאי-שורשי – על גברים שמאמינים שיש להם ייעוד גברי והם מסרבים לוותר עליו. הבמאית קלואי ז'או לא שופטת, אלא מתבוננת בשילוב של ריחוק ואמפתיה על הדמויות, על המרחבים של דרום דקוטה ועל הסוסים שבריידי משכנע להישמע לרצונו, והסרט העדין הזה הולך וצובר גוונים של בלדה דרומית על הקיום האנושי.

"הרוכב" שונה מאוד ברוחו מ"יום נפלא" של לין רמזי שעלה בישראל בשבוע שעבר, אבל בין המערבון האלגי על הקאובוי למותחן האורבני על חייל לשעבר שמשחרר נערות שנחטפו ונמכרו לזנות, יש נקודות השקה בולטות. בשני הסרטים במאיות פולשות לטריטוריה קולנועית שנתפסת כגברית ומספרות על גברים פגועים – פיזית ונפשית. בבחירתן לא לספק לצופים קתרזיס נוטף אדרנלין, הן חותרות תחת מיתולוגיות מצ'ואיסטיות.

מתוך "הרוכב"

עוד כתבות מעניינות:
הבמאים האיראניים שלא מפחדים למרוד בממסד
"יום נפלא" גורם ל"נהג מונית" להיראות כמו דרמה רומנטית
דוקאביב חוגג 20 שנה: הסרטים שאסור לפספס

החדירה האטית של במאיות למרכז העשייה הקולנועית נתקלת במערך של דעות קדומות, שהבולטת בהן היא הציפייה שנשים יעסקו בנושאים שהן מבינות – כלומר בנשים. כולנו התרגשנו מכך שפטי ג'נקינס ביימה את “וונדר וומן" ותמשיך לסרט ההמשך. אבל למה שלא תביים גם את "באטמן"? בשנות ה־70־80 (וגם היום), כשבמאיות העזו לספר על גברים, אלה היו לעתים קרובות גברים שאהבו גברים אחרים – נושא שנדמה שלנשים נוח יותר לעסוק בו מאשר לגברים סטרייטים. קולין סרו ("למה לא!") ואן פונטיין (“ניקוי יבש") הצרפתיות ואנטוניה בירד הבריטית (“כומר") יצרו סרטים על גברים הומוסקסואלים לפני שהמשיכו הלאה לספר על גיבורים מזן גבר־גבר. רוברט קרלייל, שגילם את המאהב העדין ב"כומר", הפך לקניבל הטורף חיילים ב"Ravenous", מערבון האימה של בירד שהמבקרים לא ידעו איך לאכול ב־1999, אך בחלוף השנים פוענח כסאטירה והפך לסרט קאלט.

הבמאית הראשונה שהוליווד העניקה לה אוסקר זכתה בו על סרט גברי למהדרין. "מטען הכאב" של קתרין ביגלו (2008) עוקב אחר מלאכתם של חבלנים אמריקאים במלחמת עיראק. ביגלו יודעת לביים אקשן וסרטה הוא ממורטי העצבים הגדולים מעולם, אבל שלא כמו סרטי המלחמה של רבים מהקולגות שלה, הוא נטול הרואיות. הגיבור המצ'ואיסטי (ג'רמי רנר) מוצג כמכור לאדרנלין שמסכן ללא צורך את עצמו ואת חבריו, ובסוף הסרט, אחרי ביקור קצרצר בבית, הוא חוזר לבגדד – לא בגלל נאמנות לחברים אלא כי הוא אוהב לפרק פצצות יותר מאשר לשחק עם התינוק שלו. "המלחמה היא סם" כתוב על המסך בתחילת הסרט.

גם “עבודה טובה" (1999) של קלייר דני הצרפתייה מתבונן בחיילים מערביים במדבר. הסרט – שנכלל ברשימת 100 הסרטים הגדולים של כל הזמנים בסקר המבקרים האחרון של “Sight and Sound" – מתרחש בג'יבוטי ועוקב אחר לגיון הזרים המוצב שם. העלילה המינימליסטית, על קצין שמתקנא בחייל אהוד וטוב מראה, נשאלה מ"בילי באד" מאת הרמן מלוויל, אך הסרט מעוניין יותר באימונים של החיילים, שמעוצבים כמחול חושני. בנות המקום, שצופות בהנאה באיבריהם החשופים של החיילים המתאמנים, תורמות לתחושה שנוכחותם הקולוניאליסטית טקסית וחסרת מטרה.

סרט נוסף שהפך את הגוף הגברי למושא התבוננות ארוטית הוא “אמריקן פסיכו" של מרי הרון (2000), אלא שכאן היא נוטפת אירוניה בהיותה משולבת עם הנרקיסיזם הקיצוני של הגיבור. בידיה של הרון הסיפור על רוצח סדרתי בכסות בנקאי השקעות הפך לסאטירה מסוגננת, שמבהירה שלפנטזיית אדון העולם המיזוגינית של פטריק בייטמן (כריסטיאן בייל) שותפים גברים רבים. הסצנה שבה חמישה גברים בחליפות משווים כרטיסי ביקור כאילו היו אקדחים, או בעצם זרגים, היא רגע שיא.

בין שמדובר בסאטירות נשכניות, במערבון פיוטי או בסרט מלחמה זוכה אוסקר, במאיות מביאות איתן מבט שונה ומפוררות את המיתולוגיות הגבריות מבפנים. בפסטיבל סרטי הסטודנטים שייערך בתל אביב בחודש הבא תתארח אתינה רייצ'ל צנגרי עם סרטה “שבלייה" (שליח יוון לאוסקר 2015) – קומדיה על חבורת גברים שמפליגים ביאכטה ומנהלים ברצינות גמורה סדרה של משחקים עתירי טסטוסטרון במטרה להוכיח מי מהם “הכי טוב בסך הכל". זה ניתוח שנון של יהירות גברית, מתוגברת בחוסר ביטחון ובטמטום, והתחרויות כוללות צחצוח שיניים, תנוחות שינה וכמובן – גודל זין.

← "הרוכב", החל מחמישי (17.5) בבתי הקולנוע

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: a64dac95a55f6