טיים אאוט timeout

השריטה של הוליווד: למה הקולנוע כל כך אוהב חתולים ג'ינג'ים?

| מאת: נעמה רק

עם דימוי שובבי ופרווה שמושכת את העין, החתולים הג'ינג'ים גנבו לחבריהם את כל הג'ובים. בעקבות "קפטן מארוול" ניסינו להבין את מקור האובססיה וגילינו שגם חתולים סובלים מגזענות

"קפטן מארוול" הוא הסרט הראשון של מארוול עם גיבורת על בתפקיד הראשי, אבל זה לא התקדים היחיד שאפשר למצוא בו. זה גם הסרט הראשון ביקום הקולנוע הנ"ל שמציג חתול בתפקיד מרכזי – גוס, חתולה ג'ינג'ית פרוותית וחמודה, שמסתירה כמה טריקים בשרוול. תרומתה של גוס לסרט כה משמעותית שהיא לקחה חלק בקידום השיווקי של הסרט מהרגע הראשון. היא הופיעה על הפוסטרים, זכתה בפוסטר-דמות משלה ואפילו הגיעה לפרמיירה כשהיא לבושה היטב:

גוס ממש לא לבד – הקולנוע מת על חתולים ג'ינג'ים. הנה רשימה חלקית של סרטים שהציגו חתולים כתומי פרווה וזכורים לטובה: "הנוסע השמיני", "ארוחת בוקר בטיפאניס", "הארי פוטר", "עצבניות אש", "בתוך לואין דיוויס", "נעלמת", "חיבור פשוט", "גברים בשחור", "הארי וטונטו" ו"מיילו ואוטיס". "משחקי הרעב" עורר מיני שערוריה כשאת החתול הג'ינג'י מהספרים גילם חתול שחור-לבן, ותלונות המעריצים הובילו להחלפתו בחתול כתום למהדרין בסרט השני. גם באנימציה לג'ינג'ים יש ייצוג ראוי: החתול במגפיים מ"שרק", גארפילד, Top Cat, תומאס אומאלי וטולוז מ"חתולים בצמרת", אוליבר מ"אוליבר וחבורתו" ודני מ"חתולים אינם רוקדים". וזו לא רק הכמות – רוב הסרטים ברשימה כוללים תפקידים איקוניים ועסיסיים שכל שחקן על ארבע חולם עליהם.

במציאות אין קשר של ממש בין סוג וצבע החתול לבין האופי שלו, אבל בני אדם בהחלט נוטים לשפוט חתולים לפי הצבע שלהם. בסקר שנערך באוניברסיטת קליפורניה ביקשו מאנשים שגידלו חתולים בעבר להצמיד תכונות לחתולים על בסיס הצבע. רוב הנבדקים זיהו בחתולים ג'ינג'ים תכונות חיוביות כמו ידידותיות וחיבה, והדביקו תכונות שליליות לחתולים לבנים או טורטישל (גוונים של אדום ושחור). דעות קדומות ואמונות טפלות משפיעות גם על הביקוש באימוץ, דבר שפוגע בעיקר בחתולים וחיות אחרות עם פרווה כהה.

כל זה מחלחל גם למדיה. באתר TV Tropes, שאוסף ייצוגים, ארכיטיפים וסטריאוטיפים מהמדיה הפופולרית, ניתן למצוא גם פירוט של הייצוג הסטריאוטיפי של חתולים שונים בסרטים, בטלוויזיה ובשאר יצירות פופולריות. החתול הג'ינג'י יהיה בדרך כלל הירואי, צנוע ובעל אופי רגוע, אפילו קצת עצלן. הוא מרדן ושובב עם חוכמת רחוב, חוש הומור וחספוס מסוים. בניגוד אליו, חתולים לבנים הם לא פעם סנובים, מרוחקים או מרושעים (נבלים אוהבים אותם במיוחד):

נבל עם חתול לבן ב"אתה חי רק פעמיים"

חתולים שחורים מזוהים עם כישוף ועם מיסתורין, ובמידה והם אשכרה דמויות הם כנראה יהיו ציניים, מתבודדים ו/או עקשנים.

חתול שחור שהוא בעצם ילד שמכשפות כישפו ב"הוקוס פוקוס"

וחתולי ספינקס קירחים? הם פשוט משוגעים ומפחידים.

חתול ספינקס מלחיץ ב"חיים הסודיים של חיות המחמד"

אך האופי המדומיין הוא לא הכל. כתום הוא גם צבע בולט, ייחודי ויוצא דופן – תכונות חיוביות לדמות חשובה בסרט, אבל הוא גם נפוץ מספיק כדי לא להיראות חריג. חתולים ג'ינג'ים בקולנוע הם בדרך כלל לא חתולים של מיליונרים כי הם נפוצים מספיק כדי לא להיחשב "יוקרתיים" או נדירים. אם יש לך צורך בחתול עזוב שגר או אומץ בעבר מהרחוב, כתום הוא הצבע המתאים.

"כתום הוא צבע בולט ונוח יותר מלבן או שחור, שנבלעים בתאורה חזקה או בחושך. הוא גם עובד ממש טוב על רקע כחול, שמשתמשים בו המון בקולנוע – שמיים, ים, לילה, אפלוליות", אומרת נועה ליברמן פלשקס, מעצבת וחובבת חתולים שמרבה לנתח שימוש בצבעים בקולנוע וטלוויזיה בבלוג שלה, "הפרעות קצב ועיצוב". היא מרחיבה כי הקונטרסט בין שני הצבעים הנגדיים יוצר ניגוד עוצמתי שהפך פופולרי במיוחד בקולנוע הוליוודי בעשורים האחרונים, מאז עליית הצילום הדיגיטלי שמאפשר צביעה של הפריימים מחדש. הצבעים האלה פופולריים מאוד גם על פוסטרים של סרטים:

ויש גם עניין טכני – פרווה ג'ינג'ית היא פשוטה מספיק כדי לעשות חיים קלים למלהקים. בסוכנות Performing Animal Troupe‏, שמספקת בעלי חיים להפקות בהוליווד, הסבירו כי חתולים ג'ינג'ים דומים זה לזה ולכן קל יותר למצוא להם כפילים. חתולים קשה יותר לאלף או ללמד איך לעשות משהו, לכן חתול קולנועי הוא בדרך כלל קבוצה של חתולים שכל אחד מהם יודע לעשות משהו אחר. את גוס מ"קפטן מארוול", למשל, שיחקו ארבעה חתולים שונים – חתול יפה במיוחד היה "הפנים", אחר שימש לסצנות שבהן היה צורך להרים ולהזיז את החתולה, השלישי היה פחות אדיב ולכן התאים יותר לרגעים אגרסיביים וכן הלאה.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: f2fadbfc0df0