טיים אאוט timeout

רוק סטאר: כריס רוק בראיון על סרטו החדש

| מאת: מתיו לב (טיים אאוט ניו יורק)

"Top Five", הסרט החדש של כריס רוק, הופך את הקומיקאי הגדול הזה לכותב־במאי שכדאי לקחת ברצינות. עד שהוא יגיע למסכים בישראל (ספוילר: לעולם לא), ישבנו לדבר איתו על החברים הראפרים שלו (ג'יי זי וקניה ווסט, שגם הפיקו את הסרט), על הדמיון בין שפים לבדרנים ועל גבולות בסטנד־אפ (רמז: אין)

  • https://static2.timeout.co.il/media/2015/01/sizes/459503870-big-H_wo_680_382.jpg
כריס רוק

אולי זה מפני שנפגשנו בקפה ג'יטאן הנעים בשעות אחר הצהריים המנומנמות, ואולי זה מפני שכריס רוק יודע שלקומדיה הרומנטית החדשה שלו, "Top Five", יש את זה. אני לא בטוח. אבל כאן ועכשיו הוא נראה לי הרבה יותר רגוע וזורם ממה שאי פעם דמיינתי. במציאות, אין לקומיקאי ויוצר הסרטים בן ה־49 את התזזית הבומבסטית שיש לו ב"Bring the Pain" וב-"Kill the Messenger", שני ספיישלי הסטנד־אפ שלו ששודרו ברשת HBO. זה לא אומר שהוא מתקמצן על התלהבות: העיניים שלו נפערות, הקול מטפס בכמה אוקטבות וכשצריך הוא שולף חיוך רחב שיש בו יותר מרמיזה של שובבות, וגם מחסל בשניות המבורגר עם גורגונזולה, צ'יפס ושתי קולה. נדמה שגם כשהפרפומר שבו, זה בעל הדעות הנחרצות, נעלם מהעין, הוא בעצם תמיד נמצא שם.

יש לו הרבה מה להגיד על "Top Five", הסרט החדש שרוק כתב, ביים ומככב בו, ולא סתם. הסרט, שצולם כולו בניו יורק וחב לאנני הול לא פחות מאשר להיפ הופ, הוא קפיצת מדרגה לעומת דברים שרוק עשה בעבר. הוא מגלם בו כוכב קומדיה המשתוקק להצליח כשחקן רציני ומרואיין על ידי עיתונאית (רוסריו דוסון – מ"ל). בניגוד לסרטיו "אני חושב שאני אוהב את אשתי" ו"ראש המדינה", המשחק, הבימוי והעלילה של "Top Five" נושאים הבטחה אמיתית. זהו פרויקט מהסוג שיגרום לאנשים לראות ברוק לא רק קומיקאי שעושה סרטים, אלא במאי קולנוע שהסרט שלו משקף את החזון האמנותי האישי שלו, שבמקרה הוא גם מצחיק.

ליהקת קומיקאים כמו ג'יי. ביי. סמוב וסדריק הבדרן לתפקידים גדולים בסרט וקומיקאים אחרים לתפקידים שמסתכמים בשורה אחת בלבד. למה?

"ביימתי בעבר והייתי מאוהב במילים שלי. לקחתי את עצמי ברצינות ורציתי ששחקנים רציניים יגידו את המילים המזוינות שלי. עכשיו אני פשוט רוצה ליהנות. בא לי לעשות שיט מצחיק עם חברים. טום פאפה מצחיק כשהוא אומר: 'כל המים באינטרנט!' וזה מה שלקח לי דקה ללמוד: כשאתה מלהק שחקן לתפקיד – הסרט שלך, אבל התפקיד הוא שלו ובמובנים רבים השחקן הוא זה שיוצר אותו".

האם כמו אנדרה אלן, הדמות שאתה מגלם, אתה מקווה שהסרט הזה יגרום לתעשייה לקחת אותך יותר ברצינות?

"אני מרגיש שכן לוקחים אותי ברצינות, הרבה יותר מאשר קומיקאים אחרים – כל החרא שאנשים אומרים או כותבים עליי – עד כדי כך שנשאלת השאלה: האם הבחור הזה בכלל מצחיק? בעשיית הסרט הזה אני בעצם אומר להם שאני רוצה שיקחו אותי בצחוק".

עד כמה הרגשת לחץ שהסרט יהיה מעולה?

"אנשים מצפים מסטנדאפיסט שתהיה לו קריירת קולנוע מזהירה. זה לא באמת הולך ככה, למעט אולי אדי מרפי. קוסבי: בעיקר פספוסים. קארלין: מעולם לא קרה. פריור: חמישה גרועים ואחד טוב. יש חשש קטן שלעולם לא אוכל לעשות סרט טוב כמו הסטנד אפ שלי. נראה אם אצליח לעשות את זה".

בסרט יש אווירה קהילתית וכמה קטעים די גסים. זה מזכיר לי קצת סרטים של ג'אד אפאטו. הושפעת ממנו?

"אני מת על ג'אד, הוא ראה גרסאות מוקדמות של מרבית החומרים, אבל אין כמעט קשר בינו לבין הסרט. זה סרט לינקלטרי! אני איתן הוק, והיא ג'ולי דלפי, ואנחנו מסתובבים בניו יורק ומדברים".

אני גם יודע שאתה אוהב מאוד את וודי אלן. הסרט הזה מקרב אותך לעשייה שלו?

"כן, אבל בלי לגנוב ממנו. ויש גם את סודרברג. 'מה סודרברג היה עושה?' היה משפט שחזר על עצמו די הרבה על הסט. הוא כל כך טוב בעשייה של המון מכלום". הטלפון של רוק מצלצל. הוא לוחץ על איזה כפתור. "סיננתי את ג'פרי קצנברג בשבילך".

אה, זה בטח בלאו הכי היה בשבילי. איך היה לצלם בכל כך הרבה לוקיישנים ברחבי מנהטן?

"זה נשמע די סיוט, אבל לא היה מצב שהייתי יכול לעשות את כל זה בסטודיו. לא הייתי מצליח לגייס את מנואל אלברטו קרלו לצלם את זה. 'תן לי להבין את זה: אתה עושה קומדיה ורוצה להשתמש בבחור הזה מ'מלנכוליה'?' אף סטודיו לא היה מסכים לזה".

לפני כמה שנים עשית מחזה בברודוויי, "The Motherfucker with the Hat". איזו השפעה הייתה לו עליך?

"זה הדבר הכי טוב שקרה לי. לפני 15 שנה – כשהייתי קווין הארט, אהבתי לומר שנזרקתי לתוך כל זה. אף אחד לא שואל אותך אם זה משהו שאתה יכול לעשות. אתה בעצם לומד תוך כדי עשייה, אבל לא הבנתי עד כמה הייתי זקוק למחזה הזה עד שעשיתי אותו. זה היה שיעור בכתיבה, במשחק ובבימוי. רק שתבין איזה טיפש הייתי אז: הייתי מסתובב וחושב לעצמי 'בשביל מה הם צריכים במאים בהצגות? באמת, כדי ללכת משם לכאן?'".

אומרים שזה מדיום לבמאים.

"לגמרי. אנה שפירא, הבמאית של 'Motherfucker', כיסחה אותי לגמרי ועזרה לי להיפטר מהרבה הרגלים רעים. לא הייתה לי בעיה שיגידו לי מה לעשות. למדתי איך להתחבר ולהתרכז באנשים כדי שסצנה תעבוד. אף פעם לא השתתפתי בהצגה בבית הספר, ואז פתאום אני בברודוויי. זה פסיכי. אני משחק עם הקהל כבר 20 שנה, אבל אין קהל כשאתה עושה הצגה, אתה צריך לשחק את הדמות".

קניה ווסט, שחתום על הפקת הסרט יחד עם ג'יי זי, העניק את השם למסע הופעות הסטנד־אפ הבא שלך: "המגפה השחורה". למה זה לא קרה בסתיו הזה?

"הילדים שלי קטנים, והם יהיו קטנים רק פעם אחת. 900 ימים. אתה יכול ממש לספור את הימים עד שהם לא ירצו להיות לידי. כל עוד יש לי את הזמן הזה, למה שלא אבלה אותו איתם? 80 אחוז מהאבהות היא להיות זמין. אתה זמין לשטויות אבל כשהם צריכים אותך, אתה שם. זה כל מה שילד רוצה מאבא שלו".

אז סטנד־אפ כבר קטן עליך?

"יכולים להיות לי רעיונות גדולים יותר מסטנד־אפ, אבל אני לא חושב שאי פעם ארגיש שזה קטן עליי".

קשה לפתח חומרים במקומות כמו "הקומדי סלר", מול קהל שמצלם אותך בווידיאו בטלפונים שלהם?

"פעם יכולתי לפתח שעה במשך שנה, אבל היום בגלל שהקהל מסריט אותך זה כמעט מצריך הסתגרות של שבועיים־שלושה במועדון. בתנאים של היום כמעט בלתי אפשרי לעשות משהו כמו 'Bring the Pain' ואם משפט כמו 'Black People Niggas Versus' היה יוצא מהקשרו, זה יכול היה לגמור את הקריירה".

קומיקאים תמיד זוכים לביקורת ברשת בגלל משהו כזה או אחר שאמרו – ארטי לנג למשל חטף לאחרונה כששיתף פנטזיות גזעניות שלו בטוויטר. האם קומיקאי אמיתי יגן על כל דבר שאמר בשם הקומדיה?

"אתה לא חייב להסכים עם זה, אבל כן. הבעיה היא לא האינטרנט. שכולם ילכו להזדיין. אני מקווה שהם ייחנקו מזין של פיל ענק בגלל שהם לא יודעים להעריך קומדיה".

ג'יי זי. צילום: Getty Images

זוכר את 99 בעיות? ג'יי זי. צילום: Getty Images

אז אתה חושב שביקורת הקהל מספיקה?

"בהיסטוריה הארוכה של קומדיה, עוד מזמנו של איש המערות, אף קומיקאי לא חזר על בדיחה שלא הצחיקה את הקהל. כשאתה יושב שם ומצייץ בטוויטר 'כך וכך אמר עכשיו בדיחה על אונס, שילך להזדיין' אתה צריך לזכור שיש בדיחות מצחיקות על אונס. הזעם הסלקטיבי הזה דפוק. צחקת מהבדיחות שלי על מייקל ג'ורדן? אז אלה היו בדיחות על התעללות מינית בילדים. צחקת מהבדיחות שלי על או. ג'יי. סימפסון? אז אלה בדיחות על רצח. מה שאני מנסה להגיד זה שאם אתה יודע מהי קומדיה ומכבד אותה, אתה מחכה. הקהל כבר יגיד לקומיקאי אם הוא אמר משהו לא בסדר".

מה בנוגע לטוויטר, כשזה לא נעשה בהופעה חיה?

"טוויטר זה דבר מוזר בגלל שאין שם קהל. קח למשל את מה שעשיתי לא מזמן על 11 בספטמבר והפיגוע במרתון של בוסטון ב'סטרדיי נייט לייב'. אם אתה מוריד מזה את הקהל אז זה באמת נורא בוטה, אבל כשיש קהל זה מקבל קונטקסט אחר ואז אתה אומר לעצמך, אוקיי, זה בסדר".

כשאתה עושה מונולוג כמו זה שעשית ב"סטרדיי נייט לייב", עד כמה אתה מצפה לזעזע את הקהל?

"בתוכנית שיש בה פרסומות למשקה סנאפל אז כן, זה עלול לזעזע מישהו. אבל סיפרתי את הבדיחות האלה במועדונים בניו יורק שהיו במרחק הליכה ממגדלי התאומים. סיפרתי את הבדיחה על בוסטון בבוסטון. אני לא משתמש בחומרים שאני לא בטוח שיעבדו".

איך אתה בונה חומרים כמו אלה על 11 בספטמבר, בצורה כזו שלא תבריח קהל?

"אם הייתי חדש בזירה, אתה חושב שהייתי יכול לעשות את מה שאני עושה? כנראה שלא. אבל יש כאן מערכת יחסים של 20 שנה. זה לא שונה ממסעדה שאכלת בה המון פעמים: 'אוקיי, מה זה הדבר הזה שהגישו לי עכשיו? כך וכך הוא שף מעולה, אטעם את זה'. הביס הראשון לא היה מדהים, אבל אתה ממשיך ללעוס כי אתה סומך על השף. אם זה היה קורה במקום שאתה לא מכיר, היית יורק את הביס ברגע שחשת ספק".

מה גורם לך להיכנס שוב ושוב למקומות הבעייתיים האלה?

"מה הטעם בלהיות מפורסם אם אתה עושה דברים סתם, בלי האפשרות ללכת קצת יותר רחוק ועמוק? אנשים בוטחים בי. אתה במערכת יחסים עם אישה, גבר או מה שלא יהיה ודברים הופכים קצת יותר רציניים. תזיין אותה כמו בהתחלה כשרק פגשת אותה? לא, עכשיו זה הזמן לזיין אותה באמת! עכשיו כשהיא באמת סומכת עליי וגרמתי לה לגמור כמה פעמים, זה באמת פתוח וחופשי".

מה היה שונה הפעם ב"סטרדיי נייט לייב"?

"פעם הייתי מגיע למסיבה רק בגלל שהגישו שם אוכל. אני מתייחס לתוכנית הזאת כמו לבית ספר. ישבתי הרבה ערבים עם לורן מייקלס (המפיק האגדי של התוכנית – מ"ל) אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שחזרתי למשרדים, הסתכלתי על הלוח של לורן ואכלתי מהפופקורן שלו. זה היה כיף לעמוד מולו, זה יהיה יומרני מדי אם אגיד קולגה – אבל כילד שגדל. גרמתי לו להיות גאה בי".

הוא אמר את זה?

"לא, אבל הוא הזכיר את הסרט יותר מפעם אחת. זה היה נחמד להיות שם ולשמוע שאנשים מדברים על הסרט. כשאנחנו מנצחים, גם הוא מנצח בדרכו. זה אישור לכך שהוא בחר באנשים הנכונים".

אתה מרגיש הקבלה בין עשיית הסרט למציאת הקול האישי שלך בעולם הסטנד־אפ?

"אני מקווה שהסרט הזה יהיה כמו 'Bring the Pain'. הייתי סטנדאפיסט מצליח גם לפני זה, אבל לקח לי זמן למצוא את הקול שלי. הייתי טוב מספיק כדי שיקחו אותי ל'סטרדיי נייט לייב', לצלם פרסומת לטלוויזיה ולעשות כסף במועדונים. הייתה לי פרנסה. ואז הייתה פריצה. לדייוויד או.ראסל הייתה פריצה. הוא תמיד עשה סרטים טובים, ועוד סרטים טובים – ואז 'פייטר' יצא… מה לעזאזל? מה לעזאזל? נקווה שיש לי רגע סטייל דייוויד או. ראסל".

היה מעניין אותך לעשות שוב משהו כמו "המופע של כריס רוק"?

"לא בגלל הסרטים הפסקתי עם 'המופע של כריס רוק'. כשאתה זוכה בפרסי אמי אנשים מתחילים לעזוב. היו לי אנשים כמו לואי סי.קיי ווונדה סייקס בצוות הכותבים שלי. אתה לא יכול להחזיק כישרונות כאלה לאורך זמן. אהבתי לעשות את התוכנית עם חברים אבל בשנה האחרונה כמעט שלא הכרתי חצי מהאנשים בחדר. האם אני רוצה לעשות את 'המופע של כריס רוק'? לא. האם אני רוצה לעשות תוכנית עם הכותבים התותחים לואי, וונדה, אלי לרוי, לאנס קרוטר, ניק דיפאולו? ברור".

טוב, עם כל כך הרבה רשתות טלוויזיה וההצלחה של דברים כמו "לואי", יש המון מקום גם למשהו שלך.

"אתה צודק, היום אפשר לעשות כמעט הכל. אתה לומד לשחק נורא טוב בצעצוע ואז אתה מניח אותו בצד. עשיתי תוכנית מאוד מצליחה. עכשיו תן לי לבדוק אם אני יכול לעשות עוד כמה סרטים כאלה".

קניה ווסט. צילום: Getty Images

קודם כל אלוהים. קניה ווסט. צילום: Getty Images

גדלת בבדפורד־סטיוסנט בברוקלין, מה דעתך על השכונה שקונים בה היום דונאטס בטעם היביסקוס בשלושה דולרים?

"זה מצחיק, הייתי צריך להפוך עולמות כדי להימלט משם, ועכשיו זה הפך למקום קול. לא הכל שם גרוע. אני לא אעשה לזה ספייק לי. יש המון שחורים שמכרו את הבתים בבדפורד־סטיוסנט ופורט גרין עבור סכום יפה של כסף. כשאתה מבקר בפלורידה עכשיו, אתה רואה שיש אנשים שחורים עשירים. אנשים שחורים יכולים לצאת לפנסיה עכשיו בגלל הג'נטריפיקציה. בעבר זה לא היה קיים".

לא היה לך חוזה הקלטות פעם?

"היה לי חוזה ראפ לפני 30 שנה. לעזאזל, אני נשמע כמו דלה ריס. אני כזה זקן. זה היה חוזה 12 אינץ' – רק שתבין לפני כמה זמן זה היה. אז לא היו אלבומי ראפ. למישהו יש איזה דמו של זה ואני מחכה כל הזמן לרגע הנורא שהדמו הזה יצוץ פתאום. אולי אתה זה שתמצא אותו".

בכובע השני שלי אני אנתרופולוג ראפ, אז אולי זה עוד יקרה. יש איזה סיפור היפ הופ שאולי לא שמעתי?

"'99 בעיות' זה תקליט של אייס טי שהוא לא מקבל עליו קרדיט. ג'יי זי אפילו לא מזכיר את זה, אבל זה בכלל רימייק. ריק רובין, שהפיק את השיר, אוהב לנגן תקליטים באולפן שלו, והוא לא ידע מה לנגן לג'יי אז אמרתי לו 'זוכר את 99 Problems? השמעתי לך את זה לפני כמה שבועות'. אז הוא ניגן לו את זה וג'יי כל כך אהב את זה שהם הקליטו באותו רגע. זה היה הרעיון המזדיין שלי! אני אקח את '99 בעיות' ואת התפקיד שלי ב'Blame Game' של קניה ווסט. כן, זה אני".

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: 4865fe341de